בעלי החלומות
בדצמבר האחרון איבדה מדינת ישראל והחברה הישראלית שני אישים, שאפשר היה לכנותם "בעלי חלומות": עמוס עוז ורונה רמון. ולא, הם לא חלמו חלומות אגואיסטיים, לעשות לביתם ולעצמם, אלא למדינתם ועמם. עוז, מבכירי הסופרים בישראל, ביטא את מחשבותיו על החלום והחזון בכתביו ובהרצאותיו. רמון דרך עשייה והנצחה של בעלה, אילן רמון, ובנה - אסף רמון. יהיה זכרם ברוך
כל דבר שנולד מתוך חלום – נלווה אליו
טעם דק של אכזבה, אם הוא מתגשם.
הדרך היחידה בעולם לשמור על חלום
בתוך יופיו ובשיאו – זה לא להגשים אותו..."
עמוס עוז
"התהיות הובילו אותי להגשים חלום
וללמוד איך לצמוח מתוך המשבר.
יד הגורל מכה ומה שנותר לנו היא
הברירה – איך אנחנו בוחרים לקום"
רונה רמון
עמוס עוז:
"ברגע שמימשת את החלום – לא משנה מהו – הוא פחות נפלא מאשר היה כשעדיין היה חלום"
עמוס עוז, שנפטר בן 79, היה מבכירי הסופרים בישראל. משנת 2007 ועד מותו הוזכר שמו מספר פעמים כמועמד ראוי לפרס נובל לספרות. הוא גם היה אינטלקטואל, שלא היסס להביע את דעתו ואת חלומותיו וחזונו, כשהוא נמנה על אישי הרוח המובילים בשמאל הפוליטי בישראל.
"מדינות נולדות מתוך היסטוריה, דמוגרפיה, פוליטיקה. לא זאת שלנו. זאת כאן נולדה מתוך חלום. מתוך קשת שלמה של חלומות. חלומות שונים, סותרים, דומים. אולי המדינה היחידה שנולדה מתוך חלום. כל דבר שנולד מתוך חלום – נלווה אליו טעם דק של אכזבה, אם הוא מתגשם. הדרך היחידה בעולם לשמור על חלום בתוך יופיו ובשיאו – זה לא להגשים אותו..." (בהרצאה באוניברסיטת ת"א).
"עזבי. אני חי לבדי ובשקט. שוכב כל לילה בעשר וישן בלי חלומות. קם כל בוקר בארבע לעבוד על מאמר או הרצאה. כל התשוקות כבר כבו", ( מתוך הספר קופסה שחורה).
"מורה-זלדה הייתה אהבתי הראשונה: אישה לא נשואה כבת שלושים, גברת שניאורסון. הייתי מתעורר בבוקר במיטתי ומשווה אותה לנגדי בעיניים שטרם נפקחו. הייתי מתלבש ואוכל חיש מהר, רק לקחת ולרוץ ישר אליה. סחרחר מאהבה ישבתי בוקר־בוקר בכיתתה. בלי הרף הייתי מגשש לגלות מה הם קסמיי המושכים אליי את חסדיה. בצהריים הייתי שב מבית־הספר, נשכב על המיטה והוזה איך רק היא ואני. בסוף היום הייתי עוצם עיניים מושך את השמיכה עד מעל לראש ולוקח אותה איתי. בחלום חיבקתי אותה והיא נשקה לי כמעט על מצחי", (מתוך הרומן סיפור על אהבה וחושך).
רונה רמון:
"התהיות הובילו אותי להגשים חלום"
רונה רמון, אלמנתו של אל"מ אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון, שנספה באסון מעבורת החלל קולומביה ב־2003, ואמו של סרן אסף רמון, טייס קרב בחיל האוויר, שנהרג בתאונת אימונים בשנת 2009, נפטרה בדצמבר 2018 כשהיא בת 54. לאחר מות בעלה ובנה הקימה את קרן רמון, כדי להקנות לדור הצעיר "מצוינות אקדמית, מנהיגות חברתית ותעוזה פורצת דרך". ביום העצמאות ה־68 של מדינת ישראל, השיאה משואה בהר הרצל, ואמרה בין היתר: "אני, רונה רמון, מדליקה משואה זו לכבודם של אהוביי, אילן ואסף, שמהווים נר ומגדלור להגשמת חזוני".
היא נימקה את בחירתה בחלום: "אחד המאפיינים של אבל הוא תחושת הבדידות, זר לא יבין. ההתמודדות מובילה לשאלות קשות, למה? התהיות הובילו אותי להגשים חלום וללמוד איך לצמוח מתוך המשבר. יד הגורל מכה ומה שנותר לנו היא הברירה – איך אנחנו בוחרים לקום", (מתוך הרצאתה בחוג התנ"ך בבית הנשיא).
רונה רמון זכתה לאחר מותה בתואר ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת בן־גוריון. שלושת ילדיה קיבלו בשמה את התעודה.
לפנייה לכתב/ת 
