"כמעט טבעתי; אשתי לא שמה לב שאני לא בבית"

החיים החדשים של אילן עמית החלו באירוע שהתרחש לפני כשמונה שנים, ושאותו הוא בחר לכלול בספרו החדש "החיים החדשים של מיכאל" (ידיעות ספרים). "כחובב שחייה", הוא מגלגל לאחור את סרט הזיכרון שבראשו, "הודעתי לאשתי, כמו מדי בוקר, שאני הולך לים. אבל באותו היום תפסו אותי זרמים לא טובים וכמעט טבעתי. כשיצאתי מהים, בחושך, אמרתי לעצמי, 'היא בטח מה זה דואגת לי'. כשהגעתי הביתה אשתי אמרה, 'לא שמתי לב שאתה לא בבית'. הרגשתי שקוף, ולא יכולתי שלא להעניק לאמירה הזו משמעות סימבולית".

אילן עמית(צילום: יובל חן)

אולי גם מי שהייתה אשתך הרגישה שקופה?

"יכול להיות, אין בדבריי שום האשמה, אבל אז, בזמן אמת, אמרתי לעצמי, 'או שאתה מוותר על עצמך - או שאתה מציל את עצמך'. זה לא היה פשוט בכלל, חיינו יחד 20 שנה, יש לנו שתי בנות שעבורן אני אבא טוטאלי, ולא רציתי להתנהג כמו הגברים הבוגדניים שמחכים עד שמישהי תוציא אותם מהבית. בעיניי, זה בזוי ומשפיל. קמתי ושכרתי דירה קטנה ליד הבית, טיפסתי על הקירות וישבתי חודשים ארוכים בתוך הריק. לדעתי, נשים לא מסוגלות להבין מה עובר על גבר שנזרק או זורק את עצמו מהבית. זו הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי".

עמית (52) גדל ברמת־השרון הישנה ("שדות, תולעי משי ופרדסים") כילד סנדוויץ' בין שתי אחיות, יעל ותמר. אביו הקים חברה בינלאומית משוריינת לשילוח יהלומים ואף שידע כי מצפים ממנו להצטרף לעסק המשפחתי הוא כתב סיפורי מדע בדיוני על דולפינים וחלם ללמוד ביולוגיה ימית.

קראו את הפרק הראשון מ"החיים החדשים של מיכאל"

"כשהייתי בן 14 ראיתי שאחותי יעל, הגדולה ממני בשלוש שנים, מתחילה להתנהג בצורה קצת מוזרה", הוא משחזר. "היא פיתחה גיל התבגרות סוער מאוד, ברחה, חזרה, וניהלה מריבות עזות עם ההורים. אחרי שנה יעל אובחנה כסובלת ממאניה-דיפרסיה וקיבלה פטור משירות צבאי. במקום לבקר אותה בבסיס התחלנו לבלות את השבתות ב'שלוותה', בית החולים לבריאות הנפש שבו היא אושפזה. הדבר המפחיד ביותר במחלות נפש הוא כשהבנאדם שאתה מכיר מגיל אפס מתחיל לתעתע בך. הוא הופך למישהו אחר, בעיקר בתקופות המאניה, עד שאתה כבר לא יודע מול מי אתה עומד".

מיד הבנתי: היא התאבדה

הוא זוכר את מה שקרה בערב ראש השנה. "התעוררתי וראיתי את יעל יושבת במטבח עם חברה. היא גזרה חצי מהספרייה שבבית והשולחן היה מלא בפיסות נייר. הוריי עמדו מולה, שותקים והמומים, חברתה של יעל משכה בכתפה בתנועה של חוסר אונים, ואני הייתי היחיד שהעז להתפרץ. כעסתי עליה נורא מפני שהיא גזרה גם את הספרים שלי. שאלתי אותה, 'למה עשית את זה? מה עבר לך בראש?' מאז אני שונא את כל החגים. אבא היה עסוק בעבודה, אמא הייתה חלשה מול יעל ואני הפכתי לבן-עשרה מבוגר ובוגר. קיבלתי מעמד של יועץ והלכתי עם יעל לשיחות ולטיפולים במטרה לנסות לפרק את השד".

כשהיה בן 17, חבריו הזמינו אותו לחופשה בסיני. "הייתה לי תחושה שמשהו לא טוב יקרה בנסיעה הזו, הרגשתי חשמל באוויר, אבל הצלחתי לשכנע את עצמי ששלושה ימים בטאבה זה לא ביג-דיל. הגענו לשם, פרשנו שקי שינה על החוף. בבוקר יצאתי לשחייה, וכשעליתי מהמים ראיתי מולי חבר של הוריי - והבנתי מיד שאחותי התאבדה. היא קפצה מהקומה העשירית של בניין הסמוך לבית ילדותנו. חזרתי הביתה ללוויה. הייתי עצוב, אבל לא בכיתי".

למה?

"לא יכולתי לבכות על אחותי מפני שהרגשתי שהיא גאלה את עצמה. במצב שבו אף תרופה כבר לא עוזרת ואין תקווה באופק, החיים הם כבר לא ערך עליון".

אבל כאן לא הסתיימה ההתמודדות. כשהייתה בת 20, גם אחותו תמר אובחנה כסובלת ממאניה-דיפרסיה. "אבל לה, בניגוד ליעל, הצליחו למצוא את התרופות המתאימות, כיום תמר היא צלמת וציירת מחוננת, ולמרות שלא התחתנה היא מנהלת חיים עצמאיים. אבל האבחון שלה גרם לי להרגיש שאני מתהלך עם פצצה מתקתקת. אולי מחר בבוקר אגלה שגם אני לא בסדר? מתוך רצון להגן על הוריי, שספגו את האסון הנורא מכל, שמרתי על הפוזה של 'אילן החייכן' ומעולם לא שיתפתי אותם במה שעבר עליי, אבל כתבתי את הספר 'החורף של אדריאן', כדרך אישית להתמודד עם תהליך האובדנות של אחותי, ותוך כדי כתיבה הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי - לכתוב".

האהבה שחלמתי עליה

אחרי שירותו הצבאי כקצין קשר הוא גויס לעסק המשפחתי, הקים את משרדי החברה בתאילנד, למד ביולוגיה ומדעי החיים והתחיל דוקטורט בגנטיקה. "הייתה לי מחשבה מעורפלת להשתלב באיזשהו מחקר של מחלות הנפש". במהלך טיול בקטמנדו הוא פגש חברת ילדות, שהכירה את "שתי התיקיות" שהוא נושא על גבו והקשר ביניהם הבשיל לחתונה. "יש לי אלרגיה למסכנות ולקורבנות", הוא מבהיר בחיוך רחב. "זה נכון שיש בי משהו מאוד עצוב וכואב, אבל גם יש בי יצר פעלתנות ואנרגיות מתפרצות של שמחה. למדתי להתנהל עם שני הקטבים האלה, והחלטתי לגעת במקומות שמאוד כואבים לי רק בכתיבה, אבל כשנולדו בנותיי, כיום בנות 22 ו־17, צצו וצפו כל החרדות המודחקות וכל השדים. מה עבר אל בנותיי ממני ומהרקע המשפחתי שלי? ומה מותר לי לגלות להן כשהן מצביעות על תמונת הנערה שתלויה בבית של סבתא וסבא?"

ספרו הקודם, "אישה אחת נפלה", זכה בשבחי הביקורת, אבל נושא ההתאבדות הרתיע את הקונים. עכשיו, ב"החיים החדשים של מיכאל" המרגש והמשעשע, הוא מקווה להגיע לקהל הרחב. "מיכאל דומה לי בהרבה מובנים", הוא מודה, "הוא אמפטי ורגיש, הוא מחובר לבתו בחבל הטבור ולמענה הוא מנהל יחסי אהבה־שנאה עם האישה שעזב, אבל בעיניי, מיכאל הוא השופר של הגבריות הישראלית החדשה. הוא משתחרר מאשמת הנטישה ומוצא אהבה".

כמוך?

 "כן", עמית מסמיק כנער. "מצאתי את האהבה שתמיד חלמתי עליה. נפגשנו במקרה, באימון ריצה, אחרי שטעמתי התקשרויות לא מוצלחות עם נשים וכבר הייתי על סף ייאוש. לבנותיי יש יחסים נהדרים עם בת זוגי מפני שהיא לא האישה שמוטטה להן את הבית וגם לגרושתי יש זוגיות. רק על דבר אחד אני מתחרט".

מה?

 "אילו ידעתי בגיל צעיר שאני רוצה להיות סופר לא הייתי לומד ביולוגיה, אבל בחיים החדשים אין 'מאוחר מדי' מפני שגם העיכוב הוא הזדמנות. לפני שבוע נרשמתי ללימודים לתואר ראשון בספרות".