שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    החיים הפחות מחמיאים של האם הגרושה
    למה זה צריך להיות כל כך קשה? למה על כל דבר היא מתעקשת איתי? מסתבר שזה לא כוחות להיות אחת על אחת, אז אני מנסה להיות שני אנשים – אני גם השוטר הטוב וגם השוטר הרע, כשבפועל, עוד לא עשר בבוקר ואני כבר מרגישה שנדרסתי על ידי משאית עם מאה טון בטון. תכף בא לי לבכות בעצמי

    אילוסטרציה של אימא ובת (צילום: Shutterstock)
    למה זה צריך להיות כל כך קשה?(צילום: Shutterstock)
     

    "לא, את בשום פנים ואופן לא יכולה ללבוש קצר עכשיו, באמצע החורף!", הפצרתי בה ובכך פתחתי אצלה את הברז, שלא לומר את המוביל הארצי. אני רוצה שנצא לטיול, אבל הילדה מאמינה לשמש שקרנית ורוצה לצאת מהבית כשהיא לבושה בגופייה שמתאימה לאמצע אוגוסט ופחות לאמצע ינואר בהרי ירושלים. יש לי רק ילדה אחת לארגן ובכל זאת אני אגיע אחרי כולם, זה ברור לי. בזמן שאחרים מצליחים להכין ים של סלטים, לאפות בורקסים ופיצות, ולהרתיח ולקלף ביצים קשות לפיקניק, אני מספיקה לדחוף רק כמה חטיפים לתיק ואת שתינו לרכב.

     

    לא האמנתי שבגירושיי גם גיסתי תיעלם מחיי

    להתחיל מאפס עדיף על להישאר עם אפס

    האזינו: איך לשתף יחד פעולה אחרי הגירושים

     

    למה זה צריך להיות כל כך קשה? למה על כל דבר היא מתעקשת איתי? על החולצה, על הנעליים, אפילו על בקבוק המים ששמתי לה בתיק. מתברר שזה לא כוחות להיות אחת על אחת, אז אני מנסה להיות שני אנשים – אני גם השוטר הטוב וגם השוטר הרע, כשבפועל, עוד לא עשר בבוקר ואני כבר מרגישה שנדרסתי על ידי משאית עם מאה טון בטון. תכף בא לי לבכות בעצמי. ברוב ייאוש, לא לפני שיצאה ממני שאגת אריה, אני מתיישבת על הספה ומתקשה לזוז ממנה. "די. לא הולכים", אני אומרת בעצב. נגמרתי. לכעוס בשבת בבוקר בהחלט לא היה חלק מהתוכניות שלי.

    אילוסטרציה של אימא ובת (צילום: Shutterstock)
    כשאני כועסת אני מתמלאת ייסורי מצפון לשבועיים לפחות(צילום: Shutterstock)
     

    בתור אימא גרושה אני מבלה עם הילדה כל שבת שנייה, רק שתי שבתות בחודש. אני לא מוכנה להרשות לעצמי שהשבתות האלו יהיו פחות מהכי טובות שיש. אני מסתכלת על השדה הקטנה שלי ושואלת למה לא יכול להיות לנו פשוט כיף ביחד? למה במקום להתארגן בשמחה ובקלות אנו נגררות למלחמות, ועוד דווקא בשבת יפה עם תוכניות. התשובה ברורה – היא רק ילדה, ומתנהגת כמו ילדה גם אם היא נמצאת איתי רק כל שבת שנייה. היא לא יודעת, וזה גם ממש לא מעניינה, כמה חשוב לי שהשבתות האלה יהיו מוצלחות, ששום דבר לא ישתבש בהן, ושאם אני מגיעה למצב שאני כועסת וצועקת, אני סוחבת ייסורי מצפון והחמצה למשך שבועיים לפחות, בטוחה שאני האימא הכי נוראית בעולם.

     

    הפעם הצלחנו לצאת מהבית, כשבליבי התנוססה התקווה שהשמש השקרנית תצליח לחמם לי את הנשמה, ואולי תנקה מעליי את ייסורי המצפון והאשמה. אבל שם, בנקודת האיסוף, גיליתי שכולם כצפוי כבר הגיעו לפניי, מסודרים בזוגות עם ילדים. אני מביטה עליהם מהצד ומשפשפת עיניים, לא מאמינה איך נראה שיתוף פעולה ואיך זה עובד כשיש עוד מישהו בתמונה (אולי אם היה לי כזה, יכולתי גם אני לקלף עשרים ביצים על הבוקר). אני אפילו לא יכולה לדמיין לעצמי איך זה מרגיש כשיש לך עזר כנגדך. מצאתי את עצמי יחידה משתרכת אחרי משפחות, חריגה ולא שייכת.

     

    אתגר המערה

    כבר ברגע הראשון היה לי אתגר נוסף – המערה. איך אני אטפס לשם? להיות אימא גרושה זה אומר שאני צריכה לבקש מהגבר הקרוב אליי להרים לי את הילדה גבוה, כי אני במטר ושיבר שלי בקושי את התיק עם החטיפים מרימה. בינתיים החזקתי את עצמי שלא להתבוסס בשלולית של רחמים עצמיים, ומשננת - מי בכלל צריכה גברים? אני הרי חופשיה ועצמאית. אבל האמת היא שאני לבדי. אין מי שיחליף אותי כשאני נופלת מכוחותיי, וכשאנחנו מגיעות הביתה בסוף היום, כששתינו עייפות ורצוצות, אני זו שממשיכה את טקס המקלחת והשינה בלי שיהיה מישהו שייקח עכשיו את המושכות וימשיך איפה שאני התעייפתי.

     

     

    להיות אימא גרושה זה אומר שלמשך סופשבוע אחד אני מתזזת בלי הפוגה, גמורה מעייפות, ובסופשבוע שאחריו אני אולי גומרת במקרה הטוב, ואפילו ישנה כמו רווקה גם שתיים-עשרה שעות רצוף, אבל בעצם מחכה רק לרגע הזה שאחזור ואהיה אימא שוב. בתור אימא גרושה, גם אם אני סובלת מכאבי תופת בשיניים או קודחת מחום, אני צריכה לשים את הכאב בצד ולהמשיך לתפקד משל הייתי סופר-וומן. אלא שלפעמים עם כל הרצון להיות חזקה, כשהכאב משתלט אי אפשר שלא להישבר. בגל האחרון מיררתי בבכי לא פחות מהילדה שלי באמצע הסלון. היא חווה אותי בלי מסכות ופילטרים. אני לא יודעת לזייף שמחה כשהכול דואב, ואני לא יכולה להסתתר בחדר עד שיעבור זעם.

     

    בתור אימא גרושה גם אין לי פרטנר טבעי כדי לחלוק אתו את התסכול ברגעי הקושי וגם לא את רגעי האושר ממנה. גם אותם אני מכילה לגמרי לבד. אז אני יכולה לשתף את המשפחה, החברות בעבודה ואת "החברים" בפייסבוק, אבל זה לא כמו לחלוק את הרגעים הללו עם מי שאוהב את הילדה כבשר מבשרו. להיות אימא גרושה זה לסיים את היום עם הלשון בחוץ, להיכנס למיטה הרבה אחרי שהעיניים כבר נעצמו עוד בעמידה, ולקוות שהלילה אזכה לשינה רצופה שתטעין אותי בחזרה, בידיעה שהכול על כתפיי.

     

    בדרך כלל אני מסתדרת לא רע, אבל לאחרונה אני מרגישה שהכתפיים שלי שמוטות ושהשינה לא מספיקה. אני צריכה מנוחה. בוער בי הרצון לתמיכה וטעינה, וכשאין מישהו שיבוא ויחבק אותי במותניים, יאפשר לי לרגע להישמט אחורה ולשחרר את האחיזה, אני מבינה שאין ברירה, לפחות את הביקורת העצמית כדאי שאשים בצד. אני מבינה גם שאין ספק ששתינו אומנם יחידה קטנה, אבל מובחרת במיוחד.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים