שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מסעדנים האשימו עובד בגניבה – וישלמו לו 100 אלף שקל
    בעלי מתחם באילת שלחו הודעות לעשרות עמיתים שלהם בעיר וסיפרו שהמנהל לשעבר גנב כסף ומזון. בית המשפט קבע שמדובר בלשון הרע
    בית הדין האזורי לעבודה באילת קיבל לאחרונה תביעת לשון הרע שהגיש מנהל לשעבר של מתחם מסעדות באילת, והורה לשני הבעלים שהעסיקו אותו לפצות אותו ב-100 אלף שקל משום שהפיצו לעמיתיהם בעיר הודעה שלפיה גנב מהם כסף ומזון. השופט משה טוינה קבע כי "יש חומרה מיוחדת לעובדה שהפרסומים האמורים מכוונים במפורש, ומבקשים במפורש, לפגוע באפשרות המשך העסקתו של התובע בתחום עיסוקו".

     

    החל מינואר 2013 הועסק התובע כמנהל מתחם של מסעדות, אבל אחרי תשעה חודשים הודיעו לו המנהלים על פיטוריו בשל "צמצומים". לטענתו, לאחר מכן הם הפיצו הודעות במסרונים ובדואר אלקטרוני לרשימה של כ-42 בתי עסק בתחום ההסעדה באילת, ובהם נכתב כי התובע ואדם נוסף נתפסו גונבים כסף. הנמענים התבקשו להתרחק מהם, לעדכן חברים ולנתק "כל קשר עם השתי נוולות" (כך במקור).

     

    הנתבעים טענו בין היתר שהדברים חוסים תחת הגנת "אמת בפרסום" – שכן לדבריהם יש להם הוכחות לכך שהתובע שלח ידו בכספים ובמוצרי מזון השייכים לחברה שבמסגרתה הוצב כמנהל תחום ההסעדה. הם הוסיפו כי עומדות להם הגנת תום הלב והגנת פרסום שנעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר, שהרי מדובר בעניין המחייב בדיקה של המשטרה.

     

    השופט משה טוינה הבהיר כי אמירות בדבר גניבה עלולות להשפיל ולבזות את התובע, וכמובן שמתקיים גם היסוד של "פרסום" לשון הרע, שהרי הדברים נשלחו למספר רב של נמענים. לאחר שניתח את הראיות לעומקן, הוא דחה את טענת "אמת דיברתי" של הנתבעים, והגיע למסקנה כי הם לא הניחו כל תשתית לטענה שלפיה המנהל גנב כספים.

     

    בין היתר הפנו הנתבעים לכך שעובד מסוים לקח מקופת החברה 800 שקל והודה בכך. אלא שהשופט קבע כי אין שום עדות הקושרת בין המעשה שבו הודה אותו עובד לבין התובע. בדומה הוא הבהיר כי גם טענה נוספת, שלפיה המנהל מעל באמצעות ביטול חשבוניות, נטענה ללא כל ביסוס ראייתי.

     

    פסק הדין דחה גם את טענת תום הלב של הבעלים, וקבע כי אמירות כמו "לנתק כל קשר עם השתי נוולות," או "בתקווה גדולה ששני פרצופים אלו לא ימשיכו את דרכם בינינו", חורגות הרבה מעבר לסביר בנסיבות העניין.

     

    השופט סבר שאין לייחס לנתבעים תום לב לנוכח התפוצה של הפרסום הפוגעני (ציבור גדול של מסעדנים באילת), הפגם המוסרי המיוחס לתובע (גניבה ממעסיק), וכן לאור מטרת הפרסום (הרחקת תובע מעיסוקו). כל אלה, נקבע, אינם מידתיים, כלומר - אין יחס סביר בין חופש הביטוי של הנתבעים לבין עוצמת הפגיעה בתובע.

     

    על רקע זה חויב כל אחד מהבעלים לשלם לתובע פיצוי בסך 50 אלף שקל. בנוסף, הם חויבו בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 שקל.

     

    בנוגע לפיצוי הוסיף השופט טוינה כי "הדברים חמורים בפרט כאשר מדובר בתושב אילתי וככזה מוגבל באפשרויות תעסוקה בשל המרחק הפיזי של אילת ממרכזי תעסוקה אחרים".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים