העלייה השנייה
בגיל 88 החליט סר פרנק לואי לעלות לישראל, שוב. המיליארדר מסידני נפרד מהאימפריה שהקים, העמיד את אחת היאכטות למכירה וקנה בית בתל–אביב | בשיחה עם נחום ברנע הוא מספר כמה היה מאושר כאן פעם, איך השחיתות עצרה את הבאת המונדיאל לאוסטרליה, ומה דעתו על עשיית עסקים בארץ
לפני שבועות אחדים עלה סר פרנק לוֹאי לארץ: התייצב במשרד הפנים, הוציא תעודת עולה ודרכון ונרשם בקופת חולים. אני לא יודע אם היה העולה הקשיש ביותר ב־2018 - הוא היה בן 88 בעלייתו - אבל סביר להניח שהיה העולה העשיר ביותר. ב־2017 הוא מכר לתאגיד צרפתי מתחרה את מניות השליטה בחברת הקניונים שלו. סכום העסקה, על פי המספרים שפורסמו בתקשורת העולמית, נע בין 16 מיליארד דולר ל־33 מיליארד דולר, תלוי איך סופרים.
ב־9 באפריל יצביע בבחירות לכנסת, בפעם הראשונה בחייו. הוא לוקח את המשימה ברצינות.
בישראל מתגוררים כמה וכמה מיליארדרים. כאשר בודקים את הסיפור שלהם מגלים בדרך כלל שמישהו מאיים עליהם מבחוץ - ממשלת פוטין, האינטרפול, שותפים לשעבר, רשויות המס או חוקרי משטרה באירופה ובארצות־הברית. ישראל היא בשבילם מקלט, מחסה ליום סגריר. הסיפור של לואי הרבה יותר מלבב.
ישבנו לשיחה קצרה לפני חודשים אחדים, בביתו של פרופ' איתמר רבינוביץ', נשיא אוניברסיטת תל־אביב לשעבר. לואי סיפר לי על עליותיו לארץ - העלייה הראשונה, העלייה השנייה. אחר כך קראתי את הביוגרפיה שלו שפורסמה מטעמו באוסטרליה ("Frank Lowy: A Second Life" מאת ג'יל מרגו). הסיפור יהודי מאוד. כמו בארוחת ליל הסדר, יש בו גודש מכל דבר: הצלחה, כסף, משפחה, משברים, ישראל וכדורגל - המון כדורגל. לואי מתואר בו כאיש בעל שתי פנים. הוא יכול להיות רך, קשוב, רגיש, רב־קסם; כאשר מדובר בכסף - גם בעסקים, גם בפילנתרופיה - הוא יכול להיות קשוח וחסר מעצורים.
ביקשתי לראיין אותו. הוא הסכים, וקבענו קרוב למועד פתיחת הכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי, שהוא יושב הראש שלו והספונסר הראשי. לואי יפתח את הכנס מחרתיים.
פרנואיד עם חזון
פנחס יונה לוי נולד ב־1930 בפילאקובו, סלובקיה. 5,000 גויים; 120 יהודים; קהילה חרדית; כיבוש גרמני. ב־1942 עברו לבודפשט. "בשבילי", הוא אומר, "זה היה נהדר, כמו לעבור מכפר קטן לניו־יורק". כשהגרמנים השתלטו על הונגריה, האב נעצר ונשלח למחנה עבודה. הוא נספה באושוויץ. לואי היה לנער רחוב. הרחוב היה בית הספר שלו, ההכנה לחיים. בכל חייו למד במסגרת מסודרת שמונה שנים, ארבע מהן בתלמוד תורה.
ב־1946 עלה על ספינת מעפילים ונסע לפלשתינה. נשלח על ידי עליית הנוער לשדה יעקב, מושב דתי בצפון. היה בן 17 כשהתגייס לגולני, לגדוד 12, לחם במלחמת השחרור. מכיוון שהיה בין הבודדים שדיברו עברית, שמו עליו מכשיר קשר. כשהשתחרר התגלגל לחיפה: עבד בבניין והתגורר בו בזמן הבנייה. חזר בשאלה. בזכות הידע שרכש בתקשורת רדיו כקשר בגולני קיבל עבודה בדואר.
יום אחד נתן לו מישהו - הוא לא זוכר מי - פתק שנכתב עליו: קבלו את נושא פתק זה לבנק. כך היה נהוג אז. הוא התקבל לעבודה בסניף חיפה של בנק אנגלו־פלשתינה, שמו הקודם של בנק לאומי.
"אלה היו שש שנים נפלאות", הוא אומר. "חופש, תחושת שייכות, עבודה בחקלאות, שירות בצבא. כולם היו צעירים - זאת הייתה חברה ללא הורים, ללא זקנים, ללא מחויבויות. לא ייאמן כמה מאושר הייתי. לא הרגשתי עני: לא היה חסר לי כלום. מה שהיה לי היה לכולם - אותה חולצת חאקי, אותם מכנסי חאקי".
הוא שמר מהתקופה ההיא תצלום שלו בשחור־לבן, נער בן 17 במדים, גאה ובטוח בעצמו, על שפת הים בתל־אביב.
ב־1952 עזב לאוסטרליה. "המשפחה, כל מי שניצל, היגרה לאוסטרליה", אמר. "היו לנו שם קרובים. הגעגועים למשפחה הכריעו".
חשבת פעם לאן היית מגיע אילו נשארת בישראל, שאלתי. "אני לא יודע", השיב. "אני מניח שהייתי מצליח".
אוסטרליה קיבלה את המהגרים בזרועות פתוחות. היא הייתה זקוקה לכוח אדם צעיר, זול, רעב. את ההצלחה שלו הוא מייחס לעיתוי. החוכמה היא להבחין בהזדמנות ולנצל אותה.
הוא פתח דוכן לסנדוויצ'ים בסידני. התחנה הבאה הייתה מעדנייה באחד הפרברים, 30 קילומטר מהבית. המאכלים היו מזרח־אירופיים וכך גם הלקוחות - מהגרים שחיפשו אוכל שיזכיר להם את הבית. אחר כך מסעדה צמודה, ואז רכישה של חנויות בסביבה, ועוד חנויות, ובשלב הבא בנייה וניהול של מרכזי קניות. "וסטפילד", החברה הציבורית של לואי ושותפו דאז, קמה ב־1960. היא התרחבה מאוסטרליה לניו־זילנד, ארצות־הברית ובריטניה, והייתה בעלים של קרוב ל־100 קניונים למעמד הבינוני והגבוה. כל שנה מ־57 שנות קיומה הראתה רווח. כשנמכרה, ב־2017, לואי אמר שכל אלף דולר שהושקעו בחברה ב־1960 הניבו 440 מיליון דולר עד מכירתה.
היום אמזון הורגת את הקניונים, אמרתי לו. אנשים נוהרים אחר הקניות באינטרנט.
זיק צץ בעיניו. "כן", אמר. "אבל אני כבר לא שם".
אחד העימותים העסקיים שלו נודע ברבים כ"תקרית המאפרה". לואי רצה לשכנע את האחים ראובן, יהודים בריטים ממוצא עיראקי, להניח לחברה שלו לזכות בתחרות על בניית מרכז קניות ענק בלונדון. הם סירבו. כאשר נפגש בלונדון עם אחד האחים הסרבנים לואי תפס מאפרת זכוכית גדולה וניפץ אותה על השולחן. האיש קם והלך. לואי רץ אחריו, ניסה לפייס אותו, להסביר שזה רק ביזנס, למה לכעוס. האחים לא סלחו עד היום - אבל הוא זכה בעסקה.
מישהו, אמרתי, שאל אותך פעם מה התכונה הראשונה שנדרשת בעולם העסקים. אתה השבת: פרנויה. תהיה פרנואיד. אחר כך הוספת: חזון; צריך חזון.
"בעסקים", אמר, "אתה חייב להיות קשוח. אתה חייב להתמודד עם מתחרים, עם שותפים, עם הממשלה. יש לך בעלי מניות שאתה צריך להגן על האינטרסים שלהם. רכות היא בשביל המשפחה והחברים".
ב־2017 העניקה לו מלכת בריטניה את התואר סר, כאות הערכה לתרומתו לכלכלה הבריטית. לא כולם מחאו כפיים. "אבירות תמורת כסף", הטיחה אחת הכותרות. לואי הכחיש, והלך הלאה.
לא רק צ'ק
ניסית לעשות עסקים בישראל ונכשלת, אמרתי. "כן", אמר. "רציתי להשקיע בישראל. חשבתי על רווח מתון, משהו שיהיה מוצדק עסקית ויעזור למדינה".
הניסיון הראשון היה רכישת קרקע להקמת קניון ליד שדה דב. "הגיס של השותף שלי היה עמוס מנור, ראש השב"כ לשעבר. הראינו לו את התוכנית. יש לכם בתוכנית שתי חנויות עוגן, הוא אמר, המשביר וסופרמרקט, אחת מול השנייה. בישראל זה לא ילך. החלטנו לוותר".
הניסיון השני היה רכישת השליטה בבנק לאומי, ב־2007. החשב הכללי ירון זליכה, שהיה אז בשיא תהילתו, התלונן שראש הממשלה אהוד אולמרט ניסה להתערב בתנאי המכרז לטובת ידידו פרנק לואי. נפתחה חקירת משטרה, שנסגרה ב־2008.
"צלבו אותי", אומר לואי. "בסוף החקירה התברר שאין דופי בכל מה שעשיתי. אבל החקירה אילצה אותי להתמודד עם השאלה מה ארגיש כלפי המדינה אם יוגש נגדי כתב אישום על לא דבר. הדילמה הזאת נפתרה, אבל קיבלתי החלטה: אני לא אעשה עסקים בישראל".
האם התרבות כאן רעה לביזנס, שאלתי.
"לא", אמר. "כמה מידידיי עשו כאן הרבה כסף. עשיתי עסקים באוסטרליה, ארה"ב ובריטניה, והצלחתי בכל אחת מהן. התרבות כאן שונה. ישראל מאוד תחרותית. המדינה קטנה. כל אחד מכיר את כולם ויודע הכל. יש כאן הרבה קנאה".
לואי הוא פילנתרופ גדול. רוב התרומות שלו הוענקו למוסדות באוסטרליה ובישראל. לפי חשבונו הסכום שתרם בישראל, באמצעות הקרן שלו, מגיע ל־60 מיליון דולר, אולי יותר. האולם הגדול, המחודש, בהיכל התרבות בתל־אביב, נקרא על שמו. התרומה הגדולה ביותר שלו - 15 מיליון דולר - ניתנה למכון למחקרי ביטחון לאומי. לואי מממן מכון מקביל בסידני. המכון באוסטרליה נקרא על שמו. המכון בישראל מזוהה עם המנכ"ל, עמוס ידלין.
"כשאני עושה משהו בפילנתרופיה אני לא נותן צ'ק", אמר לואי. "אני מתמסר לנושא. חשבתי שישראל זקוקה למכון שבו תתקיים חשיבה אסטרטגית עצמאית, לא מפלגתית, מכון שיעלה נושאים לסדר היום הלאומי".
ידלין ועמיתיו לא שיתפו אותו בעבודה על המתווה שגיבשו בשאלת השטחים. המתווה פורסם באוקטובר. הוא הציע לנקוט צעדים חד־צדדיים שיקדמו היפרדות מהפלסטינים. קבלת הפנים נעה מעוינות עד אדישות.
לואי מתייצב מאחורי המהלך. "אני חושב שהמכון נהג נכון כשהכין תוכנית ושם אותה על השולחן", אמר. "היא משרתת גם את השיח הציבורי בישראל וגם את השיח בקהילה הבינלאומית. אולי היום, בתקופת כהונתה של הממשלה הנוכחית, היא איננה רלוונטית, אבל בתוך שישה חודשים או תשעה חודשים היא עשויה להיות בסיס לפתרון. משהו חייב להיעשות כדי לבלום את הזליגה למציאות של מדינה אחת בין הירדן לים".
אוהד של "הכח סידני"
האהבה הגדולה שלו היא כדורגל. כשבאתי לביתו, ביום שני השבוע, הוא צפה במשחק בין אוסטרליה לאוזבקיסטן, במסגרת שמינית הגמר של גביע אסיה. בגללי החמיץ את המחצית השנייה אבל סטיבן, אחד משלושת בניו, טילפן מסידני (4 בבוקר הייתה השעה שם) ועידכן: אוסטרליה ניצחה בפנדלים ועלתה לרבע הגמר. השמחה הייתה גדולה במיוחד משום שפרנק לואי, הוא ולא אחר, העביר את נבחרת אוסטרליה לאסיה. זה היה אחד מהישגיו כיו"ר התאחדות הכדורגל האוסטרלית.
הוא לא שיחק כדורגל אף פעם. "איפה יכולתי לשחק?" שאל אותי. "בחדר בפילאקובו לא שיחקו כדורגל וגם לא בגטו בבודפשט".
אבל אבא שלו אהב לקחת אותו למגרש העלוב בעיירה ולצפות במשחקים. אלה היו שעות האיכות של הילד עם אביו. באוסטרליה לואי הפך לאוהד שרוף של קבוצת "הכח סידני" ומאוחר יותר לנשיא המועדון ונשיא ליגת החובבים כולה. השחקנים היו מהגרים יהודים שזה מקרוב באו; גם הקהל. לואי היה רץ לאורך הקווים, צועק, צוהל, מקלל. הכדורגל היה הגשר שלו לקהילה היהודית ולעולם החדש; בעיקר, היה מקום להתפרקות. הוא הדביק בהתלהבותו את שלושת ילדיו. כולם לבשו את מדי הקבוצה. סטיבן נהג לישון בהם.
ב־1987 לואי פירק את הקבוצה באמצע העונה: הגירעון הכספי לא הותיר לו ברירה. ב־2001 הוא חזר לעסקי הכדורגל, והפעם בגדול.
האוסטרלים מכורים לספורט. הם מצטיינים בענפים רבים, אבל כדורגל נחשב אצלם, כמו בארצות־הברית, לענף שולי, ספורט של מהגרים. כבוד לכדורגל לא היה להם, אבל כבוד לדגל היה: כאשר הנבחרת הלאומית ספגה תבוסה אחר תבוסה בזירה הבינלאומית הממשלה אמרה די. צריך לעשות משהו. ההתאחדות הייתה על סף פשיטת רגל, מסוכסכת ומושחתת. לואי נקרא להציל.
בתוך שנים אחדות הוא הגדיל את הכנסות ההתאחדות פי עשרה, העביר את הנבחרת לאסיה והוביל אותה לשלוש הופעות רצופות במונדיאל. כאשר בא לצפות במשחקים הקהל צעק את שמו, כאילו היה שחקן צמרת או גיבור לאומי. עד הכישלון בפיפ"א.
לואי ביקש לקיים את המונדיאל של 2018 או של 2022 באוסטרליה. הטורניר יביא תיירים, יצמיח הכנסות והעיקר, יהפוך את הכדורגל לספורט לאומי. הוא פתח בפגישות עם ראשי פיפ"א. שניים הפכו לידידיו האישיים: נשיא פיפ"א ספ בלאטר ונציג קטאר מוחמד בן חמאם. השניים לימדו אותו את אמנות הלובינג בפיפ"א. הם שיכנעו אותו לשכור שני יועצים, מומחים לעניין.
"זאת הייתה קנוניה בין קטאר לרוסיה", אומר לואי. "הם השתמשו בכספים של המדינות שלהם כדי לקנות את ההצבעה. בלאטר היה מעורב. הוא קשר איתם כדי להבטיח את המשך כהונתו כנשיא. פיפ"א כולה הייתה מושחתת עד היסוד. אני הייתי תמים".
כאשר נספרו הקולות התברר ש־22 חברים בוועדה המרכזית של פיפ"א הצביעו נגד אוסטרליה, ורק אחד הצביע בעד. "לקחתי אחריות אישית לכישלון", אמר לואי. "לא ידענו אז את היקף השחיתות. עכשיו, כשאנשים נעצרו ונחקרו והאמת יצאה לאור, אני מבין שלא היה לנו סיכוי. גורלנו נחרץ מראש".
רוסיה קנתה בשוחד את מונדיאל 2018. אף על פי כן, המשחקים היו הצלחה גדולה. גם קטאר, בניגוד לכל התחזיות, מתקדמת יפה לקראת הטורניר שלה. ב־2026 הטורניר יתקיים בקנדה; ב־2030 בארצות־הברית. אוסטרליה תצטרך לחכות.
קומה לכל ילד
פרנק לואי קנה לפני שנים את הבניין של חברת "הכשרת היישוב", ברחוב הירקון בתל־אביב, מול גן העצמאות והים. הבניין הוסב לבית מגורים. אוסף האמנות הישראלית שלו על הקירות, דגל ישראל בחזית. בניו, דיוויד, פיטר וסטיבן, קיבלו קומה כל אחד. לואי מתגורר עם שירלי, אשתו זה 65 שנה, בקומה השישית. ללואי יש 11 נכדים ושישה נינים.
שלושת הבנים עבדו עשרות שנים בחברה. למרות שהחברה הייתה ציבורית, לואי ניהל אותה כעסק משפחתי. "כינו אותנו מכונת העסקים של לואי", הוא אומר בגאווה. הוא דאג לשמר אצל הבנים את הקשר עם המסורת, עם העולם היהודי ועם ישראל. הנכדה ז'קלין שירתה בצה"ל, בעוקץ, יחידת הכלבנים. הבן דיוויד יגיע לתל־אביב בפברואר, לחודש ימים. הוא מתכוון להקדיש את החודש ללימוד עברית באולפן.
דיוויד מתגורר בניו־יורק; פיטר בלוס־אנג'לס; סטיבן בסידני. הנכדים מפוזרים בעולם. לרובם אין עניין בעסקים. "הבית בתל־אביב", אומר לואי, "יהיה הלב של המשפחה".
הבית והספינה. ללואי יש שתי יאכטות, אחת עוגנת באוסטרליה: היא מוצעת עכשיו למכירה. האחרת, שנושאת את שם אמו, אילונה, משייטת לאורך חופי הים התיכון. בקיץ הוא נוהג לצאת לשיט ארוך, מוקף בחבריו הישראלים. הוא רכש בשנים האחרונות עשרות חברים כאן. הם הגשר שהופך את המעבר שלו לארץ לטבעי כל כך, לעלייה שנייה.
כאשר יצאה לאור הביוגרפיה שלו לואי בחר להציג על הכריכה משפט שאמר עליו איל התקשורת רופרט מרדוק: "הסיפור של פרנק לואי הוא הסיפור של אוסטרליה". עברו ארבע שנים, וטעמו השתנה. בגיל 89 לואי מאמץ זהות חדשה, חברים חדשים, סיפור חדש. לא כל אחד יכול לעשות זאת. פרנק לואי יכול.
