ביקורת הצגה - "העבד": זה עוד יגיע לברודוויי
סיפורו הידוע של בשביס-זינגר זוכה לעיבוד מחודש לבמה של יבגני אריה בתיאטרון גשר, המגיש לצופה חבילה איכותית במיוחד: מופת של עיצוב חלל, עלילה האופיינית לשובר קופות קולנועי וקאסט שחקנים מצוין. רק חבל שההפסקה מפיגה את הקסם
16 שנה אחרי שעלתה בהצלחה גדולה בישראל ובעולם, "העבד", על פי הרומן המפורסם של זוכה הנובל יצחק בשביס-זינגר, עולה בפעם השנייה בתיאטרון גשר, וגם הפעם מביים אותה יבגני אריה. ניכר שההצגה התבשלה היטב במשך השנים בליבו ובמוחו, ככלות הכול, אין זה רגיל שבמאי ייגש ליצירה ישנה ומצליחה שלו ויביים אותה מחדש.
הסיפור על אהבה, אמונה יהודית וחושניות בעולם של תוקפנות, רצח ופוגרומים בפולין של המאה ה-17, נכתב במקור ביידיש ועובד לעברית עכשווית על ידי בן בר שביט. במרכז העלילה ניצב יעקב-ישראל (סשה דמידוב), תלמיד חכם יהודי הנמכר לעבדות לאחר פרעות ת"ח-ת"ט. כעבד הנאבק לשמור על יהדותו הוא מתאהב בבת אדונו, ונדה הנוצרייה (לנה פרייפלד), ובצל אהבתם האסורה הם בורחים אל השטייטל היהודי ומעמידים פנים שהם זוג יהודי כשר, עד הסוף הבלתי נמנע.
כבר מעליית המסך נדמה כי מתחם תיאטרון נוגה שביפו חוזר אל רגעיו ההיסטוריים הגדולים עם הצוות הוותיק - רקפת לוי על התלבושות ואבי בואנו יונה (במבי) על התאורה. על הבמה נחשפת בימת זירה מרובעת (אלמנט "גשרי" מובהק), ועליה החושה של יעקב רועה הבהמות, במעלה הרי הקרפטים. האווירה משדרת הוד נפלא כמו באגדת עם עתיקה: מדורות, חלוקי נחל, צליל שכשוך המים וקרקס נודד. מופת של עיצוב חלל, הדרכת שחקנים ומנוע עלילתי שיונק את הקהל אל הבדיון כמו בבלוקבאסטר קולנועי. וזה עוד יגיע לברודוויי.
בגזרת הדמויות האנושיות, כמו גם בחיות האהובות על בשביס-זינגר, כל תפקיד קטן בהפקה הוא ספקטקל: הבהמה הנאמנה (נטשה מנור שמעלפת כגבירה ואשת הפריץ), הפינצ'ר הנשכני, השיכור בפונדק שמשתין על רגל חברו, הגידם שמתנצר, האחות הקטנה והחוצפנית של ונדה ולהקת כלבי התקיפה השחורים - אין במאי ישראלי שמגיע לאיכויות האלה - נשיונל ג'יאוגרפיק עם די-אן-איי יהודי. תמונות מתוך ההצגה, כמו שריפתו של יעקב או ההתעלסות הראשונה על ההר, בראשיתי כמו אדם וחווה - יישארו איתי לנצח. מדובר בסטייג'ינג-שירה. גם המוזיקה (אבי בנימין) מרקידה את איתני הטבע ואת לב האדם החמקמק.
דמידוב הוא הרובינא של התיאטרון היהודי-ישראלי, ולכן הפער בינו לבין פרייפלד הצעירה ניכר בפתיחה, אך לאחר מכן היא ממריאה ושוברת את הצופה, כמו בסצנות בהן יעקב שב אליה לאחר שחיכתה לו שנים בחושה, קפואה בשלג ומשוגעת, וכמו בשעת לידת בנם.
למעשה, כל הקאסט הצטיין: מיקי לאון, ליליאן שלי רות, יבגני טרלצקי, בוריס אחנוב, נועה הר-ציון, פאולו א. מואורה, אבי אזולאי, סבטלנה דמידוב, אלכסנדר סנדרוביץ', דור מיכאלי ודורון תבורי בקול המספר.
אך משהו מוזר קורה אחרי ההפסקה - הקסם כאילו מתפוגג, ואווירת הנכאים של השטייטל גורמת לנו להתגעגע לאותם מראות רחוקים בהרים, לצחוקם של הגויים. באפוס מופת כזה של פחות משעתיים, כשהכול עובד נפלא, לא צריך הפסקה. היא מחבלת קשות במומנטום הדרמטי שנטען עד כה ולא מצדיקה את הוופלות של הקפיטריה. איש לא יקום לשירותים כשהפריץ חודר לבית המדרש והיהודונים מצטופפים בפינה כמו באיזה ציור פסיכי של יוסל ברגנר.
לפנייה לכתב/ת 
