שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    פרויד, איינשטיין והמלחמה עם איראן
    לפני עליית הנאצים לשלטון, זיגמונד פרויד ואלברט איינשטיין גויסו כדי להרגיע את רוחות המלחמה שהחלו לנשב באירופה. זה לא עזר אז, אבל אפשר ללמוד מהמסקנות שלהם כדי לנסות למנוע מלחמה באזורנו, למרות מנהיגים שמגייסים את עמם נגד אויב חיצוני ומפלצתי

    "איראן לא יכולה כבר לחכות למלחמה מוחצת עם ישראל - שתביא לסופה. כוחותינו החמושים ערוכים ליום שבו נראה את השמדת ישראל". כך הכריז השבוע, ביום שני, מפקד הכוחות האוויריים האיראנים, הגנרל עזיז נאסיר זאדה. דבריו הופצו וצוטטו מיידית בתקשורת האלקטרונית העולמית, כפי שהוא ושולחיו רצו בוודאי. הדברים האלה נקראו תוך כמה שעות על ידי מיליוני אנשים – נלהבים, מודאגים או אדישים, בכל רחבי העולם.

     

    ממש באותו בוקר השבוע התקיים יום עיון צנוע במרכז פרויד, במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. בחדר ישיבות לא גדול, בקמפוס הר הצופים בירושלים, בלי כיסוי תקשורתי, התכנסו 22 איש ואישה (ספרתי אותם), כדי לדון בשני מכתבים ישנים. את המכתבים האלה כתבו זה לזה, בגרמנית שהייתה שפת אימם, אלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד. זה היה בסוף הקיץ של 1932, כמה חודשים לפני הבחירות שהעלו לשלטון בגרמניה את המפלגה הנאצית ואת היטלר.

     

    מכתבים אלברט איינשטיין 1933 1938 ( צילום: Pascal Le Segretain/GettyImages IL , Nate D. Sanders Auctions)
    איינשטיין. "בבני האדם מקנן צורך לשנוא ולהשמיד"( צילום: Pascal Le Segretain/GettyImages IL , Nate D. Sanders Auctions)

     (צילום: Gettyimages Imagebank) (צילום: Gettyimages Imagebank)
    (צילום: Gettyimages Imagebank)
     

    גם המכתבים של איינשטיין ופרויד, כמו ההכרזה של הגנרל האיראני השבוע, היו אייטמים חדשותיים, וגם הם היו מיועדים לתרגום ולפרסום המוני בתקשורת. אבל המטרה שלהם הייתה הפוכה – לא לחרחר מלחמה, אלא לנסות למנוע אותה. המכתבים האלה הופיעו בשנה שעברה בתרגום חדש, בספר בעריכת הפרופסורים עופר אשכנזי, דוד בר גל וערן רולניק. כותרתו של הספר הזה, שעמד במרכזו של יום העיון השבוע, היא "איינשטיין ופרויד והמלחמה הבאה".

     

    פרויד ואיינשטיין לא היו זרים לאוניברסיטה העברית שהוקמה בהר הצופים. שניהם היו דמויות מפתח במאמץ לכונן אוניברסיטה בירושלים. שניהם ניסו להשפיע על האופי האקדמי שלה בכיוונים הפוכים (איינשטיין ניצח), ושניהם היו חברים בחבר הנאמנים הראשון שלה. איינשטיין גם ביקר בהר הצופים, נשא בו הרצאה, ובמותו תרם את כל רכושו ואת הארכיון שלו לאוניברסיטה העברית.

     

    איינשטיין ופרויד לא היו זרים גם זה לזה. הם כבר החליפו ביניהם מכתבים ואגרות ברכה, ונפגשו בברלין כמה שנים קודם. את הפגישה שלהם תאר פרויד כך: "איינשטיין ואני פטפטנו כשעתיים. הוא איש עליז, חביב ובטוח בעצמו. הוא מבין בפסיכולוגיה בערך כמו שאני מבין בפיזיקה, כך שהייתה לנו שיחה מצוינת".

     

    פרויד. "השאיפה למגר את נטיותיו התוקפניות של האדם היא חסרת תוחלת". ()
    פרויד. "השאיפה למגר את נטיותיו התוקפניות של האדם היא חסרת תוחלת".

    המכתבים הארוכים שלהם זה לזה, שהתפרסמו בשעתו תחת הכותרת "למה מלחמה", לא היו ספונטניים. הם הוזמנו מראש על ידי "המכון הבין-לאומי לשיתוף פעולה אינטלקטואלי", במאמץ נואש להרגיע את רוחות המלחמה שהחלו לנשב מחדש באירופה. כאשר קוראים אותם היום, ממרחק השנים, קשה להתעלם מהאקטואליות שלהם, למרות שהמטרה שלשמה הם נכתבו לא הושגה, אם לומר זאת בעדינות.

     

    איינשטיין שואל במכתבו, בין השאר, "כיצד עולה בידה של כנופיה קטנה (של מנהיגים) לכפות את רצונה על הרוב, שעתיד להפסיד ולסבול בגלל המלחמה, ולגרום לו לשרת את שאיפותיה?" חלק מן התשובה שלו-עצמו על השאלה הזאת מזכיר את העמדות שיביע פרויד במכתב התשובה שלו. איינשטיין משער ש"בבני האדם מקנן צורך לשנוא ולהשמיד. בימים כתיקונם הנטייה הזאת קיימת באופן רדום, והיא מתעוררת רק בנסיבות בלתי רגילות, אבל קל יחסית לעורר אותה מרבצה ולהעלות אותה למדרגה של פסיכוזת המונים".

     

    פרויד פותח את מכתב התשובה שלו במחמאה עגומה, ואומר לאיינשטיין "במכתבך כבר אמרת את העיקר... והוצאת לי את הרוח מהמפרשים". בהמשך הוא מנסה לבסס בדרכים שונות את הטענה שלו, שדחף להרס ולמוות מקנן בתוך נפשם של כל בני האדם, ולכן "המסקנה שעולה מהדברים שנאמרו עד כה היא שהשאיפה למגר את נטיותיו התוקפניות של האדם היא חסרת תוחלת".

     

    האוניברסיטה העברית בירושלים (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    האוניברסיטה העברית בירושלים(צילום: shutterstock)

    אלברט איינשטיין ביקר באוניברסיטה בהר הצופים (צילום: אוהד צויגנברג) (צילום: אוהד צויגנברג)
    אלברט איינשטיין ביקר באוניברסיטה בהר הצופים(צילום: אוהד צויגנברג)

    אם כך, האם אין תקווה? האם הכול אבוד? לאו דווקא. הפתרון שהציע איינשטיין לבעיית המלחמות בין מדינות לאום הוא סביר והגיוני -- ארגון בינלאומי, שיש לו כוח צבאי לכפות את רצונו על כל אחת מהחברות בו, ומטרתו ליישב סכסוכים בדרכי שלום. היום אנחנו יודעים שהפתרון הזה כבר נוסה ונכשל פעמיים, הן בימי פרויד ואיינשטיין (חבר הלאומים) והן בימינו שלנו ("או"ם-שמום").

     

    מתברר שמנהיגים חסרי מעצורים וכריזמטיים תמיד יצליחו להפנות את תשומת הלב של בוחריהם ונתיניהם ממעשי העושק והגזל שלהם-עצמם, אל אויב חיצוני ומפלצתי. זה עובד נהדר: המאבק באויב החיצוני לא רק מלכד את השורות ומציג את המנהיג כגיבור הנחלץ לעזרת העם, אלא גם משתיק את הביקורת הפנימית, שמיוחסת תמיד לבוגדים מבפנים, מתוך המחנה.

     

    המאבק בין הטוב לרע

    מנהיגים רבים מאוד, במזרח התיכון ובעולם בכלל, חבים היום את כסאותיהם לסכסוכים מזויינים עקובים מדם. בעולם שבו לכמה מדינות לאום שונות ויריבות יש כבר כוח גרעיני מספיק כדי להשמיד את האנושות כולה, לא ניתן לכפות על המנהיגים האלה, ועל מנהיגים בכלל, לחשב מסלול מחדש, להתגמש ולהתפשר. למרבה הצער אין למנהיגים במזרח התיכון ובעולם בכלל אינטרס להרגיע את רוחות המלחמה, ולהכין בהדרגה את בני עמם לפשרות ולוויתורים הדרושים כדי לעשות שלום.

     

    פרויד נזהר מלהציע פתרונות כאלה, אבל לקראת סוף מכתבו הוא שואל את איינשטיין, ודרכו את הקורא, שאלה שמשאירה מקום לתקווה: "מדוע אנחנו – אתה, אני ורבים אחרים – מתקוממים כל כך כנגד המלחמה? מדוע איננו משלימים עם קיומה כמו עם עוד מצבי דחק כואבים אחרים בחיים? ככלות הכול היא נראית דבר כה טבעי, כה מבוסס מבחינה ביולוגית, שמבחינה מעשית ספק אם יש מנוס ממנה".

     

    התשובה של פרויד היא "שאיננו יכולים לנהוג אחרת. אנחנו פציפיסטים מסיבות אורגניות, כלומר בעל כורחנו". פרויד ואיינשטיין לא היו פציפיסטים במובן המקובל של המילה. הם לא סלדו משימוש בכוח צבאי כדי להגן על עמים מפני השמדה ושיעבוד על ידי שכניהם. אבל פרויד צדק, לדעתי, אפילו יותר מששיער.

     

    היום אנחנו יודעים את מה שלא היה ידוע בזמנם של פרויד ואיינשטיין – שבתוך המוח של כמעט כולנו, להוציא כמה פסיכופאתים, יש מערכות "אורגניות", כלומר מולדות, שגורמות לנו לוותר על טובתנו ונוחותנו לטובת האחר. גם זה חלק מאהבה. המצפון האנושי הוא לא איבר מושתל, כפי שהאמין פרויד, אלא חלק ממערכת ההפעלה הבסיסית שלנו. במילים אחרות, הטוב שבנו הוא "ביולוגי" לא פחות מהרע שבנו. המאבק בין הטוב לרע בתוך נפשו של כל אדם, בתוך מדינות, וביניהן, נמשך. והמילה האחרונה עדיין לא נאמרה – כאן במזרח התיכון המסוכסך שלנו, ובעולם בכלל.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים