נורמה, תרגשי אותי

האופרה "נורמה", מייסודו של בליני, שהועלתה אמש במשכן לאומנויות הבמה, יכולה היתה להיות מרגשת הרבה יותר, ולא שחסר לה פוטנציאל, אבל בימוי קפוא, חוסר חיות ופרשנות שאינה מחדשת דבר, מנעו מהאופרה לסחוף.

מי שמכיר את מדיאה לאוריפידס, לא יוכל לפספס את הדיאלוג שיוצר סיפורה של נורמה עם מחזה אלמותי זה. כמו "מדיאה", גם "נורמה" היא סיפור אהבה בין כוהנת לאוייב; כמו במדיאה, לאחר לידת ילדיהם, היא נזנחת לטובת מתחרה צעירה- כוהנת בשם אלדג'יזה.

בליני הוא אולי סמל הבל-קנטו האיטלקי, ויצירותיו מתאפיינות בריגוש מוזיקלי, לעיתים על חשבון הדרמה, פרט לנורמה בה הדרמה חזקה במיוחד. אולם שלא כדרמות איטלקיות אחרות, (של וורדי, למשל), הדרמה של בליני היא דרמה פסיכולוגית הבנויה על קונפליקטים וניגודים הבונים את המתח.

מאפיינים אלו בנורמה הם חזקים במיוחד: נורמה ככוהנת שלא מצליחה להקריב את ילדיה שלה; משבר אהבה כלפי גבר שלא ראוי לה; רגשי הזדהות ויחסים של אמון ושותפות גורל עם האישה המתחרה בה. דווקא משום ריבוי השכבות, המביע עצמו גם מבחינה מוזיקלית, ניתן היה לצפות כי המופע יהיה סוחף ומרגש.

בפועל, לקח זמן עד שהאופרה החלה "לזרום" על הבמה ולשדר חיות. הפרימדונה הראשית, שגילמה את נורמה, ביצעה אריות מדהימות, אולם קטעי הרצ'יטטיב היו חלשים, ולעיתים נדמה כי קולה בוגד בה. ההעמדה כולה לא הצליחה לגרום לי להרגיש את המהלומות הרגשיות והשיאים האמוציונאליים שעוברת דרכם נורמה ביצירה כל כך טוטלית.

היו בהחלט גם קטעים מרגשים. אריית התפילה לירח היתה מקסימה (מה שהציל את התמונה הראשונה), וכן האריות המשותפות של נורמה ואדלג'יזה, שפרטו לי על מיתרי הלב. יחד עם זאת, המוזיקה של בליני מדהימה כבר כמעט מאתיים שנה, והמופע הזה לא ממש חידש בה או עורר אותה שוב כמתבקש.