אבי נפטר וכבר לא יראה אותי לבושה בלבן

ענבל חייט. האדם מתכנן תוכניות ואלוהים עושה מהן טרגדיה יוונית(צילום: ענבל חייט)

אני לא בן אדם של קלישאות, פשוט כי רוב הזמן הן נחשבות בעיניי לקשקוש פסיכולוגי בגרוש. הן גורמות לאנשים להרגיש שהם אומרים דברים ברומו של עולם, כשבעצם הם לא אומרים כלום. ולמרות זאת, בוקר אחד לפני חודש התעוררתי לתוך הגיהינום וגיליתי שאני בעצם הקלישאה הכי גדולה בעולם.

אימא אני מתחתנת! עם עצמי

צפו: הישראלית הראשונה שמתחתנת עם עצמה

לפני שנה, ברגע של טירוף, החלטתי להפוך לקופידון של עצמי: אם השמיים מתעקשים להיות כמו רכבת ישראל ולשלוח אליי רק גברים משובשים עם תקלות, אני אהיה המיועדת שלי. כך החל פרויקט החתונה שלי עם עצמי, שגם תועד ממש פה, ב-ynet. להגיד שההורים שלי צהלו משמחה כשהבינו שהבת שלהם סוף-סוף תלבש לבן אבל אעפס בלי חתן? ובכן, אתם יכולים לתאר לעצמכם שזה לא בדיוק מה שאימא שלי ייחלה לו כשסבלה 30 שעות של צירים עד שבאתי לעולם, אבל הם נתנו לי את ברכתם והמשימה העיתונאית המשוגעת שלי יצאה לדרך.

אך כדרכו של היקום והקלישאות שמגיעות אתו, האדם מתכנן תכניות ואלוהים עושה מהחיים שלו טרגדיה יוונית. כמה שצחקתי בזמנו שזו כנראה תהיה ההזדמנות היחידה של ההורים שלי בשנים הקרובות לראות אותי לובשת לבן, לא תיארתי לעצמי גם בסיוטים הנוראיים ביותר שזו אכן תהיה נבואה נוראית שתגשים את עצמה.

דמעות של כאב שאין לו סוף

שנה אחרי שהתחתנתי עם עצמי, ב-26 בדצמבר, במקום ללבוש לבן לבשתי שחור. במקום שכוס תתנפץ בחופה שלי, הלב שלי התרסק בבית הקברות, ובמקום דמעות של שמחה, השמיים בכו איתי דמעות של כאב שאין לו סוף. בדיוק שנה אחרי שהתחתנתי עם עצמי, באכזריות מופלאה של הגורל, הפכתי ביום בהיר אחד וללא כל הכנה מוקדמת, ליתומה.

קמתי בבוקר עם שני הורים ו-24 שעות אחרי זה הסטטוס שלי הפך ליתומה מאב. סיבוך רפואי נדיר, אחד למיליון, ודווקא אבא שלי היה המיליון. ה"לי זה לא יקרה" הפך ל"לי זה קרה", ה"תחיו כל יום כאילו הוא היום האחרון שלכם" הפך פתאום למציאות חדשה ונוראית, והחור השחור שמושך אותך פנימה בכוח ומכריח אותך לחשב מסלול מחדש כדי שתוכלי איכשהו להמשיך להעמיד פנים שאת מחזיקה מעמד, הופך להיות הרוח הרעה שאת חייבת להדוף בכוח כדי להמשיך לעמוד על הרגליים ולא לקרוס בעצמך.

בנג'י חייט ז"ל(צילום: אוסף משפחתי)

כאילו היקום התעקש להכאיב בכוח, ובדיוק באותו היום בו קברתי את אבי, הזיכרונות בפייסבוק העלו מהאוב את הכתבה שלי על החתונה עם עצמי. איך יום הנישואים הפיקטיבי שלי הפך ליום שלנצח יהיה יום אבל? איך במקום שהוא יעמוד גאה לצדי ויוביל אותי לחופה, אני הייתי זו שהובילה אותו לתחנה האחרונה בחייו? איך במקום "מקודשת, מקודשת, מקודשת" זעקנו קדיש, ובמקום לספור שבע ברכות ספרנו שבעה ימים של אבל?

המבטים המרחמים, הלשונות המצקצקות, ה"חברים" שנטשו ברגע השבר הכי נוראי בחיים שלך: בתוך כל הכאב הזה את מוצאת את עצמך חיה בתוך סיוט שלא נגמר, אבל יודעת שאת חייבת להיות ההתגשמות של הקלישאה השנואה מכולן: "תהיי חזקה, החיים ממשיכים". אז את לא תתני לעצמך ליפול כי מישהו באמת חייב להיות חזק. הימים אולי יתבלבלו לך, לפעמים את תשכחי איך נושמים, הלב שלך יכאב בכל בוקר כשתתעוררי ותביני שזה לא היה סיוט, אבל את תמצאי את הכוחות שלא ידעת שיש בך עמוק מבפנים ותקומי שוב ושוב על הרגליים.

את תגייסי את ההומור השחור שלך כשאנשים יביטו בך במבט ה"מסכנה. גם רווקה וגם יתומה", ותגידי להם שאין להם מה לרחם עליך כי יושב עכשיו מישהו למעלה שידאג לך לחתן וישמור עלייך. את תתבדחי שכבר שנים לא קיבלת חיבוקים מכל כך הרבה גברים, שבמקום להפשיט אותך עם העיניים רק עמדו שם ואפשרו לך לקרוס לתוך הזרועות שלהם כאילו היו המקום הכי יציב ובטוח בעולם.

הקלישאה החבוטה אומרת שכל דבר קורה מסיבה. אם יבוא האדם שיצליח להסביר לי איזו סיבה או שיעור היקום ניסה ללמד אותי במבחן האכזר הזה, אהיה מוכנה למכור לו את נשמתי. בינתיים אני מתפללת לנשמתו של אבי.

הטור הזה מוקדש באהבה ובגעגועים לאבי, בנימין (בנג'י) חייט.