שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ברגע אחד הפסקתי עם הדרמה והתמכרתי לשקט
    כשמסתכלים על הכל בפריזמה של שחור או לבן – להישאר או לחתוך, מפספסים קשת של צבעים אחרים באמצע. אבל החיים מספיק מעניינים גם בלי להתנדנד, גם בלי לעלות על הקרוסלה כדי לחטוף סחרחורת. די, התבגרתי, אפשר לצאת מהלונה-פארק

    זוג סקסי משדר תשוקה (צילום: Shutterstock)
    בוא נחליט שלא להחליט(צילום: Shutterstock)

    "איך יודעים מתי להתגרש?", חבר שאל אותי לאחרונה. הוא ואשתו כבר ניסו ייעוץ זוגי שהוביל אותם אך ורק לקבל על עצמם את הדין של כישלון היחסים. עם חצי רגל בחוץ הוא עדיין התלבט. השבתי לו שכל עוד הוא מתלבט ורוחש בו ספק אם להישאר או לעזוב, כנראה שההחלטה עדיין מבשילה בתוכו, ועוד מוקדם להחלטות חותכות. ההצעה הכי טובה שאני יכולה לתת היא זו שלמדתי על בשרי – לחכות קצת או כמה שצריך, עד לרגע הזה שבו השמיים יתבהרו וההחלטה תהיה חד-משמעית לכאן או לכאן. "תמיד מגיע הרגע הזה שממנו כלום לא נראה יותר אותו הדבר", הבטחתי לו. "זה רק עניין של זמן".

     

    עמדתי להתגרש וחששתי מפני טעות חיי

    החיים הפחות מחמיאים של האם הגרושה

     

    גם אני, אחרי מספר שנות נישואים, מצאתי את עצמי מתלבטת - להישאר או לעזוב? לא הפסקתי לשאול מה הכי נכון לעשות? שאלתי את עצמי, שאלתי בני משפחה וחברים, שאלתי כל אישה גרושה שהכרתי, אפילו התייעצתי עם מיסטיקנים ומתקשרות. בתוכי כבר התנגנה לה סימפוניה צורמת שלא הצלחתי לפענח, אבל בתוך כל הרעש, דבר אחד היה לי ברור – אני בערפל. ובדיוק כמו נסיעה בתוך ערפל, כשאי אפשר לראות קדימה וללחוץ על דוושת הגז בכל הכוח, כנראה שגם אני צריכה להתקדם צעד-צעד. זה לא הזמן להחלטות. אז החלטתי שלא להחליט.

     

    שנה לאחר מכן כבר ידעתי בדיוק מה עליי לעשות. ברגע אחד, כמו במטה של קסם, האסימון נפל. בבת אחת לא היו עוד התלבטויות, לא נותר בי עוד ספק והתגרשנו. יש שיגידו שרק דחיתי את הקץ והפסדתי שנה מהחיים שלי, אבל האמת היא שבשנה הזו התבשלתי והרווחתי השלמה. לא הייתי יכולה להיות שלמה עם החלטה כל כך גורלית אלמלא ההמתנה ההיא. הרי כשיש ספק – זה לא מספיק. עד היום, כשאני מרגישה שאני מוכרחה לקבל החלטה אבל לא יודעת מה לעשות, אני מחליטה שלא להחליט.

     

    מה הטעם ללכת רק כדי לחזור?

    לא מזמן מצאתי את עצמי שוב בתוך מערבולת, כשרגשות מנוגדים סערו בתוכי לכל הכיוונים. התאכזבתי, נפגעתי, כאבתי, אהבתי ושנאתי, וגם הפעם לא ידעתי מה לעשות. מצאתי את עצמי כל כך פגועה עד שברגע הראשון כל מה שרציתי היה להיעלם לו ולחתוך, לגמור עם זה ודי. אבל מה הטעם להתרחק ממנו כשכל מה שאני רוצה זה את קרבתו? מה הטעם ללכת רק כדי לחזור? הפעם הבנתי שאם אני הולכת, זה בלי אחורה פנה. כמו בגירושים או בכבישים של תל אביב - אין פניית פרסה. אלא שלא יכולתי לקבל כזו החלטה משמעותית כשבתוכי הכול סער וגעש.

     

    שיגעתי את עצמי במחשבות וכדי שלא אשתגע לבד כינסתי לעצמי חמ"ל של חברות לישיבות וואטסאפ דחופות. התייעצתי, פרקתי וחפרתי כמו ארנבת קטנה וחרוצה, עד שהבנתי – די! הרי ממילא אקבל את ההחלטה הכי נכונה לי לבדי. גם אחרי שאקשיב לכולן, מי שיחליט פה בסוף הוא הלב שלי. אז למה ללכת סחור-סחור במקום לנסות להבין לבד מה בדיוק אני רוצה בלי כל הדרמה הזו? עדיף להמיר את החפירות בהתחפרות, להתכנס פנימה ולהנמיך פרופיל עד שתגיע התשובה.

     

     

    נזכרתי גם שלא מחליטים בזמן סערה. שאני יכולה להניח את ההחלטה הגורלית רגע אחד בצד, להתכופף קצת, לתת לגלים לעבור ולסערה לשכוך. רק אז, כשהמים יהיו צלולים ורגועים, אפשר יהיה להתבונן פנימה ולחשוב. עם כל הכבוד לדחף לפתור את זה כאן ומיד, גם החיפזון הוא מהשטן. אז נשמתי עמוק ונתתי לעוד כמה ימים לעבור בלי לעשות תנועות חדות. וכשהם חלפו, גיליתי לפניי אוקיינוס שקט ורגוע. לפתע הוקל לי. שמתי לב שהמועקה כבר לא יושבת לי בחזה ומפריעה לי לנשום. הבנתי שאני יכולה להמשיך כרגיל, כי הכול ממש בסדר.

     

    הרי יכולתי לשקר לו שאני לא רוצה בקרבתו, לעזוב ולראות עד כמה הוא מתאמץ להחזיר אותי בחזרה. יכולתי להעמיד אותו במבחן ואת הלב שלי בסכנה, ובעיקר יכולתי להכאיב לשנינו ביחד. אבל החלטתי להימנע מכל זה. הרבה יותר פשוט להישאר ולתקשר. בדיעבד, הבנתי שבעצם עצרתי את הדרמה. בבת אחת נכנס מן שקט כזה למערכת היחסים, מעין רוגע חרישי, שאולי לאוהבי ריגושים הוא בעייתי. מן שעמום כזה שבו כביכול כלום לא קורה, כמו קצב לב של אדם מת, אבל עבורי מדובר בשקט מרפא.

     

    הרי ההתמכרות לדרמה מתישה והרסנית, וכשמסתכלים על הכול בפריזמה של שחור או לבן – להישאר או לחתוך, מפספסים קשת של צבעים אחרים באמצע. אבל החיים מספיק מעניינים גם בלי להתנדנד, גם בלי לעלות על הקרוסלה כדי לחטוף סחרחורת. די, התבגרתי, אפשר לצאת כבר מהלונה-פארק.

     

    מאז אני מתרגלת את הנעימות הזו ולומדת לתקשר במקום לעשות דרמה. על פניו, מדובר במיומנות בסיסית, אלא שבשבילי זה לא כל כך פשוט. אני גם טועה לחשוב שאם אומר את מה שמפריע לי, אתפס כמישהי שעושה סרט מכל שטות, בעוד שבזמן שאני שותקת אני בעצמי אוכלת סרטים, מתנהגת כמו כוכבת ראשית בדרמה סוחטת הדמעות של החיים שלי. אין לי ספק שהחיים הרבה יותר יפים בלי סרטים. ועדיין, לפעמים, כשההתנהגות של הצד השני חורגת מהציפיות שלי ואני בכל זאת נעלבת ונפגעת, אני 'משתבללת' בתוך עצמי, מתכנסת עד יעבור זעם, בלי דרמה אבל גם בלי לומר מילה, במעבר חד לקיצוניות השנייה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Shutterstock
    גם אחרי מספר שנות נישואים, מצאתי את עצמי מתלבטת - להישאר או לעזוב?
    צילום: Shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים