שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    ביקורת סרט - "האם אי פעם תסלחי לי": המהפך של מליסה מקארתי

    מליסה מקארתי בנתה לעצמה קריירה קומית, אבל בסרט החדש "האם אי פעם תסלחי לי?" היא מגלמת דמות דרמטית ועוקצנית. אומנם קשה להתאהב בה, אבל זה בדיוק מה שהופך את ההופעה שלה למצוינת ואת הסרט לנהדר


    איכויותיו של "האם אי פעם תסלחי לי?" (Can You Ever Forgive Me?) מתבססות על המשחק של שני השחקנים – מליסה מקארתי וריצ'ארד אי. גרנט - המגלמים דמויות מרובות פגמים וניואנסים. התסריט של הבמאית-תסריטאית ניקול הולופסנר ("חברות עם כסף") והמחזאי ג'ף וויטי ("אבניו קיו") מצליח לשרטט את היחסים ביניהן ברגישות. הסרט גם זכה לשלוש מועמדויות לאוסקר: לשני השחקנים (שחקנית ראשית, שחקן משנה), ועל התסריט המעובד.

     

    קרדיט נוסף מגיע לבמאית מריאל הלר. זהו סרטה השני לאחר "יומנה של נערה מתבגרת" מ-2015, דרמה קומית שאותה היא עיבדה מקומיקס להצגת תיאטרון ואז לסרט דל תקציב. עבודתה הראשונה הפגינה מורכבות לא נפוצה לסרטי התבגרות, זכתה לשבחים יוצאי דופן מטעם המבקרים, אך נכשלה באופן מוחלט בקופות. הדפוס חוזר על עצמו גם בסרט הנוכחי. ההפקה עדיין צנועה ושוב לא נראה שלסרט יהיו הכנסות משמעותיות מעבר לעלויות ההפקה. יחד עם זאת, סרטה השני של הלר מהווה הוכחה נוספת לכישרון שכדאי לעקוב אחריו, גם אם היא עצמה לא מועמדת לאוסקר (סרטה הבא הוא ביוגרפיה קולנועית על כוכב הילדים מיסטר רוג'רס בכיכובו של טום הנקס).

     

    זהו עיבוד לספרה האוטוביוגרפי של לי ישראל מ-2008 הנושא שם זה. ישראל, ילידת 1939, פרסמה כתבות ביוגרפיות כפרילנסרית של עיתונים ומגזינים אמריקניים. בשנות ה-70 וה-80 היא כתבה ביוגרפיות על דמויות נשיות מורכבות כל אחת בדרכה - השחקנית טלולה בנקהד, העיתונאית דורותי קילגלן, ותעשיינית הקוסמטיקה אסתי לאודר. כישלונו של הספר השלישי דרדר את ישראל כלכלית, והוביל אותה בתחילת שנות ה-90 לעיסוק בגניבה וזיוף ספרותיים. התקופה שבה עסקה בכך היא נושאו של הספר האוטוביוגרפי, והאירועים המתוארים בו עובדו במתכונת "מבוסס על סיפור אמיתי" שבמסגרתה עוצבו מחדש פרטים עלילתיים ודמויות.

     

    מתוך
    מתוך "האם אי פעם תסלחי לי?"

    הסרט מתחיל בניו יורק ב-1991 במשמרת הלילה במשרד עורכי הדין שבו ישראל (מקארתי) עובדת בעבודה פקידותית זוטרה. יחסי האנוש המאוד לקויים שלה מביאים לפיטוריה ולסף הייאוש הכלכלי. החתולה החולה, שכר הדירה שלא שולם, ושני מפגשים מייאשים עם הסוכנת שלה (ג'יין קרטין) שאחריהם אין לה ברירה אלא לנסות ולמכור משהו מרכושה הדל. מכתב מהשחקנית קתרין הפבורן הממוסגר על הקיר בדירה (מכתב תודה לאחר כתבה ביוגרפית שישראל כתבה עליה בשנות ה-60) נמכר לבעלת חנות ספרים סימפטית בשם אנה (דולי וולס). בשלב הבא היא תמצא בספריה שבה היא עובדת על ביוגרפיה של הפרופורמרית היהודיה פאני פרייס, מכתב מוטמן באחד הספרים. היא מפלחת את המכתב ומוכרת אותו.

     

    הצורך להרוויח כסף חובר לאגו הפגוע של סופרת ללא קוראים וללא אמון מצד הסוכנת שלה. היא מחליטה לזייף מכתבים של דמויות צבעוניות הידועות בכתיבה השנונה שלהן - נואל קווארד, דורותי פרקר, מרלנה דיטריך, ארנסט המינגווי. כל אחד מהמכתבים נכתב על מכונת כתיבה ייחודית, ובכל אחד מהם היא צריכה לאמץ את סגנון הכתיבה ואת ההכרות עם פרטים בחיי הדמויות. היא מנסה לייצר זיוף אמין ובה בעת אטרקטיבי לרוכשים פוטנציאלים מבחינת תכניו המפולפלים המומצאים.

    מתוך
    מתוך "האם אי פעם תסלחי לי?"

    הכניסה לעיסוק זה מתרחשת תוך כדי הכרות שהופכת לחברות עם ג'ון הוק (ריצ'ארד אי. גרנט), הומוסקסואל בריטי צבעוני, שכמו ישראל נדחק לשוליים. מידי פעם הוא מתפרנס מעבריינות זעירה, נרמז שהוא אדם ללא בית, וישנה תחושה מתמדת שהוא חשוף לפגיעתם של אנשים מפוקפקים. אין בסרט התפלשות בסחי האנושי של מנצלים ומנוצלים מבחינה מינית – מהסוג שהיה ב"קאובוי של חצות" (1969) של ג'ון שלזינגר, אבל יש כאן חיבור מלנכולי בין שתי דמויות מהשוליים שנושאות אחרות קווירית.

     

    לי ישראל מוצגת כדמות שקשה לחבב. אישה שנקלעת במהירות לעימותים, אלכוהוליסטית, מוזנחת בהופעתה החיצונית, וחיה בדירה שאותה, למרבה המזל, הצופים באולם הקולנוע לא מסוגלים להריח. מליסה מקארתי צברה קילומטראז' משמעותי בגילום דמויות בוטות בקומדיות, ולשם כך לא אחד היא השתמשה במבנה הגוף שלה כאמצעי קומי. כאן היא בונה קומה חדשה על פרסונה זו – דמות שהחיצוניות שלה מרתיעה אבל יש בה גם רבדים אנושיים של מצוקה, כאב, ערגה.

     

    ברקע יש בת זוג לשעבר בשם איליין (אנה דוויר סמית) שהתפטרה מהג'וב של זוגיות עם יזראל הדיכאונית. חרף החספוס החיצוני של הגיבורה ניתן להבין עד כמה הפרידה הזו ערערה את עולמה, ועד כמה היא ממשיכה להגביל את היכולת שלה למצוא זוגיות חדשה. בסצנה יפה ועצובה בסרט יש לה רגע של הזדמנות להתחיל קשר חדש, אבל הפחד והחולשה אוטמים אותה בפני האפשרות לשינוי. זו, ללא ספק, הופעת המשחק הטובה בקריירה של מקארתי.

    מתוך
    מתוך "האם אי פעם תסלחי לי?"

    "האם אי פעם תסלחי לי?" הוא סרט מעניין כדוגמא מתונה ואינטימית לקולנוע קווירי. הכוונה אינה רק לזהויות המיניות של שני הגיבורים, אלא לעיסוק שלו בזהויות, ובמתח בין מה שדמויות משדרות כלפי חוץ ומה שנוכח במרחבים האינטימיים של הבית ושל הקשר הקרוב. הגיבורה שעוסקת בכתיבה על זהויות הופכת בעצמה לסופרת בדראג. היא, לפחות ברגעי הרוממות של מלאכת הזיוף, תופסת את עצמה כגרסה משופרת של הסופרת-עיתונאית דורותי פארקר, המחזאי והתסריטאי נואל קווארד, או השחקנית מרלן דיטריך. יוצרי הסרט מודעים היטב לממד זה, ולא בכדי מעצבים סצנה יפה נוספת שבה יזראל מתרגשת בעודה יושבת לבדה מול הופעה של זמר בדראג.

     

    מטבע הדברים יש הבדלים בין האוטוביוגרפיה של ישראל לתסריט. בסיפור האמיתי אלמנט הפשע היה מובהק יותר – ישראל זייפה כ-400 מכתבים, באופרציה מורכבת ואינטנסיבית הרבה יותר מהמוצג בסרט. הסרט מעדיף לעסוק בסיטואציה ברמה הרגשית והפסיכולוגית של הדמות, ופחות במכניקה הקרימינאלית.

     

    שתי מערכות היחסים המרכזיות של הדמות הן תוצר חלקי או מלא של פיקציה. מוכרת הספרים אנה היא דמות שנוצרה כדי לחדד את הקשר בין האלמנט הפלילי לרגשי: היותה מולכת שולל על ידי הגיבורה מוצגת באופן שונה מרמאות קומית של סוחרים-גברים. ג'ון הוק הוא דמות אמיתית שעברה שינויים ניכרים – הוא מפורטלנד ולא אאוטסיידר/גולה בריטי בניו-יורק. ההיכרות שלו עם ישראל ארוכת שנים אך שטחית מהמוצג בסרט, והיה לו מקום לגור בו. שינויים אלו מאפשרים לריצ'ארד אי. גרנט להשתמש, בהצלחה רבה, בפרסונה הקולנועית של אומללות קווירית-תיאטרלית ארסית ומשעשעת, זו שיסודותיה מצויים בסרט הפולחן "ויתניל ואני" (1987). אם העיבוד מאפשר לגרנט להיות במיטבו הרי שאין כל סיבה להתלונן על השינויים ביחס למקור הספרותי-ביוגרפי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים