האם מפלגת העבודה הגיעה אל סוף דרכה?
מפלגת העבודה, אמת, שלטה במדינה שנים ארוכות והייתה לאחת משתי המפלגות הגדולות בארץ, אך בימים אלו היא מקווה לעבור את אחוז החסינה. לאבי גבאי כיושב ראש, יש אחריות מרובה על המתרחש בשנה וחצי האחרונות מאז נבחר, אך האם רק מהלכיו הם שדרדרו את מפלגת העבודה אל עבר אחוז החסימה?
אך נדמה שהטרגדיה האמיתית של השמאל הציוני בישראל היא מצבה של מפלגת העבודה, הנדמית בימים אלו לטיטאניק של השמאל הישראלי. מהמפלגה שהקימה ובנתה את המדינה ושלטה בצורה מוחלטת על המדינה עד 1977, נותר רק צל דהוי. לאבי גבאי כיושב ראש, יש אחריות מרובה על המתרחש בשנה וחצי האחרונות מאז נבחר, אך האם רק מהלכיו הם שדרדרו את מפלגת העבודה אל עבר אחוז החסימה?
ובכן, התשובה היא כן ולא – כן, כי אבי גבאי השכיל לריב עם קהל הבוחרים הפוטנציאלי שלו מהרגע שנבחר, דרך "השמאל אכן שכח מה זה להיות יהודים", עובר בפלגנות מפלגתית (לא ניסה לייצר אחדות שורות אלא פעל נגד מתנגדיו) וכלה בהדחת ציפי לבני מהשותפות בשידור חי, צעד לגיטימי שהתקבל בצורה רעה ונתפס כצעד מכוער וברוטאלי על-ידי חלק גדול מהציבור.
יחד עם זאת, להגנתו של גבאי ניתן לומר שהוא הכניס את עצמו למיטה, או יותר נכון למפלגה, חולה. במפלגת העבודה מספר בעיות מובנות אשר הלכו וגדלו עם השנים ואליהן הצטרפו בעיות נוספות:
1. אוסלו – הסכמי אוסלו משנת 1993 היו נסיון נועז לפתור את הבעיה הפלשתינאית ולהשכין שלום עם הפלשתינאים ומדינות ערב. את המהלך הובילו יצחק רבין ז"ל ושמעון פרס ז"ל. הסכמי אוסלו לא באמת כובדו במלואם על-ידי הצדדים – יאסר ערפאת שהוביל את הפלשתינאים, לא באמת גילה גדלות רוח ובמקום להנהיג את עמו מדינית המשיך לעסוק בתחבולות וטרור; וממשלות ישראל שבכל פעם מצאו אמתלה מדוע לא להתקדם. בסופו של יום, הטרור גבר ולצערנו הרב מצאו את מותם עוד אלפים כתוצר של הסכסוך. הטרור הוא שפגם באמון הישראלי במציאת שותף לשלום והימין הישראלי תחת הנהגתו של נתניהו ידע לנצל זאת היטב. מנהיגי העבודה ונבחריה התחילו להתנצל על ההסכמים, במקום לספק הסברים ולעמוד על צדקת הנסיון!
2. רצח רבין – ראש ממשלת ישראל ויושב ראש מפלגת העבודה יצחק רבין, נרצח במוצאי שבת של ה-4 בנובמבר 1995. הרוצח המתועב יגאל עמיר הודה כי עשה זאת במטרה לעצור את תהליך השלום. במפלגת העבודה לא ידעו איך להתמודד עם הרצח ולפעול לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית. אל מול זעקות הימין כי עמיר היה עשב שוטה ואל מול תוצאות הטרור, נותרו מנהיגי המפלגה אילמים.
3. אובדן דרך וזהות – לאחר רצח רבין, נכנסה מפלגת העבודה למשבר זהות רציני. הסכמי אוסלו והטרור הפלשתינאי הפכו לנושא העיקרי עליו מדובר בישראל. המפלגה שהקימה את המדינה ושהלכה למעשה בנתה אותה, הפכה למפלגה נטולת אג'נדה, בה כל חבר כנסת מייצג עמדה אחרת, אין קול ברור כמעט בשום נושא ונטולת אופק אותו תוכל להציג לציבור.
4. עריפת ראשי מנהיגים – בעוד שלמפלגת הליכוד היו ארבעה יושבי ראש במשך כל שנות קיומה (מנחם בגין ז"ל, יצחק שמיר ז"ל, אריאל שרון ז"ל ובנימין נתניהו), בראשות מפלגת העבודה עמדו (מאז הוקמה ב-1968, מאיחוד המפלגות של מפא"י עם אחדות העבודה ורפ"י) לא פחות מ-15 יושבי ראש, כאשר עשרה מהם התחלפו החל משנת 2001, קרי משך כהונה ממוצע של פחות משנתיים. במפלגת העבודה אוהבים להמליך משיחים, אך לא אוהבים לתת להם צ'אנס ורגע לנשום.
5. העדר קולגיאליות – לא רק דך עריפת ראשי המנהיגים. חברי הכנסת של העבודה פועלים כלווינים בחלל. בעוד שמפלגות אחרות מייצגות קו ברור (במיוחד במפלגות הימין), במפלגת העבודה שיש בה חברי כנסת מצויינים (בצעירים – איציק שמולי, סתיו שפיר, מירב מיכאלי, ובוותיקים – עמיר פרץ, שלי יחימוביץ', איתן כבל), אין חוט מקשר בין השחקנים. כל חבר כנסת פועל לבד ואין נסיון לייצר אפילו מראית עין של שיתוף פעולה בין השחקנים. נכון שגם במפלגות אחרות אין יותר מדי פרגון בין חברי הכנסת, אך אם ניקח כדוגמא את מפלגת השלטון – הליכוד; אזי, שם חברי הכנסת נרתמים "מתחת לאלונקה" ורצים יחד אל עבר הבחירות הבאות, כאשר כולם משדרים על אותו הגל אל מול התקשורת ואל מול סיעות הבית האחרות.
6. רצון תמידי להצטרף לקואליציה ולהשפיע מבפנים – "לשלטון בחרתנו". האמנם?! כמעט ולא היתה ממשלת ימין בה לא היתה מפלגת העבודה שותפה כעלה תאנה של "מתינות מדינית". במקום לייצג חלופה שלטונית ולייצר סדר יום חלופי בחרו קברניטי המפלגה "להשפיע מבפנים". בעוד שחברי כנסת ממפלגות קטנות אכן השפיעו מבפנים כי לא היססו לעמוד על שלהן (ש"ס, אגודת ישראל, המפד"ל), במפלגת העבודה מעולם לע נעמדו על רגליהם האחוריות, לא העמידו אולטימטומים לראשי הממשלה ולא ניסו להתוות דרך, אלא פשוט להיות גלגל חמישי בכל ממשלה.
אז נכון, יש עוד חודשיים עד הבחירות ודברים רבים יכולים להשתנות, אך אם מפלגת העבודה חפצת חיים, עליה להתנער מה-DNA ולהתחדש. להוביל קמפיין ממוקד ולדבר עם הקהל שלה ולא לנסות להתחנף לקהלים שכרגע אינם רלוונטיים. על מפלגת העבודה להבליט את יתרונותיה, את חברי הכנסת המעולים; ולהציע חלופה למדיניות הממשלה. "רק לא ביבי" זה אמנם דבק מלכד של רבים, אך אותם המונים נוהרים אחרי מפלגות מצב הרוח הקמות חדשות לבקרים בכל מערכת בחירות. אם מפלגת העבודה (וגם מרצ) לא תעבור את אחוז החסימה – זה יהיה סופו של השמאל הציוני שיבלע בתוך "מרכז" פוליטי לא ברור.
