שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    למי שעוד לא קרא: המדריך המזורז לפרס ספיר
    ב-21 בינואר יוכרז הזוכה בפרס ספיר, וגם אם אתם לא מכירים את "יקיצה", עוד לא הספקתם לקרוא את "סמאדר", ו"היה הייתה" עדיין מחכה לכם ליד המיטה, הרשו לנו להרגיע אתכם. ראשית - אתם לא לבד, ושנית - עוד לא מאוחר מדי לגלות על מה כולם מדברים. קבלו תקציר של חמשת הספרים הכי טובים של השנה, ומה אתם צריכים להגיד כדי שיחשבו שקראתם אותם

    כש"יקיצה" של ניר ברעם יצא לאור, בדיוק הקצתם ליום סידורים ארוך. כשעלא חליחל פירסם את "להתראות עכו", אמרתם שלום לנתב"ג, והמראתם לסוף שבוע בברלין. "היה הייתה" של יעל נאמן? נאמנותכם שמורה לבינג' של "החברה הגאונה". "תקלה בקצה הגלקסיה" של אתגר קרת? יש לכם פגישה דחופה על פני

    כדור הארץ. ולגבי "סמאדר" של מירב נקר סדי - הוא מחכה על השידה מאז הקיץ, אתם נשבעים! ובינתיים, ברידינג 3 כבר תולים את הקישוטים לקראת טקס ההכרזה על הזוכים בפרס ספיר של מפעל הפיס.

     

    השתחררו מן האשמה, ותרו על התירוצים ותפסיקו להתנצל. אין בזה תועלת. מה שאתם כן יכולים לעשות, זה להדביק את הקצב. גם אם לא קראתם אף אחד מהחמישייה, תוכלו להספיק לפחות אחד לפני שיוכרז הזוכה ב-21 בינואר, ותזכו להתרברב בפני חבריכם הנדהמים: "לא פלא שהיא זכתה" או "זה הרומן הכי טוב שלו!". אגב, אם קראתם את כל החמישה, אתם לגמרי מוזמנים להגיע ולאסוף פרס ממשרדי המערכת (לא, לא באמת).

     

    עטיפת הספר ()

    החשוף

    "יקיצה" של ניר ברעם שונה משני ספריו הקודמים של הכותב, שנגעו בסוגיות פוליטיות והיסטוריות, ובו שב הכותב אל המחוזות האינטימיים ביותר: זכרונות ילדותו משכונת בית הכרם בירושלים, מות אמו בנעוריו ויחסיו הסבוכים עם חברו הקרוב מילדות. הגיבור בסיפור, נטול שם, מתעורר במלון במקסיקו, לאחר שהשתתף בכנס ספרותי, עם תחושת בהלה: חברו הטוב ביותר הלך לעולמו. הוא אינו בטוח מה מקור ההרגשה, אך מתמסר לה, וכך מוצא עצמו משוטט כסהרורי ברחבי העיר, מוריד צ'ייסרים של מסקל, מפלרטט עם צעירים מקומיים ואנשי ספרות, בעוד שרוחו בכלל מטיילת במקום אחר: בימי הנעורים המתפקעים מהורמונים ומסערות נפש, ובזיכרונות מן המתים, שבשובם נדמים לרגעים חיים יותר מהחיים עצמם.

     

    בשביל ברעם, שמבצר את מעמדו כאחד הסופרים הישראלים המוערכים ביותר בדורו, זוהי ההעפלה השלישית לרשימה הקצרה של פרס ספיר, לאחר שעשה זאת ב-2007 עם "מחזיר החלומות" וב-2010 עם "אנשים טובים". אם יזכה, יהיה זה תו איכות משמעותי מהממסד הספרותי, שיצטרף להישגיו במכירות ובביקורות.

     

    ובקיצור, אם ינצח, אפשר להגיד: "לא רק שזה הספר הכי אישי של ברעם, נדיר לקרוא יצירה שמוקדשת לנושא הנהדר של חברות נפש. וחוץ מזה, לרגעים אפשר למצוא שם את השפעותיו של הסופר המקסיקני צ'ילני רוברטו בולניו - וזה בטח לא מזיק!"

     

    קראו את הפרק הראשון

     

     

    עטיפת הספר ()

    הרב-קולית

    ב"היה היתה" יעל נאמן עושה דבר יוצא דופן בפרוזה: היא מביאה את קולותיהם האותנטיים של עשרות אנשים בשר ודם איתם שוחחה. הספר מבקש לפענח את מסתרי דמותה של אישה שהייתה באמת - פזית פיין. אישה שנדמה שעשתה הכל על מנת למחוק כל זכר לקיומה: לא הרבה אנשים נוהגים לחתוך את ראשיהם מתצלומים או למחוק בטיפקס, באופן שיטתי ויסודי, הערות שכתבו על גבי ספרים. אך סיפורה של פיין אינו רק סיפור של אישה חידתית, יצירתית ודכאונית, אלא גם הסיפור של העולם אליו השתייכה: העולם התרבותי של תל-אביב בשלהי המאה שעברה. בעוד היא ביקשה לעצמה אלמוניות, כמה ממכריה, שגם מרואיינים בספר, הפכו לדמויות מפתח: עליזה אולמרט, אביגדור פלדמן והאוצרת והעורכת שרה ברייטברג-סמל הם רק חלק מהם.

     

    גם נאמן הייתה מועמדת כבר פעמיים לפרס ספיר: עם "היינו העתיד" בשנת 2011 ו"כתובת אש" ב-2014. "היה היתה" נמכר היטב מאז צאתו, וזכה להתעניינות רבה בעיתונות. ניסיונו להציל משכחה אישה שאולי חלפה על פנינו, אך לא הבחנו בה, שבה את לב הקוראים.

     

    ובקיצור, אם תנצח, אפשר להגיד: "הבחירה להעניק פרס ספרותי כה חשוב לספר שמורכב מריאיונות היא בחירה אמיצה ובלתי צפויה. נאמן מצליחה לקשור בין האישי לקולקטיבי באופן מהפנט, וחוץ מזה - הציטוטים שהיא מביאה בראשי הפרקים פשוט נפלאים!".

     

    קראו את הפרק הראשון

     

    עטיפת הספר ()

    הצבעוני

    אתגר קרת אוהב משחקים. קובץ הסיפורים שלו, "תקלה בקצה הגלקסיה", כולל 24 סיפורים באורכים משתנים, ובכל אחד מהם קורה משהו בלתי צפוי: רגע אבסורדי שנחקק בזיכרון, טוויסט עלילתי שמהפך את התמונה או סתם סוף פתוח ומורט עצבים. דרך הסיפורים, ששומרים לעד על השפה הכי פשוטה ויומיומית שיש, קרת מבקש לטפל בנושאים הכי טעונים בלקסיקון המקומי: זכר השואה, משאלות מוות, בדידות, מוגבלות שכלית ועוד. וכך מה שנראה מתקתק, מתגלה כמעין קרמבו-חבלה. סיפורים אחרים אינם לוקחים עצמם ברצינות רבה, ונצמדים, למשל, לתודעתו של דג זהב, שקופץ החוצה מתוך האקווריום בשעת הלילה, כדי לזפזפ בטלוויזיה.

     

    בשביל קרת, המועמדות לפרס ספיר אינה מובנת מאליה. אף שהוא נחשב לאחר השליחים הכי בולטים של הספרות הישראלית בעולם, ומוזמן תדיר לפסטיבלים בתפוצות, בקרב הממסד הספרותי בארץ הוא זוכה למעט שבחים והכרה - ואין לו ברזומה פרסים משמעותיים מקומיים. בשנת 2003 היה אמור להיכלל ברשימת המועמדים לספיר, ובסופו של דבר נשמט ממנה, כיוון שספרו היה קצר בכמחצית מכמות המילים המינימלית הנדרשת.

     

    ובקיצור, אם ינצח, אפשר להגיד: "סוף סוף קרת זוכה בהכרה הממסדית שהקהל מזמן כבר נתן לו. מעניין לשים לב שדווקא באמצעות קולו המתיילד, הוא מצליח להחדיר אל תוך ספרות המיינסטרים מסרים שהולכים ונדחקים לשוליים".

     

    קראו את הפרק הראשון

     

    עטיפת הספר ()

    ההיסטורי

    "להתראות עכו" של עלא חליחל מתרחש בארץ, אבל חוזר אחורה. הרבה אחורה: השנה היא 1799 ונפוליאון בונפרטה, שזה עתה השלים את כיבוש אל-עריש, יפו וחיפה מסמן את מטרתו הבאה: עכו. בלב הספר ניצב אחמד פאשה אל ג'זאר, המושל העות'מני של העיר, שעומד בראש המערכה מצדה השני. בכישרונו, חליחל מצליח לשלב בתיאורי מהלכי הקרב המחרידים (הרומן העקוב מדם כולל שפע של איברים כרותים) גם את הדרמה האנושית: המושל, דמות אכזרית שמרקדת על סף השפיות, מצליח לשים את ידיו על מכתבי האהבה של נפוליאון לג'וזפין, ונחשף אל המתחולל בנפשו של המצביא. אף שהסוף ידוע מראש, הדרך רצופת התככים אינה משעממת ולו לרגע. רוצים את זה בשפה להדיוטות? "משחקי הכס" זה "דמדומים" ליד הרומן של חליחל.

     

    אם חליחל יזכה, זו תהיה סנסציה בילינגואלית: הוא מועמד על אף שספרו נכתב במקור בערבית, ותורגם לעברית על ידי יוני מנדל. חליחל, עיתונאי ופובליציסט מנוסה, טרם זכה בפרסים ספרותיים משמעותיים, והפרס צפוי לקדם את מכירותיו של הספר, ולפרסם את שמו ברבים.

     

    ובקיצור, אם ינצח, אפשר להגיד: "זכינו להיות עדים לרגע יוצא דופן בתרבות הישראלית: ועדת פרס ספיר הוכיחה כי גם סופר ערבי, בן מיעוטים, יכול לכבוש את הצמרת. בסופו של דבר, ספרו של חליחל לא מתאר את עברם של היהודים או של הערבים בלבד, אלא פרק מסיפורה של הארץ, שבה חיים כולנו".

     

    קראו את הפרק הראשון

     

     

     

     
    עטיפת הספר ()

    הסוציאלית

    את שם הספר "סמאדר" של מירב נקר סדי יש לבטא במלעיל: סמאדר, כמו שקוראים לה בשכונה. עלילתו מתחוללת בחופשת הקיץ, על התפר שבין שנות ה-70 וה-80, וסמאדר היא נערה בראשית גיל ההתבגרות שבקושי יוצאת מביתה. על מנת לתאר את תקופת ההתבודדות, המחברת משתמשת בלשונה של הגיבורה עצמה - המילים שדרכן מתנהלים חייה ויחסיה האנושיים. היא מסתובבת ברחבי הבית, מציצה מבעד לחלונותיו, ומנסה לעבד את המידע החושי שהיא מצליחה לקלוט. בהדרגה, מתבררים המימדים של מצוקות חייה: הדירה שבה היא מסתגרת היא דירת הסב, והיא ואימה נמלטו אליה כדי להישמר מפני אב המשפחה האלים והמסוכן. זהו פרופיל פסיכולוגי חסר הנחות על נפש עדינה ופגיעה, שניסיון חייה המר מאלץ אותה לבנות חומות בצורות בין הפנים והחוץ.

     

    זוהי לא הפעם הראשונה שמירב נקר סדי מככבת בהקשר של פרס ספיר: בשנת 2014, ספרה "אוקסנה" זיכה אותה בפרס לספר הביכורים. במקור הגיעה אל עולם הספרות מהאקדמיה: היא סוציולוגית במקצועה, ועבודת הדוקטורט שלה עסקה בנושא ההגירה.

     

    ובקיצור, אם תנצח, אפשר להגיד: "הניצחון של 'סמאדר' מפתיע, דווקא בשל עוצמות הרגש האינטנסיביות שהוא מציע ושפתו הבלתי שגרתית. כשנותנים לו את הבמה, משמיעים בעצם את הקול של החלש והמדוכא בחברה הישראלית".

     

    קראו את הפרק הראשון

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים