שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    המשוררת שנלחמת עבור היוצרים ניצולי השואה: "אין להם שום מעמד בישראל"

    "לכל ניצול שואה יש מחויבות להנחיל את הזיכרון. יש כאלה שמלווים קבוצות למחנות השמדה, אני עושה את זה בכתיבת שירה" - ניצולת השואה מירה קמנצקי התארחה באולפן ynet לציון יום השואה הבינלאומי, והביעה את אכזבתה ממערכות התרבות והחינוך בישראל

    "יום השואה הבינלאומי זה יום של חשבון נפש - לא רק לעולם, אלא גם לנו", אומרת המשוררת ניצולת השואה מירה קמנצקי, שמתארחת באולפן ynet לרגל יום השואה הבינלאומי המצוין היום (א'). קמנצקי, הנלחמת למען זכויותיהם של היוצרים ניצולי השואה החיים בישראל, מביעה ביקורת על המדינה, שלדבריה אינה דואגת מספיק לניצולים.

     

     

    לפיה, ישראל אינה משקיעה מספיק בניצולים, בכמה תחומים: מהבחינה הכלכלית - אך גם מבחינת הנצחת זיכרון השואה: "ליוצרים ניצולי השואה אין שום מעמד. משרד התרבות ומשרד החינוך לא מעגנים את היצירה שלהם", היא אומרת.

     

    קמנצקי הביעה את זיקתה העמוקה למדינה, לצד אכזבתה מכמה ממוסדותיה: "אני תרמתי למדינה, הילדים שלי היו קצינים מצטיינים, הבן שלי מופיע באתר הגבורה של צה"ל, הוא היה קצין קרבי בצנחנים. אני לא מאוכזבת מהמדינה, אלא ממערכות התרבות והחינוך - הן אחראיות לכך". היא סבורה כי גם לניצולים עצמם יש אחריות להשמיע את קולם: "לכל ניצול שואה יש מחויבות להנחיל את ערכי השואה. כל אחד עושה את זה בדרכו. יש כאלו שמלווים קבוצות למחנות השמדה, אני עושה את זה בשירה", ומוסיפה: "הדור הראשון הוא החשוב. ביאליק כתב שאם תבוא לעיר ההריגה תראה בעיניים, תמשש בידיים. מה שהניצול יכול לכתוב, זה לא דור שני ושלישי - זה הדור הראשון שחווה את הדברים".

     

    מירה קמנצקי ()
    "בארץ יש התעלמות מכיוון שיש קבוצות שבוחשות בקלחת". מירה קמנצקי

    בתקופת השואה קמנצקי הייתה ילדה. זיכרונותיה שבים אליה מאז בחלומות ומלווים אותה כל חייה. עם השנים, מצאה דרכים יצירתיות לבטאם בכתב. "ביקרתי לפני הרבה שנים במחנה טרזין, ונחשפתי לציורים של ילדי טרזין, שתיארו את ההוויה היומיומית של האנשים במחנה - וחשבתי שזה הדבר שאני רוצה לעשות", היא מספרת. "לקחתי דוגמא מביאליק. הוא חווה את הפרעות בקישינב ב-1903, וארבעה עשורים אחר כך הגיעה השואה. הוא כתב את 'עיר ההריגה' ו'על השחיטה', ואלו הדברים שזוכרים מהפרעות. כל התיעוד הרב על השואה וכל מה שהאקדמיה כותבת - אנשים לא יקראו את זה. מה שנשאר זו השירה".

     

    "אני כתבתי על טרזין כי זה היה מכלול הפעולות שהנאצים עשו להשמדת העם היהודי. תאי גזים וצעדות מוות. עבדתי על הספר שלי 12 שנה, וכתבתי לא לפי שמות אלא בקול אנונימי", היא אומרת. לטענתה, ספרי השירה שלה "נמצאים במחקר באוניברסיטת סטנפורד, בטורונטו, בספריה הלאומית הגרמנית, בספריה הלאומית של פריז - ועל סקאלת הניקוד של הקהל, יש לי ניקוד גבוה אפילו יותר ממשוררים ישראלים שקיבלו פרס ישראל. בארץ יש התעלמות מכיוון שיש קבוצות שבוחשות בקלחת".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים