שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הגאון היהודי של אימפריית הכדורסל / עושה היסטוריה
    רפאל נאה חוזר לאנשים ולסיפורים הגדולים אותם סיקר לאורך השנים. והפעם: המפגשים המרגשים עם אלכסנדר גומלסקי, גאון הכדורסל מברית המועצות שתמיד שמר פינה חמה בלב לישראל ולא התרגש מסוכני הק.ג.ב שעקבו אחריו

    ישנם אנשי ספורט שמצליחים להתבלט מעל כל האחרים, גם אם מדובר בענקים. אלו אנשים גדולים מהחיים, שההשפעה הספורטיבית שלהם הפכה אותם למיתוסים, לאגדות, לאנשים שעצם הכתיבה עליהם מעוררת בי צמרמורת. אלכסנדר גומלסקי הוא אחד כזה.

     

    מאמן הכדורסל היהודי היה שם דבר במשך שנים ארוכות בברית המועצות, כאשר הטיל את צילו על הנבחרת שבנה ועיצב. הוא היה איש מקצוע מהשורה העולמית הראשונה, גאון כדורסל בכל רמ"ח אבריו.

     

    אלכסנדר גומלסקי (צילום: יוסי רוט)
    אלכסנדר גומלסקי עם ברודי וברקוביץ'. היה שם דבר(צילום: יוסי רוט)

     

    היו לו אין-ספור כינויים: "סשה", "אלכס", "הראש היהודי של רוסיה", "הפטריארך של הכדורסל" ו"המלך של הכדורסל האירופי". וההערכה הזו, ההכרה

    במה שהוא יודע, היא זו שסייעה לו לזכות ביחס מיוחד ולהימלט מגורל שציפה ליהודים סובייטים אחרים. הוא אימן את נבחרת ברית המועצות בשעה שרוב היהודים שחיו במדינה נתקלו ביחס עוין מהמשטר. המילה גאונות מתאימה כאן: בכל ברית המועצות לא היה מומחה דומה לו. גם כשהודח אחרי כישלונות של הנבחרת פה ושם, ראשי רשויות הספורט והכדורסל לא הצליחו למצוא מישהו שיתעלה עליו ונאלצו מהר מאוד להחזירו.

     

    למרות מסך הברזל שהפריד בין ברית המועצות למערב, ישראלים רבים שמרו איתו על קשר קבוע לאורך זמן - אסור היה לערוך את הפגישות האלה, אבל עצם קיומן היה ידוע לכל. גומלסקי הבין היטב מה שווה הכדורסל הישראלי אחרי אותו משחק ב-1977 בווירטון, בו מכבי ת"א ניצחה את צסק"א מוסקבה שלו 79:91. באחת הפגישות שלנו בהמשך השנים אמר גומלסקי: "לא אשכח לעולם את המשחק ההוא. התביישנו לחזור הביתה אחריו. זילזלנו יותר מדי במכבי ת"א, שהתגלתה כסופר-קבוצה".

     

    אלכסנדר גומלסקי (צילום: ראובן שוורץ)
    גומלסקי עם פיני גרשון. זכה לעדנה האולימפית שהגיעה לו(צילום: ראובן שוורץ)

     

    צריך לזכור שזו הייתה תקופה של היעדר יחסים בין המדינות, והמשחקים בין קבוצות מברית המועצות וישראל נערכו במדינה שלישית נייטרלית בארגונו של אדם מקומי (בבלגיה זה היה יהודי חם בשם לאון ואנדל). לפני אחד המשחקים באנטוורפן בין צסק"א למכבי ת"א, הרוסים היו אמורים לנחות בלוקסמבורג ולהמשיך משם באוטובוס. כשביררתי את שעת הנחיתה, ואנדל אמר לי ולמלווה הבלגי ששלח כדי לקבל את פני שחקני צסק"א שהוא מעדיף שלא אראיין את הרוסים בשדה התעופה מחשש לתקרית בינלאומית. אבל גומלסקי הבחין בי וביקש מהמלווה לאפשר לי גישה קרובה ככל האפשר אליו. "אני מבקש לדבר איתו", הוא אמר לבלגי הלחוץ. לא תתפלאו לגלות שכל מה שגומלסקי רצה באמת זה לקבל מידע עדכני על מכבי – הרי אינטרנט לא היה אז... ואנדל היה פחות מרוצה כאשר שמע על כך, אבל גומלסקי ואני יצאנו מרוצים.

     

    כאמור, הפגישות הללו היו סוג גלוי, כמו גם החיבור שלו, האהבה האמיתית, לשורה של ישראלים כמו רלף קליין ז"ל, מיקי ברקוביץ' וטל ברודי, וגומלסקי היה במשך שנים רבות על הכוונת של הק.ג.ב. שליחים מטעם השלטונות, שצורפו לרוב כ"מלווים" בנסיעות של ספורטאים סובייטים לחו"ל, ביצעו מעקב מתמיד אחריו. אבל גומלסקי היה אלוף הקומבינות. הוא תיכנן והוציא לפועל פגישות בסתר עם ישראלים, למשל בחדרי שירותים במלונות בהם שהה במהלך אליפויות ואירועים גדולים. מעבר לכך, מעמדו הרם כמאמן מספר 1 בממלכה הקומוניסטית עזר לו לחמוק לא פעם מעיניהם של אנשי הק.ג.ב.

     

    הדברים הפכו קשים יותר עבורו לפני אולימפיאדת מינכן 1972, אז דרכונו הוקפא מחשש שינסה לעלות לישראל. זה היה חשש מבוסס מצד הסובייטים: כבר אז, וגם בהמשך, גורמים שונים בישראל ניהלו מו"מ חשאי כדי להעלותו לישראל. בלעדיו, באותה אולימפיאדה ארורה בה איבדנו 11 מאנשי המשלחת הישראלית, ברית המועצות הצליחה לזכות בכל זאת בזהב אחרי שערוריית שיפוט גדולה בגמר מול ארה"ב והתערבות של מזכ"ל פיב"א לטובתה.

     

    גם לו היה חיבור לגומלסקי. קליין  (צילום: יוסי רוט) (צילום: יוסי רוט)
    גם לו היה חיבור לגומלסקי. קליין (צילום: יוסי רוט)

     

    בסופו של דבר גומלסקי זכה לעדנה האולימפית שהגיעה לו. אחרי שהוביל את הנבחרת למדליית הכסף ב-1964 ולמדליית הארד ב-1968 וב-1980, הוא היה מאושר כאשר לקח את שחקניו כל הדרך לזכייה בזהב בסיאול 1988. זה היה הזהב היקר מכל עבורו, ובמסיבת העיתונאים אחרי המשחק השמחה שלו לא ידעה גבולות. עוד לפני שנפתח הטורניר הוא אמר לי: "אנחנו הולכים לעשות זאת הפעם". אגב, הוא חזה שבבוא היום ארה"ב תיוצג ע"י שחקני NBA, כפי שקרה החל מ-1992.

     

    ומה עם העלייה לישראל שדיברנו עליה? אני, ועוד מספר ישראלים, שמענו ממנו מספר פעמים: "החלום הגדול שלי הוא לעלות לישראל ולאמן אצלכם, אבל יותר מדי טוב לי ברוסיה, וחבל לי לעזוב את כל מה שבניתי שם בשתי ידיים. אני יודע שעליי להיזהר ושתמיד אהיה על הכוונת של המשטר בגלל יהדותי". אחיו הצעיר יבגני היה קרוב לעשות עלייה, כשאימן ב-1992 את נשות אליצור חולון ונבחרת ישראל (אחרי שזכה בזהב עם נבחרת הנשים של חבר העמים באולימפיאדת ברצלונה), אבל לא החזיק כאן מעמד וחזר הביתה.

    פורסם לראשונה 10/02/2019 18:12

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים