לא מלמדים נשים להתמודד עם המבט הגברי

ליאת רוטנר. לעולם החילוני חוקים משלו(צילום: אילנית תורג'מן)

דתל"שית טרייה נכנסת לפאב. היא רק חודש פה, בפלורנטין. היא נראית מעולה, והיא חושבת שהיא מתאקלמת לא רע בעולם החילוני הקצת שונה הזה. אבל אחד הדברים החדשים והמוזרים שהיא לא התכוננה אליהם מספיק הוא הקטע הזה של המבטים. כשבחורים מסתכלים עלייך ובוחנים אותך.

מצאה את אהבת חייה בזכות פוסט בפייסבוק

לא, אל תתחיל איתי. היית פעם החניך שלי

אני חוויתי זאת בעצמי, וברור לי שזה נפוץ. למעשה, אני שומעת הרבה מדתל"שיות על המעבר המוזר הזה שבין סביבה שבה כולם "דוסים" לסביבה שבה כולם "חילוניים", ואת אחת מהם. חוץ מהדברים הרגילים והידועים שמפרידים בין שני העולמות המרכזיים האלה, יש גם המון דברים קטנים שצפים ברגע האמת, כמו ההרגשה הזאת שכולם בולעים אותך במבטיהם. בנים מהעולם הדתי היו מסיטים את המבט, לפחות אלה שהכרת עד גיל ההתבגרות. שם, אם את לא נמצאת בדייט איתם, אין סיבה שהם יתבוננו ויחייכו אלייך. יותר מזה - אם את חברה של מישהי שהיא דייט פוטנציאלי עבורם, אז בכלל כדאי שהם לא יפתחו איתך קשר ידידותי שיחתי, כי בראשם, אין לדעת על מה אתן הולכות לדבר אחר כך מאחורי הגב.

אז הם היו מסטים את המבט, אבל הבחורים שכאן מביטים בה בישירות, פונים אליה, מחייכים אליה, רומזים משהו לא ברור במבטיהם. לבחורה אחרת, חילונית, זה בטח היה ברור יותר. אבל את אורין אף אחד לא לימד איך להתנהג כשבנים מסתכלים עלייך. סליחה, גברים. או מה הם חושבים ומרגישים. אמה הדתייה מעולם לא הסבירה לה איך להתמודד עם תשומת לב ומשיכה גברית, גם לא חברותיה באולפנה, ולא המפקחת בשירות לאומי ואפילו לא הרבנית בשיעור טהרת המשפחה. אלא שההתמודדות החדשה של אורין היא גם בתור בחורה יפה. שזה, מתברר, מחייב אפילו יותר הבנה בעניין, וקריאת רמזים, והיזהרות.

היזהרות.

את זה, במיוחד, אף אחד לא לימד אותה. קרב מגע כנגד אנסים ותוקפים זרים היא דווקא למדה בכיתה י' בשיעורים שהעבירו לה שתי חיילות חילוניות וסנוביות, שהוזמנו לאולפנה שלה כדי ללמד את ערימת הדוסיות החסודות האלו קצת ביצים. הרבנים עצמם דיברו איתה ועם חברותיה רק על יחסי בעל ואישה ושותפות קדושה וקיום מצוות ביחד, וזהו. כך שהיא גדלה על בסיס ידע אחד עיקרי: רצון מיני מופגן של גברים קשור לאונס ולאלימות, והוא בטח שלא מתרחש על ידי בן זוג פוטנציאלי נחמד.

והנה, כשהיא נוחתת בעולם החילוני, וכמעט כולם פה בני זוג פוטנציאלים נחמדים, והיא מניחה שפה בעולם הזה היא כן צריכה להיות נחמדה ומחייכת ולהביט ישירות כמוהם, פתאום היא לא יודעת איך להגיב נכון ואיך לשמור על עצמה מהטרדה מינית. כאן היא לא יודעת מתי זה יותר מדי ומתי זה פחות מדי. היא לא יודעת מתי חיוך או מבט שהיא מחזירה מסמנים לאדם, "בוא תיגש, בוא תיגע, בוא תיקח".

היזהרות.

מהבנים של אז היא לא היתה צריכה להיזהר. הם היו מסדרים לעצמם את הכיפה, מזכירים לעצמם את מה שאמר הרב של הישיבה על נשים ואיך למצוא חן בדייט. הם לא היו עוד הצרחנים של כיתה ו', הם היו כבר אחרי השיעורים האלה של הרב, אחרי הניסיונות הראשונים לדייטים, אחרי ההבנה שנשים יכולות להכשיל אותך בקדושה או להפוך לעזר כנגדך, אבל כרגע בעיקר להכשיל אותך. אם כן, בעולמה הקודם היא לא היתה צריכה להיזהר. הם אלה שנזהרו מפניה, מפני "כוחה המיני המפתה". והנה, בעולם החילוני פתאום התהפכו היוצרות, והיא זו שצריכה להיזהר מפני כוח מיני כופה שעלול לפגוע בה, וגם הפעם זה לחלוטין לא תלוי במעשיה או בה. בשני המקרים, לכל הרוחות, היא לא עושה דבר חוץ מאשר להיות נוכחת.

מצד שני, שמתי לב למשהו כשעברתי לפלורנטין - בשכונות בירושלים, שבהן הייתי חריגה בנוף, בעלי עסקים מבוגרים שישבו בפתחי החנויות היו צועקים לי דברים ללא הרף ונשים היו מעיפות בי מבטים ביקורתיים כשהן היו עוברות לידי בדרכן לתפילה בערב שבת, בעיקר בגלל שלבשתי מכנסיים. בפלורנטין, כך הבחנתי, זכיתי לפחות מבטים ברחוב. פחות הערות, פחות פרצופים מופתעים וסקרניים. בשבילי זה היה שחרור, רגע משונה ומלא הקלה. ועד כמה שמינון מבטי הבחורים גדל בבת אחת מאז שעזבתי את הדת ונכנסתי לסצנת הברים והסביבה החילונית, כך המינון פחת ברחובות עצמם.

כשהסתובבתי בשכונות המסורתיות של נתניה כדי לבקר את הוריי, ספגתי הרבה יותר תשומת לב ברחוב. וכאן, רובה נעלם. שזה בשבילי נהדר, אבל קשה שלא לתהות, מה עדיף? שיבהו בך יותר ברחוב או אבל שייבחנו אותך יותר בבר? אין לי תשובה לזה, אבל אפשר להגיד שאני בסדר עם כל מה שמאפשר לי לעבור למקום אחר בשנייה שאני מרגישה לא נעים.