שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    וויסקי, זונות ומכות בתל אביב: הכוכב הפולני שהסעיר את "המערב הפרוע של יוצאי השואה"
    סיפור חייו של מארק חלאסקו התפקע משערוריות, ונחתם במוות בגיל צעיר. עם תרגום קובץ מסיפוריו לעברית, חברים ומכרים מספרים על הסופר הפולני הגולה שבילה בישראל בסוף שנות ה-50, התגלגל בין זונות, ערבי שכרות ותגרות בברים, התאהב בקיבוצניקית והזריק סקס אפיל לעיר העברית הראשונה

    אבא שלי, יצחק טל, בן 83 וחצי, זוכר היטב את הגבר שנחת יום אחד במפעל "עמצור" בהרצליה. גבר זר, גבוה וחסון, ששובץ לעבודה מפרכת: העמיס מריצות באבני בזלת וגרר אותן לתנורים שבהן נהפכו, בחום של 1,600 מעלות, לצמר סלעים. הזר לא ידע עברית ושתק רוב הזמן, פה ושם תיקשר עם שאר העובדים באנגלית שבורה. כשהם היו שותים תה מתוך תרמוסים שהביאו מהבית, או מבשלים קפה שחור, הוא היה שותה בירה. אבא שלי זוכר שיום אחד פתח אחד העובדים את העיתון, ראה את תמונתו של הבחור מהתנורים וגילה שהוא מארק חלאסקו, גולה מפולין ואחד הסופרים הידועים של דורו.

     

    העיתונים המקומיים עקבו בעניין רב אחרי עלילותיו בישראל של חלאסקו. "ג'יימס דין הפולני", "המורד", "הילד הרע של הספרות הפולנית", כמו שאהבו לקרוא לו בסוף שנות ה-50, כשנחת כאן, בגיל 24, בתפקיד כפול של סלב ותפרן. "גבר יפה, חזק, בעל קסם, אלים מאוד, ובעל ידע מר על העולם", תיאר אותו הסופר דן צלקה, מאנשי העלייה הפולנית, בספרו "ספר האלף-בית" (2003). "חלאסקו היה כוכב קטן, עני, לא מוגן, בלי בסיס אם. אבל היה כוכב".

     

    מארק חלאסקו (צילום: יעקב אגור)
    ניסה להשיג כסף לאוכל ביום - ולאלכוהול בלילה. מארק חלאסקו(צילום: יעקב אגור)

    הוא נולד בורשה ב-1934 וראה מקרוב את אימי הכיבוש הנאצי. עזב את בית הספר בגיל צעיר, התפרנס מעבודות מזדמנות, שתה הרבה והסתבך בקטטות אלימות עם שיכורים כמוהו. ב-1956, כשהיה רק בן 22, ראו אור בפולין קובץ סיפוריו הראשון, "הצעד הראשון בעננים", והרומן "היום השמיני בשבוע". הוא ערך מגזין ספרותי, כתב ביקורות קולנוע והפך לנציג המפורסם ביותר של חבורת אינטלקטואלים זועמים שנהנו, בשנים הראשונות לשלטון של ולדיסלב גומולקה, מאביב קצר של פריחה תרבותית ומחופש יחסי.

     

    ב-1958 הפך "היום השמיני בשבוע" לסרט קולנוע והוצג בפסטיבל קאן. חלאסקו, ששהה אז בגרמניה על מלגה ספרותית, העניק ראיונות לתקשורת שבהם תקף את המשטר הקומוניסטי בארצו. בתגובה סירבו הפולנים לאפשר לו לשוב הביתה, והוא הפך לסופר גולה. בסוף אותה שנה, אחרי שנדד בין כמה מדינות באירופה, נחת בישראל, שבה היו לו לא מעט ידידים ומעריצים שהכירו את כתיבתו עוד מורשה. הוצעה לו משרת כתיבה ב"מעריב", אבל חלאסקו לא עמד במטלות שהתחייב להן, והצדדים נפרדו כידידים.

     

    חלאסקו לא כתב לעיתונים, למעשה הוא לא כתב בכלל בשנתיים שבהן גר כאן. אבל חייו בתל אביב נוכחים בסיפורים שכתב אחרי שעזב את ישראל. שניים מהם כלולים ב"להרוג את הכלב השני", ספר שיצא לאחרונה בהוצאת אסיה, בתרגום עילי הלפרן, וכולל את הנובלה שעל שמה נקרא הקובץ וגם סיפור בשם "ביום מותו".

     

    המספר הוא בן דמותו של חלאסקו עצמו, פולני קתולי שגלה מארצו והתגלגל לתל אביב. שני הסיפורים מתארים את ניסיונותיו לשרוד במקום הקשה והמשונה שנקלע אליו, להשיג קצת כסף לאוכל ביום ולקוניאק בלילה. "העולם היה פינת רחוב קודרת ומטונפת שנידונתי לשוטט בה הלוך וחזור בלי סוף", הוא כותב שם, "כמו בסיוט של שיכור או של חולה נפש". ב"ביום מותו" הוא חי על חסדיה של זונה שמאוהבת בו, מוכר אותה לכל המרבה במחיר בחדר מלון מרופט. ב"להרוג את הכלב השני" התפקידים מתחלפים והוא עצמו ג'יגולו שמציע את שירותיו המיניים לתיירות אמריקאיות עשירות. כל זה מבעד לחום כבד, לאדי אלכוהול ולאחוות גברים.

     

    "הטעות שלי הייתה שאהבתי את הארץ הזו מבלי שידעתי", הוא כותב ב"ביום מותו". "את השדות האלה, שמסתחררים מעליהם סילוני מים כמו נוצות, את פרדסי התפוזים שמריחים כל כך נפלא עד שאתה פוחד להאמין שזה אמיתי... אני מאמין ששם נמצא אלוהים ושהוא אף פעם לא עזב את המקום הזה".

     

    אבל האלוהים של חלאסקו, מלמדים הסיפורים, נמצא רחוק משביל קליפות התפוזים של גוטמן. הגיבורים שלו לא נולדו מן הים ולא הלכו בשדות - הם הלכו בחצרות האחוריות של רחוב אלנבי, בבתי מלון מתפוררים ובברים מפוקפקים. מופשטים מכל אידיאולוגיה, מנותקים מהחזון הציוני של המדינה הצעירה, הסיפורים של חלאסקו מספקים הצצה נדירה לישראל כפי שנראתה מבעד לעיניים זרות. ישראל של האאוטסיידרים, של שיכורים ופושעים ועולים חסרי כל שמנסים לשרוד. "המערב הפרוע של יוצאי השואה", כמו שכינה אותה חלאסקו.

     

    להוצאת הסיפורים בעברית אחראי הקולנוען אורי בר-און. ב-2010 הוא נתקל בחנות יד שנייה בעותק ישן של "היום השמיני בשבוע" (1958, בתרגום בנימין טנא), שמתאר את החיים בורשה לאחר מלחמת העולם השנייה. "מעולם לא שמעתי על חלאסקו לפני זה", בר-און מספר, "אבל הסיפורים תפסו אותי למרות התרגום המיושן. גיליתי שבשנים שהוא חי בישראל הוא התגורר במלון ויקטורי, בפינת הרחובות אלנבי וגאולה בתל אביב, סמוך מאוד לדירה שלי היום. תחקיר שערכתי הוביל אותי לחבריו של חלאסקו בישראל והחלטתי לעשות עליו סרט".

     

    בר-און כתב תסריט שמשלב בין הביוגרפיה של חלאסקו לסיפור "להרוג את הכלב השני", אבל הסרט (שלו שותף גם המפיק שלום גודמן מ"אנמוס הפקות") התעכב בינתיים, בעיקר בגלל הקושי בהשגת הזכויות. "חלאסקו לא היה איש מסודר, לפעמים היה מוכר את הזכויות של ספר למישהו שהזמין אותו לדרינק. לקח לנו שנים לאתר את כל בעלי הזכויות, לא כולם הסכימו למכור, אבל אחד-אחד הם הלכו לעולמם".

     

    מארק חלאסקו (צילום: יעקב אגור)
    "תמיד הייתה לו יותר מאישה אחת". חלאסקו עם מכרה(צילום: יעקב אגור)

    עכשיו, כשהזכויות בידיהם, החליטו, על הדרך, להוציא את ספריו בתרגום חדש לעברית. בעיקר כדי להוכיח שמעבר למיתוס, למעשייה המפתה על הזר הפרוע שנחת בפרובינציה, חלאסקו הוא קודם כל סופר. הסיפורים שלו - אינטנסיביים, קדחתניים, טריים לגמרי גם חצי מאה אחרי - מציגים שילוב חד-פעמי של אירוניה ופאתוס; ספוגים בתחושת סכנה ואלימות, ובאותה מידה גם באיזו עוצמה רוחנית יוצאת דופן.

     

    כמו הסיפורים, גם חייו של חלאסקו - מעריץ מובהק של המינגוויי - התנהלו במין בהילות רוטטת. נדמה שהתמסר לכל התנסות או מפגש מקרי באותה מידה מוגזמת של רעב ולהיטות. והוא היה מאוד לא מנומס. כשפגש לראשונה את סוניה זימן, הכוכבת הגרמנייה שנבחרה לככב בסרט "היום השמיני בשבוע", לא היסס להבהיר לה שהוא לא מעוניין רק בשיחות על קולנוע. "תגיד לה שאני רוצה לזיין אותה", אמר למכר הפולני שתירגם את דבריו לגרמנית. והוא זיין. הרומן ביניהם הוביל בהמשך לנישואים.

     

    הסקנדלים רדפו את חלאסקו בישראל. אחרי כמה שבועות במלון תל אביבי, עבר להתארח אצל חברו יאנק רוזובסקי בקיבוץ גן שמואל. בינואר 1959, כעבור מספר שבועות בקיבוץ, סולקו שניהם מגן שמואל. בעיתוני התקופה נכתב שהסיבה לגירוש הייתה ההצהרות האנטי-קומוניסטיות שנתן חלאסקו לעיתונות האירופית, שהביכו מאוד את הקיבוץ שהוקם על ידי מפ"ם. יורק פרס, חברו הטוב של חלאסקו, מספר שזו לא הסיבה היחידה. "שניהם השתכרו ערב אחד ועשו מהומה. חלאסקו התחיל עם חברת קיבוץ נשואה ונהיה מזה סיפור גדול, אז אמרו לשניהם לעזוב".

     

    פרס, היום בן 89, עלה לישראל ב-1957 עם רעייתו חנקה. הוא הכיר את כתיבתו של חלאסקו עוד מורשה, אבל פגש אותו לראשונה בתל אביב. "ידעתי שמארק הגיע לישראל כי כתבו על זה בעיתונים. יום אחד הסתובבתי באלנבי, ופתאום ראיתי איזה גוי גבוה עומד שם עם פרופסור פולני לשפות שמיות בשם טולובוביץ'. ככה הכרנו והפכנו לבלתי נפרדים. מה שחיבר בינינו היה ששנינו אהבנו וודקה. תקופה מסוימת הוא גר אצלנו בצריף, ליד מלון אכדיה בהרצליה. זה היה מתחם שכלל 25 צריפים ובכניסה עמד שלט: 'מעון עולים אקדמאים ועולים מהמערב'. טוב, בהחלט היו שם אקדמאים, אבל גם שתי זונות מפריז, אמא ובת".

     

    למה בעצם חלאסקו נשאר בישראל? 

    "מארק קיבל חינוך קתולי, אבל לא היה דתי. נכון שהוא אמר שזה המקום שבו הוא הכי מרגיש את אלוהים, אבל לדעתי זו הייתה פוזה. פעם הוא אמר לי, 'אני אוהב את תל אביב כי פה אני יכול להיכנס עם ג'ינס גם לבר 51 ברחוב הירקון וגם לקונצרט של הפילהרמונית'. אמרתי לו, 'מארק, בחיים לא היית בקונצרט של הפילהרמונית'.

     

    "מה שבטוח, אהבו אותו פה. היינו מסתובבים באלנבי בין מסעדת 'לי לה לו' למסעדה של גברת קמינצר, וקיבלנו יחס נהדר. היינו שותים ואוכלים על חשבון הבית. פקיד הקבלה במלון ויקטורי, שמוזכר בסיפור 'להרוג את הכלב השני', היה מאוהב בו ונתן לו לגור לבד בחדר של עשרה אנשים. אבל כל התקופה שלו בישראל הוא רצה לחזור לפולין. היה הולך שוב ושוב לשגרירות ומנסה לשכנע אותם לתת לו לחזור".

     

    מארק חלאסקו (צילום: יעקב אגור)
    "הטעות שלי הייתה שאהבתי את הארץ הזו מבלי שידעתי". חלאסקו(צילום: יעקב אגור)

    בינתיים נדד בין עבודות מזדמנות והשתכר בלילות. אחד הבילויים, בבר ברחוב הירקון, הגיע לכותרות. "הוא בא באחת ורבע בלילה עם עוד שני בחורים, התיישב ליד דלפק ההגשה", צוטט מנהל המקום ב"העולם הזה". "הוא פנה אליי ודרש בתוקף, בפולנית, שאמזוג לו וויסקי. לידו ישבה אישה בת 35 שגרה כנראה לא הרחק מכאן, ומבקרת בבר לעיתים קרובות. חלאסקו פנה אליה וביקש אש. היא הושיטה לו קופסת גפרורים. הוא שלף סיגריה מכיסו, הציתה, משך אליו את יד האישה, והצמיד את הסיגריה הדולקת לזרועה. האישה התחילה לצעוק והוא סחב אותה בשערותיה. שני חבריו שבאו עימו סחבו את הכיסא של האישה מתחתיה והיא נפלה ארצה. צעקתי עליו בפולנית על שהוא מעז להכות אישה. בתגובה התנפלו עליי חבריו והחלו מכים אותי. תפסתי אותם אחד-אחד וזרקתי אותם החוצה".

     

    פרס, שהיה אחד משני החברים, זוכר היטב את התקרית, אבל לגרסתו מי שאחראית לה היא דווקא אותה אישה, זונה שהגיעה לצוד לקוחות והתעקשה לשבת על חלאסקו. "הוא אמר לה, 'את יכולה לשתות איתנו וויסקי, אבל תרדי לי מהרגליים'. כשסירבה הוא תקע לה את הסיגריה ביד. גמרנו בתחנת המשטרה ביפו, אבל גם השוטרים אהבו את חלאסקו ונתנו לנו ללכת".

     

    בישראל פגש חלאסקו את אסתר שטיינבך, קיבוצניקית מנצר סירני שהפכה לאהבת חייו. מערכת היחסים שלהם נמשכה, און-אנד-אוף, כעשר שנים, גם אחרי שעזב את הארץ והתחתן עם סוניה זימן. הכירה ביניהם זולה דווינסקה, חברת קיבוץ ילידת פולין. "זה קרה קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא", מספרת שטיינבך, שחיה ב-50 השנים האחרונות בארה"ב וביקרה החודש בישראל לרגל השקת הספר. "עבדתי בחדר האוכל, ובארוחת הצהריים פתאום אני רואה בחור גבוה לא מוכר. זולה קראה לי ועשתה בינינו הכרה. היא אמרה, 'אולי תבואי אליי לחדר כשתסיימי את העבודה'".

     

    המשיכה הייתה הדדית. "הוא היה מגיע לבקר בקיבוץ ואני הייתי באה למלון שלו בתל אביב. היו שם ספרים שלו, מתורגמים לאנגלית, לצרפתית ולגרמנית. הוא לא התנהג כמו סופר מפורסם, היה די צנוע, לא ניסה להרשים אף אחד".

     

    עד כמה הקשר ביניכם היה רציני?

    "מארק לא היה שלי אף פעם. הייתי אפיזודה בחיים שלו והבנתי את זה. כמה שנים אחרי שהכרנו הייתי דיילת באל על, והיינו נפגשים מדי פעם באירופה. הוא ביקר בארץ אחרי שהתחתן עם סוניה זימן, ואני זוכרת שראיתי אותו עם טבעת גדולה על האצבע. אני לא יכולה להגיד שמתתי מגעגועים ושלא יכולתי לחיות בלעדיו, כי במשך כל ההיכרות שלנו יצאתי עם אחרים. תמיד ידעתי שיש לו יותר מאישה אחת אז לא פיתחתי תקוות".

     

    אחרי היכרות של כמה חודשים, שטיינבך גילתה שהיא בהיריון ועברה הפלה. "הבנתי עם מי יש לי עסק וכנראה הצלחתי לשריין את עצמי רגשית. הקשר לא היה רציף, וכל הזמן סוניה הייתה בתמונה, גם אחרי שהם התגרשו. היא הייתה גורם רציני בחיים שלו, עזרה לו בכספים. ויחד עם זה היה משהו מאוד חזק בינינו שאף פעם לא נעלם".

     

    בקיץ 1960 הופיעה זימן בישראל. "סוניה, שהתפרסמה ברומן האהבהבים שלה עם חלאסקו בעת שהותו בגרמניה המערבית, הגיעה ארצה כדי לשכנע את אהובה הפולני, העובד כפועל בניין, לחזור עימה לגרמניה", דיווח "העולם הזה". הם עברו לחיות בשווייץ, חלאסקו חזר לכתוב ולפרסם והפך בפולין לגיבור תרבות, סמל של חופש ביטוי והתרסה כלפי השלטון. בני נוער היו מעבירים מיד ליד את כתביו שהיו אסורים לפרסום יחד עם תקליטים של הביטלס. "על אף שמארק הרוויח כסף וקיבל תמלוגים, אף פעם לא היה לו כסף בכיס", אומר פרס. "בפעם האחרונה שהוא בא הנה הייתי צריך לתת לו כמה לירות. סוניה שלטה בכסף שלו, אני חושב שזו הייתה הדרך שלה לקשור אותו אליה".

     

    פרס נזכר בחיבה בכוכבת הגרמנייה, שהשתתפה ביותר מ-70 סרטים בשנות ה-50 וה-60, וחיה עדיין בבית אבות מיוחס במולדתה. "היא הייתה אישה מאוד יפה, כשהלכנו איתה לים כל הגברים הזדקפו", הוא אומר ומתאר גם לילה ארוך של שתייה בצריף שלו ושל חנקה בהרצליה, כשהנהג של זימן ממתין כל העת בחוץ ונשלח מדי פעם למשימות הצטיידות בוודקה.

     

    להרוג את הכלב השני (הוצאת אסיה)
    תלאותיו של ג'יגולו. עטיפת הספר החדש(הוצאת אסיה)

    כשפרסומו הלך וגבר, חלאסקו התחיל לקבל הצעות מהוליווד. הבמאי ניקולס ריי העריץ את כתיבתו והזמין אותו להתארח אצלו. חלאסקו גמל לו על נדיבותו בכך שפיתה את אשתו. הוא קיווה לפגוש את רומן פולנסקי, אבל כשהגיע למשרדו בניו-יורק הבמאי הפולני לא היה שם. במקום זה המתין לחלאסקו צ'ק בחתימתו.

     

    במהלך שנות ה-60 חלאסקו שב לביקורים בישראל, באחד מהם הסתגר בדירה בנהריה וניסה לכתוב. ב-1968 צילמה זימן, עכשיו כבר גרושתו, סרט באילת. גם חלאסקו הגיע, מתוך תקווה לחדש את יחסיו עם אסתר. "נסעתי איתו לאילת", מספר פרס, "ואסתר כבר הייתה על שפת הים. שניהם לקחו חדר במלון, ורצו שאבוא איתם כדי לתרגם להם. לילה שלם ישבנו שם - היא מדברת עברית והוא פולנית, ואני מתרגם. הם דיברו על היחסים שלהם, התחשבנו אחד עם השנייה, ועד הבוקר הם הגיעו להחלטה שהם הולכים להתחתן. הם כמעט קבעו תאריך. אחר כך אסתר נסעה לאמריקה, ומארק לגרמניה. הוא היה אמור לחזור לישראל תוך כמה חודשים".

     

    זה לא קרה. ב-14 ביוני 1969 התארח חלאסקו בויסבאדן, בביתו של מפיק טלוויזיה גרמני שאיתו היה אמור להתחיל לעבוד. כשלא ירד לארוחה, עלו מארחיו לחדרו ומצאו את גופתו. קלטת של מקהלת הצבא האדום התנגנה בטייפ. בדיקה שלאחר המוות קבעה שחלאסקו מת מצירוף של אלכוהול וכדורי שינה. התקשורת הגרמנית דיווחה שהתאבד. הוא נקבר בגיל 35 בבית קברות מקומי ובהמשך הועברה גופתו לורשה.

     

    בין חפציו של המת היה גם כרטיס טיסה לישראל. "הייתי בין טיסות, והייתי אמורה לפגוש את מארק בהמשך בארץ", נזכרת שטיינבך. "השארתי את המפתח של הדירה שלי אצל חנקה ויורק, אבל הוא מעולם לא הגיע לקחת אותו. לא היה לי אפילו זמן להתאבל, הייתי צריכה לעלות על טיסה לניו-יורק. ללוויה לא הגעתי. סוניה זימן עשתה צרמוניה גדולה שאסתר לא תגיע, ואני לא רציתי לעשות הצגות, בטח לא מול שחקנית. את העצב שלי שמרתי לעצמי. מאז, למרות שהתחתנתי והקמתי משפחה, מצאתי את עצמי לא פעם שואלת מה היה קורה אילו".

     

    פרס דוחה בנחרצות את הרעיון שחלאסקו התאבד. "זו הייתה התקופה הכי טובה שלו, הוא כתב והצליח, היה לו חוזה עם הטלוויזיה הגרמנית. כמה ימים קודם הוא קנה כרטיס טיסה לישראל. מישהו שקונה כרטיס מתאבד? זה גם לא התאים לו. עם כל ההרס העצמי שהיה לו, הוא היה אדם תאב חיים".

     

    לפני עשר שנים קנו יורק וחנקה דירה בורשה, והם נוסעים אליה מדי קיץ. ביום השנה למותו של חלאסקו הם עולים לקברו. "כל שנה אנחנו מגיעים, החברים של מארק שעוד נשארו בחיים, ושותים וודקה ליד המצבה שלו", אומר פרס. "תמיד אנחנו מקפידים להשאיר כוסית גם בשבילו. לא ברור אם הוא באמת שותה את הוודקה, אבל כשאנחנו מגיעים כעבור שנה, הכוסית ריקה".


    פורסם לראשונה 15/02/2019 08:14

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים