קשור אותי, אהוב אותי: למה שיבארי הוא תרגיל באמון זוגי?

"יש בי הרבה משיכה למקום הזה שמתמסר. בא לי לגמרי להרפות, לשחרר, להיות פאסיבית. בא לי שייקחו אותי למקום לא מוכר. בא לי לחוות איזושהי חוויה שהיא משנת תודעה", מבקשת אליס מיובל, רגע לפני שהוא קושר אותה. יובל כהן צדק ואליס סיטאר הם זוג שמתרגל יחד את אמנות השיבארי. ואם זה מצלצל לכם יפני, אתם צודקים. שיבארי ביפנית זה 'להיקשר בצורה דקורטיבית', והאמנות הזאת שהתחילה בכלל כשיטה להענשת אסירים, הפכה במערב לסוג של פטיש מעולמות ה-BDSM (ראשי תיבות של בונדג' – קשירות, דיסיפליין – משמעת, סאדיזם ומזוכיזם).

שיבארי - בעבר שיטת הענשת אסירים, היום דרך לחזק את הביטחון הזוגי(צילום: ליהי קרופניק)

עד השנתיים האחרונות יכולתם להיתקל במופעי שיבארי בעיקר במסיבות סקס וקינק למבוגרים, או כז'אנר בכל אתר פורנו גנרי. אבל משהו השתנה. לאחרונה הפכה הפרקטיקה לטרנד של ממש עם לא מעט מאסטרים ומאסטריות שמעבירים קורסים בקשירות. גם ליובל יש סדנה שבה הוא מלמד זוגות ויחידים לקשור האחד את השני, ולמעשה להתנסות באחד מאתגרי האמון היותר גדולים שאפשר לעבור ביחד.

מה קשור: 5 דברים שלא ידעתם על בונדג'

לפעמים אני דווקא רוצה לאבד שליטה במיטה

למה אתגר אמון? כי בכל סשן כזה יש צד אחד שמתמסר כליל ומוכרח לבטוח בצד השני שישמור עליו שלם ובריא. אליס קיבלה את תפקיד המתמסרת בשמחה, ולדבריה היא עושה זאת כדי לחוות משהו עם עצמה. "בהתחלה עוד הייתי בתוך כל מה שקורה, ולאט-לאט שחררתי עד שבסוף היה רגע או כמה רגעים שממש נעלמתי לי בתוך איזה ספייס", היא משתפת.

איך זה מרגיש להיקשר? זה כואב?

"בהתחלה זה קצת לא נוח, אבל לאט-לאט התחושה נמסה. בסוף לא הרגשתי את החבלים בכלל, ואפילו כשהם יורדים יש רצון כזה שהם יישארו".

יובל, איך אתה מרגיש כשאתה קושר מישהי?

"שאלה מעניינת. האמת היא שזאת חוויה גבוהה כי אין הרבה מחשבות. זה פשוט להיות נוכח ברגע. אני מאוד קשוב ומרגיש וחווה יחד איתה את החוויה, אבל גם מאוד נכנס פנימה".

פורקן אגרסיות בעבר, מודעות מודעת בהווה

יובל בן ה-33 התחיל לצאת למסיבות BDSM כשהיה בן 16. "זה היה מקובל בחבר'ה, וגם אז היתה לי בת זוג והיינו משחקים עם קשירות וכאב. זה לא היה משהו שלקחתי ממש רחוק, בניגוד לאנשים אחרים שהופכים את זה ללייף-סטייל, אבל זה כן היה משהו ששיחקתי איתו בחדר המיטות. מצד שני, זה לא היה משהו מודע מדי. היינו עושים את זה אבל לא היינו מדברים על זה יותר מדי. הרגשתי גם שזה איזשהו פורקן לכעסים עבורי, מקום שאני יכול לפרוק בו אגרסיות פנימיות. וככה, בגילאי העשרים המוקדמים, זה די התפוגג".

חשוב לדבר על הגבולות לפני שמתחילים. שיבארי(צילום: ליהי קרופניק)

שיבארי. מתקשר לעולם הטנטרה והמיניות המקודשת (צילום: ליהי קרופניק)

יובל ואליס מדגימים קשירה יפנית(צילום: ליהי קרופניק)

אם משהו כואב לכם, תגידו "אדום"(צילום: ליהי קרופניק)

לפני שנתיים טייל בתאילנד ונתקל לראשונה בשיבארי כחלק מפרקטיקה של מיניות מודעת וטנטרה. לא עוד דרך אלימה לפריקת אגרסיות, אלא תרגיל באמון שנעשה בין שני אנשים בוגרים כאקט מודע שבוחנים אותו, מדברים עליו ומסכמים אותו מראש. "בתאילנד גיליתי שאנשים יכולים לקשור ולהיקשר מתוך מקום מודע, מקום שהם מסתכלים עליו ובוחנים אותו. מקום שמאפשר לך ממש להיכנס לטראנס. זה מאוד מתקשר לעולם הטנטרה, מאחר שהטנטרה בעצם מבקשת להביא התבוננות אל תוך חדר המיטות. גם לשיבארי נכנסים ממקום של מודעות. אנחנו מדברים מראש על מה אנחנו רוצים להשיג, על הפחדים שלנו, הרצונות שלנו וגבולות שאסור לעבור".

איך אתם מגדירים גבולות בעצם?

"יש כלי שנקרא רמזור. ירוק זה - 'הכול טוב, בוא נמשיך', צהוב זה - 'משהו מפריע לי, בוא נאט ונעשה הפסקה. אולי נתבונן רגע בדבר הזה שמפריע לי', ויש אדום – 'תעצור הכול ונגמר הסשן'. האדום זה באמת האחרון, אבל אנחנו כן רוצים להגיע למקום של הצהוב, נניח. אנחנו כן רוצים לצאת מאזור הנוחות שלנו, ולהגיע לגבולות שלנו כאנשים. יש גבולות של כאב ויש גבולות של מגע, ומה שחשוב הוא להיות קשובים זה לזה לאורך כל הסשן, ואם משהו מפריע אז להגיד".

למה חשוב לעשות כזאת שיחה?

"כדי ליצור תהליך טרנספורמטיבי שאדם חווה בו התעלות והתפתחות והעצמה, חשוב לסכם מראש את הגבולות שלנו, ולהגדיר אותם. כי אם זה לא נעשה עם גבולות ברורים, זה יכול להוביל למקום של טראומה. כלומר, אם אני לא יודע מה הבן אדם רוצה ומהם הגבולות הבריאים שלו, אז אני עלול ליצור אצל הבן אדם הזה טראומה ולהחליש אותו כבן אדם. הדבר האחרון שאנחנו רוצים כמובן לעשות זה ליצור טראומה. הגישה שאנחנו מעבירים בשיבארי היא שהנקשר או הנקשרת הם במרכז, ואנחנו שמים את הפוקוס עליהם כדי להביא אותם לחוויה שהיא מעצימה, מגדילה ומשמעותית".

להתמסר, לבטוח בצד השני ולחזק את הקשר. שיבארי(צילום: ליהי קרופניק)

אליס, באמת הרגשת שאת צומחת מהחוויה הזאת?

"בהחלט. זה גם ממש מחזק את הקשר הזוגי. זה גורם לי לסמוך על האדם השני שהוא חזק ושהוא יכול להוביל אותי. זה מלמד אותך להתמסר ולהרפות. בסדנאות עצמן מתנסים עם שני הצדדים, אבל בא לי להמליץ לזוגות להתנסות דווקא בתפקיד הלא טריוויאלי. כי אם בדרך כלל בזוגיות אני המתמסרת והצד השני הוא המוביל, אז זה עוד יותר יעצים את הזוגיות שלי אם אני אצא מאזור הנוחות שלי ואתנסה בתפקיד השני".

"החבלים שמים אותנו בסיטואציה שמנוגדת לטבע האנושי", מוסיף יובל. "הם מוציאים אותנו מהדפוסים של השליטה, וזה מאפשר לנו להתרחב. מהצד של הקושר זה מלמד אותנו להיות נוכחים עבור מישהו, ולקחת את המקום הזה של השליטה, שגם הוא מאתגר מאוד.

"חוץ מזה, אני יכול להבטיח לך שכשבן אדם אחד שוכב והאדם השני מסתכל עליו במשך שעה, כבר יש איזשהו תהליך אינטימי שקורה ביניהם. לי אין ספק שזה מעצים את הזוגיות, וכמו שסיטאר אמרה - זה מלמד אנשים לצאת מהתפקיד שלהם, או דווקא להתחבר עוד יותר לתפקיד שהם לקחו לעצמם ולהבין את עצמם ואת הקשר שלהם טוב יותר. גם ראיתי אנשים שאמרו, 'אני רק קושרת', ופתאום הם מבינים שלא, שהתפקיד שלהם שונה ושאולי נעים להם להיות דווקא בצד השני. בסופו של דבר, קשה מאוד בחברה המערבית לבטוח במישהו אחר, ופה מדובר בהבעת האמון האולטימטיבית".