זהירות: פרישה לגמלאות גורמת לדמנציה
הפסיכיאטר וחוקר המוח פרופ' יורם יובל מזהיר: מרגע הפרישה חלה ירידה תלולה ביכולת הקוגנטיבית של האדם. פרופ' יובל מציג מחקר של אוניברסיטת סיאטל בנושא, ומצהיר: "אין לי כוונה לפרוש גימלאות, זה פשוט מסוכן!"
הסתיימה התקופה של עבודות מונוטוניות, כמו צ'ראלי צ'פלין בזמנים מודרניים. פעם לא הפעילו הרבה את השכל במהלך יום העבודה, היום מבקשים אתגרים קוגניטיביים. בעולם כיום כמעט כל עבודה מאמצת את המוח. נהג אוטובוס, למשל, או מזכירה – חייבים להפעיל את המוח בעבודתם. אם לא נשתמש בו – נאבד אותו. זה כל ההבדל בין זיקנה חדה וצלולה לדמנציה
נכון להיום אין לנו תרופות טובות לאלצהיימר – אין מה שיעצור את המחלה. מהמחקר של סיאטל עלה, שבקרב כ־40% מהאנשים שעברו את האימון הקוגניטיבי, לא רק שהירידה נעצרה, אלא שהמוח שלהם נעשה "צעיר" ב־14 שנה, כלומר: הם חזרו מבחינה קוגנטיבית, למשל, מגיל 74 לגיל 60..
את פרופ' יורם יובל אין צורך להציג. יובל, אחת האוטוריטות של מחפשי הדרך בדור הנוכחי, מוכר כמרצה, פסיכיאטר וחוקר מוח ישראלי, חבר האגף לרפואת המוח בבית החולים הדסה עין כרם והאוניברסיטה העברית בירושלים. הוא מומחה בתחום הנוירוביולוגיה של אהבה ורגשות, סופר ומנחה את תוכנית הראיונות "שיחת נפש" בטלוויזיה החינוכית. ככזה, לא מפליאה ההצהרה שלו, שהוא לא מתכוון לפרוש לגמלאות בגיל הנהוג, 67, מה שיקרה בעוד כ-7 שנים. יתרה מזאת, הוא מקדם אג'נדה מבוססת מחקרים, לפיה היציאה הכפויה לגמלאות שמחויבת על־פי החוק – עלולה ל"חסל" את נפש האדם, ולהוביל אצל רבים לסוג של מוות רוחני, מנטאלי, קוגנטיבי, ומכאן שגם עלולה לקצר את החיים.
"אין לי כוונה לפרוש לגמלאות", הוא מצהיר. "זה פשוט מסוכן. אנחנו – בעולם המערבי הקיים, שהוא עולם חדש ונועז, לא יודעים איך להתנהל מול הזיקנה. קרה פה משהו שלא תכננו: במשך 70 שנות קיום המדינה, עלתה תוחלת החיים הממוצעת ביותר מעשר שנים. יותר ויותר אנשים פעילים ומגיעים לשיא כוחם אחרי גיל הפרישה. בגיל 70. לדוגמה, מבחינה רפואית למדנו לרפא מחלות לב ופרקים, והן גם מתחילות בגיל מאוחר יותר מבעבר, אבל לא שינינו את המבנה החברתי שלנו. גיל הפרישה עלה רק בשנתיים מאז קום המדינה, וכך נוצר פער של 8 שנים בממוצע של תוספת חיים לאחר גיל הפרישה. והעלייה בתוחלת החיים נמשכת! אמנם כל יום שעובר מקרב כל אחד למוות, ובסוף המוות יתפוס אותנו, רק שלא יודעים להעריך לאיזה גיל נגיע, ולא יודעים מה לעשות עם זה, אבל ככל הנראה נחיה בממוצע הרבה יותר זמן. בעוד דור המצב יהיה עוד יותר קיצוני. מכאן שכל מודל הפנסיה שלנו יתפוצץ בפנים, והמודל צריך להשתנות".
אתה מכוון להיבטים כלכליים בלבד?
"ממש לא. יש לנו אוכלוסייה הולכת וגדלה של אנשים לפני פרישה או שפורשים, והם נמצאים במלוא אונם. אני מייחס חשיבות רבה ליכולת הקוגניטיבית שלנו. החברה המערבית מקדשת את הצעירים. בתחום השיווק והפרסום מקומם של אנשים מבוגרים מצומצם. החברה המערבית אומרת להם "תנוחו, עבדתם קשה, עכשיו הזמן לבלות, קחו את החיים בקלות", ושולחת אותם אל מחוץ למעגל העבודה והחיים האינטנסיביים שלנו, וזה לא טוב. ממחקרים עולה, שתוחלת החיים בקרב נשים גבוהה יותר מאשר בקרב גברים, אבל כשמשווים בין נשים וגברים באותו הגיל, האחוז הגבוה של דמנציה נמצא דווקא אצל הנשים. מדוע? ככל הנראה אחת הסיבות היא שהן פורשות לפנסיה, בממוצע, בגיל מוקדם יותר מגברים. הכלל בגדול: עשור לאחר היציאה לפנסיה מקבלים דמנציה.
מחקר סיאטל: מרגע הפרישה – חלה ירידה קוגניטיבית תלולה
יובל מציג מחקר אורכי, שערכו באוניברסיטת סיאטל, שנמשך כבר שנים רבות, ובדקו בו קורלציה בין סוציולוגיה לרפואה. החוקים לקחו אלפי אנשים וערכו להם מבחנים קוגניטיביים כל שבע שנים, החל משנות ה־20 שלהם, כשהיום בני אוכלוסיית המחקר צריכים להימצא בסביבות גיל ה־80. הממצאים המפתיעים הם, שבניגוד למה שאמרו קודם – אין ירידה קוגניטיבית עד גיל 67. מגיל זה – מרגע הפרישה – חלה ירידה חדשה ותלולה ביכולת הקוגניטיבית של האדם.
יש לא מעט אנשים שטוענים ההיפך: הם מחכים לרגע הפרישה, כדי יוכלו לנוח, לבלות, להירגע
"זה בדיוק המרשם לאסון - פנסיה זו סכנת נפשות", חורץ יובל. אומרים להם: תבלו, תירגעו, נדאג לכם, אבל המוח שלנו, שמתפקד כמו שריר, צריך גירויים. כדי לשמור על היכולת הקוגניטיבית חייבים זמן עבודה: לפחות 40 שעות בשבוע. אם לא - הדמנציה עלולה להגיע מהר מאוד. אנשים מבוגרים חייבים להיות פעילים לטובת עצמם ולטובת החברה, רק שאנחנו לא ערוכים לזה. יש מקרים ש"גזר הדין" לא פועל לגביהם, אבל מי שלא מכיר את הנתונים, לא מבין שאנחנו הולכים לקטסטרופה. הסתיימה התקופה של עבודות מונוטוניות, כמו צ'ראלי צ'פלין בזמנים מודרניים. פעם לא הפעילו הרבה את השכל במהלך יום העבודה, היום מבקשים אתגרים קוגניטיביים. בעולם כיום כמעט כל עבודה מאמצת את המוח. נהג אוטובוס, למשל, או מזכירה – חייבים להפעיל את המוח בעבודתם. אם לא נשתמש בו - נאבד אותו. זה כל ההבדל בין זיקנה חדה וצלולה לדמנציה".
ואיך זה שלא מבינים את זה בממשלה ולא עושים למען העלאת גיל הפרישה, לפחות עבור המבקשים להישאר בעולם העבודה?
"המקום היחיד בו מתחילים להבין את הבעיה - זה במשרד האוצר. משרד הבריאות לא עובד. אולי כי השר וקהל הבוחרים שלו - תורתם היא אמנותם. משרד האוצר עושה בתקופה זו חשיבה מחודשת ומאומצת, שתיתן תשובה על מה לעשות עם האוכלוסייה הזו, ואיך להכניס את בני ה־60 ומעלה למעגל העבודה. לו אני שר האוצר - בלי למצמץ הייתי מעלה את גיל הפרישה ב־10 ואפילו ב־15 שנה. לא חייבים לעבוד 40 שעות בשבוע, אבל לפחות 10 או 20 שעות עבודה בשבוע יעשו את העבודה. במחקר האורכי של סיאטל בדקו אנשים עם ירידה קוגניטיבית אמיתית, ונתנו להם קורס אימון קוגנטיבי לא מורכב. אצל רובם הצליחו לעצור את ההדרדרות. נכון להיום אין לנו תרופות טובות לאלצהיימר – אין מה שיעצור את המחלה. מהמחקר של סיאטל עלה, שבקרב כ־40% מהאנשים שעברו את האימון הקוגניטיבי, לא רק שהירידה נעצרה, אלא שהמוח שלהם נעשה "צעיר" ב־14 שנה, כלומר: הם חזרו מבחינה קוגנטיבית, למשל, מגיל 74 לגיל 60. האימון הקוגניטיבי אצל כולם כמעט עצר את ההידרדרות ואצל חלקם הפך את הכיוון שלה – מירידה לעלייה ביכולות הקוגניטיביות של המוח. נמצא גם ששנת הפרישה אצל הגברים – היא השנה המסוכנת בחייהם. יש סיכויים גבוהים לתמותה בחודשים האחרונים לפני והראשונים אחרי הפרישה. החשיבות לאמץ את המוח לצאת ולראות דברים חדשים ולחלום קדימה – לזה אין מחיר. לכן אני תמיד מייעץ לאנשים לפני פרישה, שיכינו לעצמם עיסוק אינטנסיבי ליום שאחרי הפרישה".
איזה חלק יש לרשתות החברתיות להצלחה במלחמה ליציאה לגמלאות?
"התשובה מורכבת, אבל יש משהו טוב ברשתות החברתיות לבני גיל הפרישה. יש פה אינטארקציה חברתית והיא חשובה".
לפני כעשור הגשת את הסדרה "איך להיות מאושר בשישה שיעורים". נמצא המתכון?
"בחברת השפע המערבית נוטים לחשוב שאושר נגזר מהנאה, זה לא נכון. אושר נגזר מהנעה, ממשהו לשאוף אליו. מה זה דיור מוגן? יביאו אתכם למקום מוגן עד שתיעלמו. זהירות! האנשים שם לא נמצאים בעולם העבודה וזה מסוכן. לא חייבים עבודה בשכר, אבל חייבים משהו שיחזיק על הרגליים, שימלא חלל של בין 20 ל־40 שעות בשבוע, שיפעיל את המוח באופן אינטנסיבי, כל יום, לשעות רבות. המסע במקרה זה יותר חשוב מהיעד. על כולנו להיות במסע, למות בדרך ולא ביעד. להגיע ליעד - זה לראות אנשים שנגמרים".
לפנייה לכתב/ת 
