שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ברדה / מתוך "הפועל באר שבע: ביוגרפיה"
    מס באר שבע גרם לאלונה ברקת לשלם מחירים מופרזים על שחקנים בינוניים - הכל השתנה כשאליניב ברדה החליט לחזור הביתה. פרק מתוך "הפועל באר שבע: ביוגרפיה" מאת שאול אדר
    ניתן לסכם את הפועל באר שבע של אותן שנים במילים: פלייאוף אמצעי. קבוצת מרכז טבלה, לא מעורבת במאבקי תחתית ובטח שלא במאבקי צמרת. הכדורגל לא היה מזהיר, לעתים משמים אפילו, אבל לפחות לא היו אלה ימי ז’ינו. עוד שנה חלפה ועוד עונה עברה, ובאר שבע לא השתפרה. בעונת 2011/12 הגיעה הקבוצה למחזור האחרון עם אפשרות לרדת ליגה אך לבסוף ניצלה, גם בזכות העובדה שלמכבי פתח תקווה, הקבוצה שירדה לבסוף, הפחיתו שלוש נקודות בעקבות תקרית אלימה במשחקה עם הפועל חיפה.

     

    בעונה שלאחר מכן הוחתם אלישע לוי, שזכה כבר בשתי אליפויות עם מכבי חיפה והעפיל איתה לשלב הבתים בליגת האלופות. זו הייתה עליית מדרגה לכאורה, אבל גם את העונה הזאת סיימה באר שבע בקושי מעל הקו האדום, בזכות ניצחון 0:3 גדול על מכבי נתניה, במחזור הסיום שנערך באצטדיון החדש של נתניה. הפסד במשחק הזה היה עשוי להוריד את הקבוצה בחזרה לליגה הלאומית ולגרום נזק בלתי–הפיך למועדון. באר שבע שרדה עוד עונה קשה, וביציעים ובתקשורת החלו להישמע קולות ביקורתיים. הכול נעשה בזהירות, בשל החשש מעזיבת ברקת, אבל המסר היה ברור. בסוף מאי 2013 פירסם העיתונאי אורי קופר מ"ידיעות אחרונות" כתבה על הניהול של הפועל באר שבע. קופר, מהאמינים שבין כתבי הכדורגל בישראל, תיאר תמונת מצב מדכדכת. שמונה מאמנים התחלפו בקבוצה בשש שנותיה של ברקת, 83 שחקנים הצטרפו אליה, חלקם לא הותירו זכר אחריהם והחמור מכול – ארבעה מנכ"לים התחלפו באותה תקופה.

     

    ברדה. קריירה מדהימה (צילום: אורן אהרוני) (צילום: אורן אהרוני)
    ברדה. קריירה מדהימה(צילום: אורן אהרוני)

     

    "אחת הבדיחות הקבועות בקרב מי שמכירים היטב את הנעשה בתוך הפועל באר שבע היא שיום רביעי הוא יום העבודה הפורה ביותר", כתב קופר. "הסיבה: ביום הזה, כמעט כל שבוע, עוזבת אלונה ברקת את מרכז הארץ ויורדת לנגב. רבים טוענים שזו לא סתם בדיחה, אלא המציאות. יותר מגורם אחד טען כי עובדים בקבוצה, או כאלה שמספקים לה שירותים, מגבירים את הקצב רק כשהבוסית מופיעה. אחרים שוללים זאת ומסבירים שמדובר באגדה".

     

    אחד המנכ"לים היה ירון בראון, שהתפטר אחרי תשעה חודשים בתפקיד. הנימוק הרשמי: "סיבות אישיות". "אלונה שוגה בתפיסות הניהוליות שלה", אמר עם עזיבתו. "ההחלטות שלה תמיד לשבוע הקרוב, לא לטווח הארוך". אחד העובדים בתקופת בראון אמר דברים דומים לכתב: "אלונה מקבלת החלטות של רגע לפי הייעוץ שהיא מקבלת באותה נקודת זמן וממי שהיא קשובה לו באותו רגע. הכוונה שלה תמיד טובה, אבל התוצאה היא החלטות פזיזות שמתאימות למחשבה על אותו רגע ולאו דווקא על העתיד".

     

    גם בשיחות שלי עם אנשי המועדון לשעבר חזרו סיפורים דומים, ובעיתונות התפרסמו ידיעות שברקת מתייעצת עם אנשים כמו שלמה שרף ואיל ברקוביץ'. קשה לחשוב על אנשים מתאימים פחות לחזון של ברקת מאשר שרף שברח אחרי משחק אחד, וברקוביץ' שהפך עם השנים למוקיון תקשורת נלעג וגם לא מבריק במיוחד. זו הייתה רק כתבה אחת מיני רבות שנכתבו ברוח זו באותה תקופה, וגם ביציעים התחיל אי-שקט. אמנם שונה בתכלית השינוי

    מאי-השקט של ימי ז'ינו, אבל לא היה אפשר להסתיר עוד את תחושת האכזבה. כרזה של ארגון האוהדים "הקמלס" היטיבה לנסח את הייאוש במילים הבאות: "שש שנים, 8 מאמנים, 84 שחקנים, 0הצלחות".

     

    אחת הדוגמאות החביבות על התקשורת הייתה העקיצה של הפועל רמת גן את ברקת, אחרי שהקבוצה מכרה לה את וויליאם סוארס במחיר מופרז. הבלם-קשר הברזילאי עבר לבאר שבע מהפועל רמת גן בינואר 2010 תמורת חצי מיליון דולר, ופאבל פרגל עשה את הדרך ההפוכה מבאר שבע לרמת גן. בתקשורת התפרסמו ידיעות שירון קוריס, הבעלים של הפועל רמת גן, הצליח לסחוט מברקת מחיר גבוה במיוחד בעבור סוארס, אחרי שטען כי הפועל תל אביב מתעניינת גם היא בשחקן, עובדה שלא הייתה נכונה. פרגל התראיין לימים על ימיו בקבוצה ואמר: "לא אהבתי שרמת האימונים והקצב היו איטיים מדי, וכשהגעתי לבאר שבע הופתעתי שכל השחקנים התעייפו מהר מדי ולא אהבו לרוץ יותר מדי. נראה היה שהשחקנים לא נתנו את כל מה שיש להם".

     

    כריכת הספר הפועל באר שבע: ביוגרפיה ( )
    כריכת הספר( )

     

    במבט לאחור, לא מפתיע שברקת, שהגיעה למועדון ללא עבר ניהולי כמעט וללא שום ניסיון בכדורגל, הייתה זקוקה לתקופת למידה. גם אנשים מנוסים בהרבה ממנה נזקקו להשקיע עמל רב וארוך לפני שהתחילו לקצור פירות, בכדורגל ובכל תחום אחר. ללא ספק, הפועל באר שבע של שש השנים הראשונות בניהולה של ברקת לא נוהלה ביעילות, אבל שני אירועים שינו את פני הקבוצה. אסי רחמים, לשעבר שוער הקבוצה ומאמן השוערים, קודם

    לתפקיד מנכ"ל הקבוצה בקיץ 2010. רחמים נשלח לקורס מנהלים, כתב עבודת גמר על כדורגלנים אחרי פרישה ממשחק פעיל, ונזרק למים העמוקים. מעט מאוד כדורגלנים פורשים חוו את מה שהוא חווה מאז.

     

    "כחצי שנה הייתי מאמן שוערים ובמקביל מנכ"ל", סיפר לי רחמים בקיץ 2018. "זה היה קצת מוזר, כי בכובע אחד הייתי תחת ניר קלינגר על הדשא ובכובע שני אני עולה למשרד ומנהל את העניינים וברור שזה לא מצב שהיה יכול להימשך, אבל אחרי כמה חודשי התנסות, נשאבתי לתוך זה, למדתי, השתלמתי והיום אני מאושר ומסופק".

     

    "רחמים הוא הדבר הכי טוב שקרה לאלונה", הוא משפט ששמעתי שוב ושוב במהלך העבודה על הספר. "אסי מאזן את אלונה והביא שקט למערכת", הסביר גורם המעורה בקבוצה, ואכן, רחמים התגלה כאחד המינויים החשובים ביותר של ברקת. הוא הביא איתו שלוות רוח וסמכותיות והיה גורם פנימי, באר-שבעי, שברקת יכלה להתייעץ איתו על כל דבר. ברגע שפסקה תחלופת המנכ"לים, רחמים וברקת יכלו ללמוד באופן עקבי ושיטתי מטעויות, מהצלחות, להביא את האנשים הנכונים ולבנות צוות ניהולי קבוע. ברקת צברה ידע וביטחון עצמי וכבר לא הייתה זקוקה לעצות של גורמים מבחוץ. "יד ימינה של אלונה" הוא התיאור

    ההולם ביותר של האיש העסוק ביותר במערכת. בבאר שבע התקיימו כבר ארבעה תנאים מתוך החמישה ההכרחיים לזכייה באליפות. נותרה בעיה בסיסית אחת: מס באר שבע. ריחוקה היחסי של באר שבע מהמרכז, בקנה מידה ישראלי כמובן, ממשי או מדומיין, העניק לעיר דימוי שלילי של פרובינציה במדבר ללא אפשרויות בילוי, ושחקנים נרתעו מלהצטרף לקבוצה.

     

    המאבקים הבלתי פוסקים בין הקהל וז'ינו, ההזנחה לפני בואה של ברקת ומצבו העלוב של אצטדיון וסרמיל, לא תרמו לפופולריות שלה. כדי להביא שחקן לבאר שבע, ברקת נאלצה לשלם בעבורו יותר מקבוצות במרכז הארץ. לפי עדויות של מאמנים בקבוצה, לפחות חמישים אחוז יותר. על המס שברקת נאלצה לשלם בגלל הדימוי הפרובינציאלי של באר שבע נוסף עוד מס: האפשרות להרוויח מחסויות ומהסכמי אימוץ הייתה נמוכה יותר בבאר שבע. כל שקל של הקבוצה הושג במאמץ גדול יותר.

     

    אלונה ברקת ואליניב ברדה (צילום: הפועל באר שבע)
    ברקת וברדה. מהלך מנצח של הבעלים(צילום: הפועל באר שבע)

     

    מס באר שבע נוצר מהרגע שהציונות לא גילתה עניין בעיר הטורקית, והוא האמיר עם הקמת המדינה והזנחת הנגב. מדיניות השלטון המרכזי להפנות תקציבים למרכז המדינה ולהתנחלויות על חשבון הנגב פגעה גם בכדורגל. נדרש מהלך יוצא דופן כדי לנפץ את תקרת הזכוכית הזאת. רק אדם אחד היה יכול לשנות את התנאים הכפויים האלה. קראו לו אליה.

     

    אפרים צבי, מלך השערים של האליפות הראשונה, עבד כמורה לחינוך גופני במקיף א', וכן כמאמן ילדים בבית ספר לכדורגל, במסגרת פרויקט שיקום השכונות. במגרש טאובל בשכונה ג', הוא פגש לראשונה בשחקן יליד דצמבר 1981 בשם אליניב ברדה. "זה היה מחזור מצוין עם חבר'ה טובים", מספר צבי. "אליה היה אחד מאותם הכוכבים של אותה שנה. מבחינה טכנית, היו שחקנים יותר טובים ממנו, אבל כשאתה מסתכל עליו כמכלול, כבן אדם, כמנהיג, כאחד שאני כמאמן רוצה לצאת איתו למלחמה, הוא הראשון שאתה בוחר. אחד כזה לוקח מנהיגות, משפיע על כולם, עובד כמו סוס. הוא לא ויתר על אף אימון, הוא אישיות יוצאת מהכלל, בן אדם בלי אגו ועניו. תמיד רצה לנצח, כבר אז הוא היה ווינר".

     

    "כבר בקבוצת הילדים של הפועל באר שבע ראו שיש לו כישרון", מספר חבר מקבוצת הילדים. "אבל יותר חשוב, ראו שהוא מביא מהבית משהו אחר – מוסר עבודה. הסביבה לא הייתה רצינית, לא המאמן ולא שאר השחקנים, אבל הייתה לו מטרה". משחק הבכורה של ברדה היה נגד בית"ר באר שבע ב12.3.99-, בעונה הראשונה של הקבוצה בליגה הארצית. ברדה נכנס בדקה ה 87-במשחק שהסתיים בתיקו 1:1. גילי לנדאו המאמן העלה אותו לקבוצה הבוגרת, ו-11 חודשים מאוחר יותר הוא הבקיע את שער הבכורה של הקבוצה במשחק גביע נגד מכבי קריית גת, ושער ראשון בליגה נגד הפועל עכו, ב-10.3.2000. אופיר חיים היה הכוכב של עונת העלייה ב- 2001ונהנה מבישוליו של ברדה, שגם הבקיע עשרה שערים. לכולם היה ברור שברדה הוא העתיד, שחקן שבספורט האמריקאי מכניםFranchise Player, כלומר שחקן שבונים סביבו קבוצה לטווח ארוך. ברדה התגלה כחלוץ מוכשר בעל מגע נהדר, ראיית משחק מבריקה לגילו ומנהיגות טבעית.

     

    סביב ברדה אכן התגבשה קבוצה טובה ומבטיחה שרצה בצמרת ליגת העל בתחילת עונת 2002/03. הפועל באר שבע התמודדה אז עם מכבי חיפה במאבק האליפות, אבל בהצהרת כוונות ברורה מצד ז'ינו, ברדה נמכר לבסוף למכבי חיפה. ב-21.03.2003 במשחק גביע טוטו חסר חשיבות, שוב נגד בית"ר באר שבע, נפרד ברדה מהאוהדים.

     

    חלום האליפות התפוגג. "לא רציתי לעזוב אז", אמר לי ברדה בראיון שערכתי איתו בטאלין, בירת אסטוניה, ביולי 2018. "המועדון היה במצב כלכלי מאוד קשה, לא שילמו משכורות כמעט ארבעה חודשים. המכירה שלי הייתה אמורה לעזור לשרוד עוד כמה עונות, אבל גם אז, כילד, כשהמצב היה על הפנים, הפועל באר שבע הייתה בשבילי הדבר הכי גדול. אני זוכר את עצמי בוכה ואת אבא שלי עוצר בדרך צפונה למשא ומתן ואני ממש רוצה להקיא מהתרגשות. אלו היו דברים שלא היו תלויים בי ונאלצו למכור אותי בשביל תזרים מזומנים, אבל זה הכדורגל. גם מזה למדתי". האוהדים מחו, הפגינו מול ביתו של ז'ינו, זרקו ביצים באימון למחרת על לופא קדוש ההמום ("לופא, אין לך ביצים") והכריזו על שביתת עידוד במשחק בטדי נגד בית"ר ירושלים. ביציע עמוס בשלטי מחאה ("בעל הבית השתגע: 50 אחוז הנחה על שחקני הבית"), סיפקה הפועל באר שבע תצוגה מרהיבה עם שלושער של חיים וניצחה 2:4. הפועל באר שבע ניצחה במערכה והובסה בקרב.

     

    באר שבע אמנם הגיעה לגמר הגביע באותה עונה, אבל זה היה גם רגע השבר. בתוך כמה שנים מצאה עצמה הקבוצה הולכת ונעלמת בליגה השנייה ומאבדת את אוהדיה. את שני שערי הבכורה שלו כבש ברדה דווקא במשחק נגד הפועל באר שבע, חודש לאחר עזיבתו את הקבוצה, וחגג אותם בסלטות. אז עוד לא התפשט המנהג הצדקני שלא יאה לחגוג שערים מול הקבוצה הקודמת שלך, וטוב שכך. שחקן צריך לחגוג שערים, בטח שערי בכורה. מכל מקום, ברדה לא מצא את מקומו במכבי חיפה ועבר להפועל תל אביב, שם היה שותף בכיר לזכייה בשני גביעים ובקמפיין בגביע אופ"א, שבמסגרתו הבקיע מול פריז סן ז'רמן בפארק דה פראנס, במשחק שהסתיים בניצחון 2:4 של הפועל תל אביב ולעיני ציידי כישרונות רבים.

     

    ברדה התגלגל בסופו של דבר לגנק. גנק היא עיר מחוז פרובנציאלית חסרת ייחוד בחבל לימבורג שבמזרח בלגיה. היא לא יפה כמו ברוז' ולא חשובה כמו אנטוורפן, ויצאו לה מוניטין של עיר משעממת, אבל אחרי שנות ניסיון בבאר שבע הפרובינציאלית, ברדה הגיע מוכן. זה לא מה שימנע ממנו להגשים את החלום המקצועי שלו.

     

    אליניב ברדה במדי גנק (צילום: getty images)
    ברדה. כבש גם את בלגיה(צילום: getty images)

     

    גנק מוקפת שדות תות, שדות ירוקים ושמורות טבע. מרכז העיר הוא כיכר בטון ענקית, שבסופי שבוע נערך בה שוק פשפשים ותושבי העיר נוהרים אליו בהמוניהם לחפש מציאות. במועדון הכדורגל של גנק יודעים לספר על מציאה נדירה. ב 2007-קנו אנשי גנק שחקן כדורגל לא מוכר בשישים אלף דולר בלבד. ביחס לתקציב של מועדון בסדר גודל של גנק, היה מדובר בדמי כיס. כשברדה חתם עם הפועל תל אביב, הוא התעקש על סעיף שחרור נמוך, כמעט בחינם, לכן, כשנוצר עניין בשחקן, דמי השחרור שלו לא היוו מכשול. בנוסף לכך, המשכורת שהוצעה לו לא הייתה גבוהה, כך שרכישתו נחשבה עסקה טובה.

     

    "הוא הגיע כבחור צנוע שאף אחד לא הכיר, מעט יוצא דופן, כזה שמתראיין על המדרגות ולא באולם העיתונות סביב השולחן", מספר קריסטוף טרואה, אז כתב "לצטה ניוז" בגנק והיום שליח העיתון בלונדון, "הוא גדל להיות אחד השחקנים הפופולריים ביותר במועדון בגלל העבודה שהוא נתן כי הוא תמיד התנהג כמקצוען ובזכות השערים. הוא גדל להיות אחד השחקנים החשובים והאהובים ביותר בגנק בגלל האופן שבו שיחק, שהתאים לערכים של המועדון. הם אוהבים חלוצים שעובדים קשה והוא הפך להיות אחד מאנשי המקום ותמיד דיבר על הקשר שלו לגנק באופן חיובי".

     

    "הוא לא היה הכי קולני אבל הוא היה מאוד פופולרי בקרב השחקנים כי הוא דרש מעצמו קודם כול את מה שדרש מאחרים. הוא נשאר טיפוס צנוע ונחמד גם אחרי שהפך לכוכב והמשכורת שלו עלתה, וזה נדיר בעולם הכדורגל. הוא אפילו נעשה עוד יותר ידידותי כי הוא כבר הכיר אנשים ובטח עליהם. הוא התחיל לדבר פלמית, שזה לא מקובל בקרב השחקנים הזרים, והוא עשה מאמץ ללמוד את התרבות המקומית. היה ברור שאכפת לו מהקבוצה ולא

    רק מהכסף. כולם הצטערו כשהוא עזב. עד היום הוא שומר על קשר עם רבים במועדון, אבל הוא תמיד זכר מאיפה הוא בא, הוא סיפר לי על באר שבע ומה הוא עבר שם. ברדה הוא ללא ספק הישראלי הכי טוב ששיחק בבלגיה. לא הכי מוכשר אבל זה שהסתגל הכי טוב והשקיע הכי הרבה".

     

    פייר דנייר הוא מיסטר גנק. שמונה שנים שחקן הקבוצה, עשרים שנה עוזר מאמן ובשנתיים האחרונות מנהל הקבוצה. "איש של מועדון אחד", הוא אומר לי בגאווה לא מוסתרת וממשיך: "אליניב היה אחד מחמשת השחקנים החשובים בהיסטוריה של גנק, וזו קבוצה שהיו בה לא מעט כוכבים. הוא אחד השחקנים האהובים ביותר בתולדות המועדון. הייתה לו מנטליות טובה, הוא היה פליימייקר וסקורר. אליה היה המנהיג בחדר ההלבשה והצוות אהב אותו. הוא חילק הוראות לפני המשחק ובמחצית עזר לשחקנים צעירים כמו קווין דה בריינה וטיבו קורטואה. הוא הגיע אלינו כאלמוני והפך את הקבוצה לטובה יותר בזכות הכישרון והמנטליות שלו, ואחרי שנתיים הפך לכוכב של הקבוצה ויקיר האוהדים. גם עכשיו אנשים מתגעגעים אליו ואני אשמח אם הוא יחזור כמאמן לגנק".

     

    "זה לא היה קל", נזכר החלוץ בצעדיו הראשונים בבלגיה כאשר פגשתי אותו בעיר אחרי הזכייה באליפות ב2011-, "בגנק פתאום לא היו לי חברים, וגם אין כאן קהילה יהודית. כדי לקנות בשר כשר אני צריך להגיע לבריסל או לאנטוורפן. אתה צריך להתרגל לשפה, ולהתמודד לבד עם הכול. חשוב שלאשתך יהיה טוב, כי אתה יוצא לאימון בבוקר וחוזר בערב, והיא זו שצריכה להיות בבית כל היום עם הילדים. גם החורף הראשון לא היה פשוט. אני באר שבעי, ופתאום שלג בחוץ. וגם ברמה המקצועית - צריך להבין שיש הבדל עצום בין הכדורגל כאן לזה שבארץ, ולעשות את ההתאמות. העובדה שהבקעתי 18 שערים בעונה הראשונה הקלה עליי מאוד כמובן".

     

    "הגעתי במשקל 68 ק"ג, היום אני שוקל 74 ק"ג, זה אומר שישה קילו נוספים של מסת שריר. עבדו איתי המון בשנה הראשונה. שיפרתי גם את האגרסיביות שלי ואת מהירות המחשבה. אין זמן להחזיק בכדור, אתה צריך לראות מהלך אחד קדימה". ואכן, כל כדור של ברדה נועד ליצור מצב כלשהו, למצוא מישהו חופשי, להתחיל מהלך בשונה ממסירה סתמית, למצוא חבר לקבוצה ואז להתקדם בתקווה שהוא יבין אותך ויחזיר מסירה. ברדה הרגיש את המשחק, הוא לא כפה את עצמו עליו, הוא זרם איתו ובשיחות עם אוהדים, עיתונאים, שחקני ליגה ואנשי הקבוצה היה ברור שמדובר בשחקן בעל מעמד יוצא דופן. גם כוכבים גדולים שגדלו תחת הדרכתו כמו קווין דה בריינה וטיבו קורטואה, ידעו לכבד את ברדה כשהגיעו עם נבחרת בלגיה למשחק בירושלים נגד נבחרת ישראל.

     

    בגנק, בנובמבר 2008, בשיא ההצלחה שלו, אמר לי ברדה במהלך נסיעה בכביש עוקף גנק בדרך למלון, שהחלום שלו הוא "לחזור לבאר שבע לפני הפרישה אחרי שאשחק בליגות בכירות. זו הקבוצה שלי וזו העיר שלי". אז הרעיון הזה נשמע כמעט מטורף. שחקן בכיר בליגה טובה אומר שהוא רוצה לחזור לקבוצה חלשה בליגה השנייה בישראל, אבל אליה תמיד היה ונותר גם אוהד. בשש עונות בבלגיה הוא כבש 67 שערים ב-205 הופעות, זכה באליפות אחת, בשני גביעים ועלה עם הקבוצה לשלב הבתים של ליגת האלופות, אבל לבו נותר באר שבעי.

     

    בקיץ 2013, אחרי שהקריירה שלו בגנק הגיעה לסיומה ואשתו אדווה לחצה לחזור לארץ, עמדו בפניו של ברדה שתי אפשרויות. להישאר בבלגיה בעבור כסף גדול עם לוקרן, או לחזור לישראל. בישראל הייתה בעצם רק אופציה אחת. ברדה נאלץ לחזור למשכורת ישראלית, אבל לרגע אחד לא העלה על דעתו לשחק בקבוצה אחרת בארץ. היו תקדימים מעוררי חששות: איל ברקוביץ' חזר לישראל אחרי קריירה מפוארת באנגליה והתבזה במדי מכבי תל אביב. גם חיים רביבו לא הבריק במדי קבוצת נעוריו אשדוד עם חזרתו מטורקיה. יוסי בניון אף הוא שב למכבי חיפה ורב במשך חודשים ארוכים עם האוהדים. אבל היה הבדל משמעותי אחד בינם לבינו: ברדה לא חזר לסיבוב פרידה, מחיאות כפיים וקבלת כבוד. הוא לא עשה טובה לאיש, הוא בא לשחק בקבוצה שהוא אהב כדי להצעיד אותה לשיאים חדשים.

     

    המשא ומתן עם אלונה ואלי ברקת היה קשה יותר מהצפוי. ברדה התרגל למשכורת גבוהה בהרבה מהמקובל בישראל, אבל אסי רחמים ואלישע לוי שיכנעו אותו שהקבוצה צפויה להשתפר ולהיאבק בצמרת. אחרי שתי פגישות עם הברקתים הושגה הבנה, שכללה מענק אליפות. למה לא? ב-24 ביוני 2013 צייץ אליניב ברדה את הציוץ הבא: "חוזר הביתה", ומאותו רגע, הכול השתנה. ביום אחד, יום ההחתמה של אליניב ברדה, בוטל מס באר שבע. מחסום הדרכים שהצר את צעדיה של הפועל באר שבע עוד מימי המעברות והמשחקים במגרש עפר ליד העיר העתיקה, הוסר בבת אחת. ברדה שב הביתה והאפקט היה מיידי.

     

    אלמלא ברדה, מאור בוזגלו לא היה חותם גם הוא בקבוצה. אלמלא ברדה,
    גליינור פלט לא היה מגיע, וגם לא שלומי ארבייטמן ובן שהר ומיגל ויטור לא היו מגיעים ובעצם כל שחקן בכיר אחר שהוחתם מאז. אלמלא ברדה, הקבוצה הייתה ממשיכה לשלם את מס הנגב, להתפשר על שחקנים בינוניים במחיר מופרז. אלמלא ברדה, לא היה מתגבש הצוות הניהולי המאוזן והמצליח. עם ברדה, הכול היה קל יותר. קל יותר לגייס שחקנים, קל יותר לגייס אנשי מקצוע ששמחו להצטרף לקבוצה מנצחת, קל יותר לאוהדים להתחבר מחדש לקבוצה ולהזרים אליה כסף. קל יותר להציב את הרף הכי גבוה שאפשר. עם ברדה, היה קל יותר לאהוב מחדש את הפועל באר שבע.

     

    ברדה שינה את פני הפועל באר שבע, ובכך שינה את פני הכדורגל הישראלי. הרוח החדשה שהביא איתו לבירת הנגב סחפה את כולם והובילה להנפת צלחות סדרתית, למקום של כבוד בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, לאינטר, לגאווה אדירה. המאבק עם מכבי תל אביב על הפירורים הסתיים. ועדיין לא דיברנו על תרומתו המקצועית של ברדה, הן על הדשא והן בחדר ההלבשה, ולא על הגול ההוא נגד בית"ר ירושלים במחזור ה-34 די ללמוד מעומק התיעוב לברדה שהפגינו כמה אוהדי מכבי תל אביב כדי להבין שגם הם יודעים את האמת. מספר עשר, הקפטן, האחד והיחיד, שינה את המציאות של הכדורגל הישראלי. האוהדים, הבעלים אלונה, הקפטן החלוץ ברדה – הרי לנו כבר שלושה מרכיבים מתוך החמישה הנחוצים כדי להפוך קבוצה מוכת גורל לאלופה סדרתית.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים