שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "פחדתי לשאול אותך על האוטובוס שפגע בך": קראו פרק מספר
    פזמונאי ידוע, יקיר הממסד הישראלי, כלוא בדירתו יחד עם בתו המתבגרת והנכה, חמותו התמהונית ומכרה חסרת מעצורים - בעוד מחבל מסתובב בחוץ ומאיים על השכונה התל אביבית. בלילה דרמטי אחד, כל סודות העבר נפרמים. קראו פרק ראשון מהספר "הסוף הראשון והסוף השני" של אורן גזית

    זמן רב לא יכולתי לכתוב את הערב ההוא, את הזיכרון שהתריס מולי בשעות החשכה. רבים התפלאו שאני, הפזמונאי הלאומי, שלפני שנה עבר חוק שהכליל שניים ממחזותיו באוצר הלאומי של ישראל, לא כותב על מה שקרה באותו הלילה. אני נוהג לומר שביקשתי לעצמי את הלילה ההוא. שחששתי שכשעיניים אחרות ינוחו עליו, יחמקו ממני הזיכרונות של כל מי אשר אהבתי. אבל אני מבין היטב שאין בתשובה הזאת היגיון. גם מצחיק אותי שעדיין ניתן לענות תשובה כזו, בזמן שהפרטיות נפטרה בו, בזמן שהטוקבקים חושפים בו דבר אמת וכותבים, "הוא כותב כי שילמו לו מלא כסף ממשרד התרבות והלאום כדי לכתוב."

     

    "אבא, תעשה מה שאתה רוצה," את אמרת לי, "גם ככה כל דבר בחיים שלי כבר נכתב." אני לא מאמין לאישור שלך. אני מזהה את נימת הקול שאת משתמשת בה, כמו של אמא שלך, שנהגה לכסות את המילים שלה בנשיקות כדי שלא ירגישו את מיתרי הקול הכועסים. "גם אין לך מה לפחד, אני בתקופה טובה, שום דבר ממה שתכתוב לא יערער או ידכא אותי," אמרת וצחקת את אותו צחוק נבוך של עדינה לאחר כל מסר שהרגישה שהוא חושפני. אני שם לב שאתן נעשות דומות יותר ויותר. אני נמנע מלומר לך את זה. בכל פעם שאני מסגיר את קווי הדמיון ביניכן, את אומרת לי, "עזוב, היא מתה כשהייתי בת עשר, אני לא יודעת מה באמת נכון ומה אתה ממציא כדי להקל על עצמך."

     

    מונולוג מתוך "הסוף הראשון והסוף השני". במה דליה עסקה בזמן שהבת שלה ילדה?

     

    לפני כחודש דליה צילצלה אלי. "אני צריכה לקרוא את זה בעיתון שזה מה שאתה עושה? אתה לא מתבייש?" צעקה. "בהתחלה אמרתי לעצמי, 'בשביל מה הוא הולך לכתוב את זה?' אתה זוכר, אברהם, מה קרה בפעם האחרונה שכתבת על החיים שלך? איזה צ'רנוביל עשית פה לאנשים? אתה בטח מבין למה אני ממש מבקשת לא למצוא את עצמי בשום ספר שלך. אבל אני מכירה אותך, מה זה יעזור לי מה שאני רוצה. אז יש לי רק כמה בקשות ממך, אברהם, שאם אתה שוב משתמש בכל מי שאוהב אותך, אז תזכיר דברים יפים שלי, ותזכיר שירים שלי, ותגיד עלי דברים טובים. זה כל מה שאני מבקשת, שקצת תתאמץ."

     

    גם אז, לפני עשר שנים, באותו ערב שעליו אני כותב, דליה באה כדי לבקש. פתחתי את הדלת ושם היא עמדה, הגרסה המקומטת של הזמרת שאת פניה המתוחים הכרתי היטב. העיניים שלה היו גדולות ונוצצות, פיה היה תחום באודם חום, שרשרת חרוזי תכלת נשפכה על שמלתה השחורה הדהויה.

     

    "נו, תהרוג אותי, אברהם, שלא הודעתי לך שאני באה, אבל אל תתחיל לשקר עכשיו שאם הייתי מצלצלת, היית קובע איתי פגישה, טוב?" דליה אמרה, "אז אני משקרת לך שהייתי בסביבה. ברור לשנינו שלא הייתי, כי מה יש לעשות ברחוב הזה חוץ מלשבור את הראש מהחלקה על הפירות השחורים המסריחים של הפיקוס? אבל לפחות תגיד לי תודה, אברהם, שלפני זה הלכתי למספרה לעשות צבע, כי כבר קרה לי פעם אחת שהייתי עם שיער אפור ובלי אודם, ואתה חשבת שהגיע אליך יוסי בנאי."

     

    מיד כשנכנסה אל הבית אמרה, "מה זה? מוזיאון השעווה? כלום לא השתנה פה." המבט שלה עבר על רצפת העץ הכבדה, על מדפי הספרים שכלולים בכל הבטחה לשנה החדשה שיש לסדר ולדלל אותם. אחר כך עברה לתור את המזנון שעליו נחו פרסים שבהם זכיתי, ידה המושטת נגעה בכל אחד ואחד מהם, ליטפה את עטיפת אלבום הזהב של זמר מוכר שתליתי ליד פינת האוכל. דליה הסתובבה בסלון ובחנה את התמונות של הנדלר ושל קדישמן ואת עצי התפוז שגוטמן צייר בפרדס כמו זה שעליו נח היום ביתי. אחר כך ליטפה את מסעד הכורסה האדומה. "איך זה עדיין מחזיק אצלך מעמד?" שאלה, "אני נסעתי עם עדינה לדרום תל אביב כדי לקנות את הבד הזה לריפוד. ותראה," הצביעה עליו, "הוא פחות מקומט מהפנים שלי, ובטח יושבים עליו הרבה יותר."

     

    רוצים לקרוא את "הסוף הראשון והסוף השני" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

     

    דליה נעמדה במרכז החדר והביטה בי. עמדנו שותקים זה מול זה. ידי היו על המותניים, ידיה נפרשו באוויר. לרגע היה נדמה לי שהיא נסוגה לאחור ופונה ללכת. אבל דליה גררה את כיסא העץ מפינת האוכל, התיישבה בו ואמרה, "נו, הוצאת כסף גם על כיסא חדש."

     

    "מה זה?" היא שאלה.

    "מה את רוצה?"

    "מה זו הבטן הזאת, אברהם? ממתי יש לך בטן?"

    "בטן."

    "והשיער, תגיד לי, לאן הוא הלך?"

    "בשביל זה באת? לבדוק אם יש לי שיער?"

    "אל תצעק עלי, אני מכירה אותך, זה לא מבהיל אותי. אני צריכה עזרה."

     

    אני חושב שהדבר הראשון שעלה בי היה כעס על הפלישה שלה אל הבית. כעס על שטף המילים שלא היה ניתן לעצור. על ההופעה המרוטה שהופיעה לפני. הרי מאז ומעולם נהגה להופיע ולא להיות היא עצמה. לרגע דמיינתי אותה עורכת חזרות על הכניסה לבית, מגלגלת על לשונה את המילים מול מראת האמבטיה. "נו תהרוג אותי, אברהם, אני צריכה עזרה." ודאי אמרה בקול רם, כפי שנהגה להתאמן על התפקידים שלה במחזותי. לא ראיתי אז את האומץ שנדרש ממנה כדי לחזור ולבוא אלי, לא הבנתי בזמן ההוא דבר.

     

    עוד לפני שדליה סיימה למשש את הזמן שעבר, את נכנסת אל הסלון. קורות העץ חרקו תחת גלגלי הכיסא שבו ישבת. הכתום העצוב שהיה מפוזר בשיער שלך, אחד מסימני ההתרסה של תמרורי האין כניסה שאהבת להציב מולי, בלט בשחור השיער.

    דליה מיהרה לקום אלייך ולחבק אותך. אחר כך היא ליטפה כל תמרור ותמרור.

     

    "מה קורה פה בבית הזה?" היא שאלה, "ולמה את בכיסא גלגלים?"

    "היתה לי תאונה," אמרת, "יש לי שבר באגן וברגל."

    "תאונה? מה זה תאונה? החלקת באמבטיה כמו בגין?"

    "אוטובוס דרס אותי."

    "מסכנה שלי," אמרה, "בת כמה את כבר?"

    "שש-עשרה."

     

    "את יודעת מי אני בכלל? היית כזאת צוציקית בת עשר כשראיתי אותך פעם אחרונה," דליה הניחה את כפות ידיה על הלחיים שלך, "לא הייתי מזהה אותך לעולם."

    "את דליה."

    "ומה עכשיו, לכמה זמן את בתוך הדבר הזה?"

    "לעוד חודש."

    "זה מזכיר לי שבזמן החזרות לאיזו הצגה של אבא שלך אילנה שברה את האגן. זה היה האגן, נכון, אברהם? לא משנה איך זה קרה, אני לא בטוחה שזה לגילך, אבל בואי נגיד שיש גיל שדוגי צריך להיות פשוט כלב ולא שום דבר אחר. אבא שלך השתגע מזה ולא הסכים שהיא תעלה לבמה בכיסא גלגלים והעיף אותה מההצגה. את יודעת למה?"

    "למה?"

    "כי הוא אמר שהבמה, כמו החיים, לא סובלת אנשים חלשים."

     

    הסוף הראשון הסוף השני אורן גזית (כנרת זמורה )
    הסוף הראשון הסוף השני אורן גזית

     

    ככה הייתי בבוקר אותו היום שעליו אני כותב, חלש. ניווטתי את כיסא הגלגלים שלך ביציאה מבית החולים ומילמלתי לך שטוב שזה נגמר ככה. לא הבטתי בך מלמעלה מאז שהיית בגן. ראיתי את השביל הנטוש, את הפס שגילחת אל עבר העורף. ראיתי את שקית הניילון האדומה שהנחת על הברכיים שלך באותה תנוחה שאימצת בגיל עשר כשעדינה מתה, זו שחיבקה את עצמה והסתירה את הבטן הגועשת. "קח אותי מכאן כבר הביתה," ציווית, "שישה ימים הייתי מאושפזת, ולא אמרת לי את מה שאתה רוצה להגיד. כבר אין לי כוח לשתיקות שלך. תגיד משהו, כדי שאני לא אהיה במתח מה אתה עומד להגיד. דבר אלי במקום ללכת אחר כך ולכתוב שיר על מה שאתה באמת חושב."

     

    צפירות האמבולנסים חיממו את האוויר של סוף הקיץ. אני הנחתי לך יד על הכתף, את מיד שמטת אותה. אמרתי שאולי זה לא כל כך נורא שתהיי קצת בבית עם אבא שלך, שאני כבר כמעט לא רואה אותך, שאנחנו מתקשרים יותר בווטסאפ מאשר פנים אל פנים.

     

    את אפילו לא ענית לי. פעם צפיתי בדיון בטלוויזיה, ובו מישהי, אינני זוכר מי, אמרה שבמקרים כאלה אתה צריך לראות את הילד הקטן שלך שאהבת בגוף של המתבגר הרוטן. אבל אני לא הצלחתי, את מבינה? גם כילדה נהגת לשוב ולהתלונן ולמשוך אלייך בכוח תשומת לב לזעקות שלך, לצעקות שלך, ליללות שלך. אמרתי לך שבא לי לסטור לך. אני זוכר היטב שאמרתי את זה גם בילדותך המנוזלת וגם באותו יום בבגרותך, היום שעליו אני כותב.

     

    דליה מכירה אותי היטב. תמיד הכירה. הרי לא יכולתי לסבול תלונות. כל העצבים שלי היו נדרכים כשהקול של עדינה היה עובר ליללה או לבכי. אבל עדינה מתה לפני שש-עשרה שנים, שש שנים לפני אותו ערב. כדורי השלג של האיבה שהיינו מטיחים זה בזה כבר נמסו מזמן והפכו לבצורת. אבל למרות זאת, אז וגם היום, בכל פעם שאת או מישהו קרוב אלי מתחילים להתלונן בפני, אני שומע את התלונות של עדינה. מאשימות אותי, סונטות בי, מלטפות ואז מכות אותי. אני מתעצבן מזה. לפעמים אני בטוח שעוד אנשים לצדי יכולים לשמוע אותן שטות מעלי וזועמות.

     

    הדבר שאני הכי מתגעגע אליו הוא הצחוק. זה שהיה ממנו כל כך הרבה פעם. אני כמעט לא צוחק היום. אני מתגעגע לצחוק של עדינה, שעמדה במקלחת וחיקתה את כל מי שפגשה באותו היום. לזיק שהיה מדליק את הצחוק שלנו. אני מתגעגע לצחוק של עדינה לאחר מריבה סוערת, לגיחוך שהיינו חושפים זה אצל זה. אני מתגעגע לצחוק שלנו על האנשים שאירחנו לארוחות ערב, על השחקנית שהחמאתי לה בטלפון, על דליה ששלחה לי כמה דפים שכתבה, כדי שאחווה את דעתי אם הרעיון שלה יכול להתפתח למחזה. כמה שצחקנו עליה אז.

     

    אני מתגעגע לצחוק, זה שהיה בי ובדליה בזמן החזרה הגנרלית באולם התיאטרון הישן. שם עקב הנעל שלה נתקע בין קורות הבמה, וכשהמשיכה ללכת היא איבדה את שיווי המשקל שלה, הפילה את התפאורה החדשה ושברה אותה לחתיכות קטנות. אני זוכר את צעקות השבר של הבמאי ושל התפאורן ואנשי הבמה ואת הצחוק הכי מצחיק ששמעתי, זה שבקע מגוף מושפל ומופתע, זה אשר פחד מתוצאות מעשיו, זה אשר ידע שאין לו שליטה במה שיקרה מעתה והלאה. לצחוק הזה אני מתגעגע, זה שכל כך אהבתי להצטרף אליו. זה שיש בו גם תוכחה וגם הבנה עד כמה היא מיותרת.

     

    אני מתגעגע לצלילים. ככל שהזמן עובר, הצלילים שלי נעשים חדים ואלקטרוניים. צלילי הנייד, צלילי הסיום של פעולת מכונת הכביסה, המייבש ומדיח הכלים. לפני שנה זרקתי את הטייפ הגדול שבו שמעתי את קלטות הטי-די-קיי שבהן היו מלחינים שולחים לי פעם סקיצות ללחנים. אהבתי להאזין בדריכות לסקיצה,

    לשמוע את רעשי ביתו של המלחין שנקלטו בה. אהבתי לגלות את צלצול הטלפון שהפריע למנגינה, את השיעול שנחבא ברקע, את האצבעות של המלחין שגיששו והפסיקו את ההקלטה. לפי רעשי הרקע, יכולתי לנחש את האווירה שבה הוא הלחין, אם עשה זאת כדי לצאת ידי חובה או שבאמצע הלילה קם והקליט את מה שחלם עליו. אהבתי מנגינות שיכולתי לשרטט את מה שהתרחש בהן בין הצלילים.

     

    רק אז הייתי מתיישב וכותב את המילים ללחן. הייתי מוציא את המחברת שבה נהגתי לכתוב מילים מתוך שיחות עם הזמר שהביא אלי את הלחן, מה הוא רצה להגיד, מה מתאים לו, מה ישב כדבר אמת בגרונו. כמעט שלא מחקתי. כמעט כל שיר מוכר שלי נכתב כפי שלבסוף הושר. היום מילים, כך נדמה לי, כבר אינן משנות דבר. אני מוצא את עצמי יותר ויותר מזמזם מנגינות מהרדיו. אמנם ודאי שיש להן מילים והברות, אבל אני מסרב לשיר אותן. אני מקשיב לתוכניות האקטואליה ברדיו של השידור הציבורי, וגם שם אני כבר לא מקשיב למילים. מה שנשאר בראש שלי הוא רק המוזיקה האלימה שמלחינה את הדיבור. לעתים אני מתגעגע לתוכניות המוזיקה באותן תחנות אזוריות שפעלו עד לפני שנתיים, לפני שהאי־שידור בשבתות ואיסור הפרסום של כל מה ש"אינו נאות ונוגד את המוסר היהודי" גרמו לקריסתן הכלכלית ולסגירתן.

     

    אַת כמעט שלא שמעת מוזיקה. תמיד אהבת לקרוא או לצפות בטלוויזיה. קשה לי להבין איך בסוף את זו שמכירה כל שיר משלושת התקליטים ההם של דליה, שחברת התקליטים סירבה לאגד ולהוציא אותם כדיסק. כשאני מעז ואומר לך שבסוף את זאת שמכירה היום את החומרים שלי יותר טוב ממני, את מזיזה ממך את המחמאה. "אל תיתן לי להיות זאת שאחראית לזה," את אומרת, "אתה יודע שיש המון דברים שכתבת שמאוד קשה לי איתם. כשהייתי יותר קטנה יכולת להשתמש בחלק מהמילים שלך כדי לנסות לדבר איתי, ולא רק כדי לכתוב ולתת אותן לאחרים. חבל שלא עשית את זה אז, כשזה עוד היה חשוב לי."

     

    אני כבר לא עונה לך כשאת טוענת נגדי היום על מה שקרה אז. כי מה זה משנה. לא דיברנו אז על כלום. לא על הגוף שכעסת עליו, על הבגדים השחורים שלך שנראו כמו מפרשי ספינה טרופה. לא ידעתי איך לדבר איתך על זה, אני שמתפרנס ממילים. לא שאלתי אותך על הקעקוע שגיליתי בעורפך, כוכב קטן שחמשת קודקודיו נצצו בזיעת הקיץ, ולא על ריח סיגריית הקאמל.

     

    פחדתי לשאול אותך על האוטובוס שפגע בך, ואיך לא ראית אותו. פחדתי מהכעס שלך, מהזעם שלך שחנק אותי כמו רימון עשן. פחדתי באותו הבוקר מהמחויבות לחזור ולטפל בך כילדה עם עיניים דומעות ומאשימות, שחוזרת ואומרת לי ש"אמא מתה בגלל שהלכת".

     

    רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .

     

    "הסוף הראשון והסוף השני", אורן גזית, כנרת זמורה דביר, 240 עמודים

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים