לתת ולקבל: ביד פשוטה ולא קפוצה
כשאנחנו מבקשים לעצמנו פרנסה, הצלחה ורווח, אנחנו, לרוב, נושאים עינינו לשמיים. תורת הקבלה מסבירה כי אם נפתח את ידינו ונושיטם אל האחר כדי לעזור, נקבל את כל מה שנבקש לעצמנו, כך נקבל את האחרים ואת עצמנו כאחד
"כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ " (דברים טו, ז-ח).
ביאור הפסוק ברובד הרמז בא להורות שאחת הדרכים, המוסכמות והנהוגות לרוב לבחינת לבו ואישיותו של אדם, היא הכרת הנהגותיו בתחום הנדיבות ורוחב הלב כביטוי מובהק ליחסו לזולתו. כלומר, הגישה המשתקפת מן האמור והנכונות לעזרה הינן מבחן מעשי לאדם כולו. היכולת להוציא מהכוח אל הפועל משתקפת בבירור בכוח נדיבות הלב וכמובן, בפועל הנתינה, שהן מערכי היסוד המעצבים את קומתו הנפשית והרוחנית של האדם.
לטורים נוספים בתורת הקבלה, לחצו כאן>>
חוכמת הקבלה מלמדת כי היחס של אדם לחברו מבטא באופן מהותי את היחס של האדם לבוראו, כמאמר ר' שמעון בן אלעזר במסכת אבות: " ואהבת לרעך כמוך משמע, אני ה' בראתיו אם אתה אוהבו אני נאמן לשלם לך שכר טוב ואם לאו אני דיין לפרוע".
מן הכתוב ניתן ללמוד כי קיימת זיקה ברורה שבין אהבת האדם לאהבת ה', שכן כל אדם הוא חלק אלוהי ממעל ומהווה את נזר הבריאה ולכן חשובה מצוות "ואהבת לרעך" בעיני ה' עד מאוד. יש המפרשים את " ואהבת לרעך" באופן - כמו שאתה אוהב את עצמך.
אולם זה משתבש באחד משלושה שיבושי-העתקה הרצופים זה לזה בתרגום שלוש מלים עבריות אלה. שכן לשון 'כמוך' אינו מתייחס לא אל מידתה, ולא אל טיבה ובוודאי לא אל עוצמתה של האהבה. לפיכך, אין לראות בכך חיוב המצווה את האדם לאהוב את זולתו באותו שיעור או באותו אופן שהוא אוהב את עצמו (מושג האהבה העצמית אינו נזכר כלל במקרא), אלא עיקר החיוב בעניין הוא - נהג בזולתך כשם שהיית נוהג עם עצמך. שכן אינו אומר שעליך לאהוב את רעך (ר' חיוב בפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך...), אלא לרעך.
חיבור נדיר זה של הפועל הזה עם מושא-עקיף מצוי במקרא רק בפסוק זה וכשמבינים את הייחוד הלשוני הזה, לא יקשה עלינו לרדת לעיקר הכוונה. רגש האהבה בין אדם לחברו, אין אפשרות ממשית להכיל אותו בהגדרה אחת קולעת וכמותית, ובוודאי שלא ניתן לחייב דבר שהוא הפך טיבעו של האדם - לאהוב את עצמו יותר מכל.
יובן למעיין בנאמר כי מצוות " ואהבת לרעך" אינה תובעת מן האדם התמודדות קשה ומורכבת עד כדי יציאה מפוארת מן העצמיות על מנת לאהוב את הזולת במידת האהבה העצמית, שהרי אין כל יכולת ממשית והגיון בריא לעשות כן מכיוון שהאדם שואף בראש ובראשונה לטובתו ולתועלתו האישית. אלא שעל אף האגו והאנוכיות צריך האדם לרצות בטובת חברו ממש כפי שהוא מבקש לעצמו ואף לעשות ככל שביכולתו להיטיב איתו.
אציין כי בראייה הוליסטית אין לראות במילוי מחסורו הגשמי והממוני של האדם כחזות הכול. אף לנפש ולרוח מקומות נכבדים ביותר בקיום מצווה זו.
יובן למעיין בנאמר שמצוות ואהבת לרעך כמוך היא "מצוות מטריה" המכסה על יריעה נרחבת של מצוות, הנהגות ומוסר שבין אדם לחברו. הרחבה של מצווה זו נוגעת למעשה ביחסי הגומלין שבין הנותן למקבל.
אסביר, היהודי מתפלל בתחינה לבוראו שיפתח לו שערי פרנסה, הצלחה ורווח ומכוון בנשיאת כפיים פתוחות "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון". לאמיתו של דבר פסוק זה מוכר לרבים בהקשרו המובהק לעניין הפרנסה והשפע, אך בראייה רחבה יותר נגלה בו מסר חינוכי שיש בו גם מסר סגולי להצלחה - פרשנים לימדו שסוד הברכה העליונה מגיע מקיומו המפורש של הפסוק מצד האדם לזולתו, על מנת להיות ראוי לקבל, צריך לבנות "כלי לקבלת השפע" וניתן לראות שמה שנקטה התורה בלשון מחנכת "פָתֹחַ תִּפְתַּח" סוללת דרך הדו- סטרית שבין הנותן למקבל .
רוצה לומר שכוונת התורה היא שכאשר "פתוח" לזולת, ממילא "תפתח" גם לעצמך שהרי קיום מצוות ואהבת לרעך כמוך היא זו שמפעילה את מידת החסד ומרחיקה את מידת הדין. קודם לתת ואח"כ לקבל, כך שפתיחת הידיים מצדך לאחרים צריכה להתרחש בכל עת שהרי עם ידיים קפוצות אי אפשר לתת ובוודאי שלא ניתן לקבל כך "שפותח את ידיך" מישיר מבט אליך ותובע – תיתן - תקבל, לא תיתן לא תקבל. פשוט, הגיוני ומתחשב.
ואם בידיים עסקינן חשוב שנדע שבקבלה הן מצטיירות ככלי לקבלת השפע העושה את דרכו מתחום המשפיע לרשות המקבל. אותו קשר מתהווה דווקא מהפרדת הידיים זו מזו כמתואר בעשר הספירות בקבלה: יד ימין מסמלת חסד והשפעה, ויד שמאל מסמלת את הדין והצמצום, ושתיהן יחד מבטאות שני כוחות בראשיתיים, קוטביים ובלתי נפרדים בבריאה – השפעה וקבלה.
שפע יכול להתהוות רק מחיכוכם של שני אלו והוא יכול להיות מופק רק כאשר הנותן (מילוי) פוגש במקבל (חיסרון) אזי נוצר תענוג. כך שדווקא החילוק המהותי והמובהק שבין החסדים לגבורות ובין המשפיע למקבל, הוא שמייצר בריאה חדשה.
התורה אינה מסתפקת בדרישה מחייבת להושטת יד מסייעת, היא אף "מנדנדת" לאדם בהדגשות חוזרות על חובתו לפתוח את חדרי לבו מהם תנשב הרוח לפתיחת היד הקפוצה. למעשה, האדם כיצור אנוכי, בעל רצון לקבל לעצמו בלבד, נמנע מלהשקיע מחשבה באפיק הנגדי, כזה המחייב התייחסות אלטרואיסטית לחברו. היד הקפוצה הינה תכונה אנושית ידועה ומצוות רבות שבין האדם לחברו מנסות לעשות מהפך ולשנות את דרכי הלב מן היסוד, לצייר בו קווים של רגישות, חמלה ומודעות שכל אלה אינם עוברים בירושה אלא נרכשים בחינוך, בתרגול מעשי ובנתינה בפועל.
דרכם של בני אנוש לחיות יחד ומבנה חברתי-תרבותי זה, שבו בני אדם זקוקים איש לרעהו נוצר, בין היתר, כדי לתת לכל אדם את ההזדמנות לבנות אישיות מרשימה ונדיבה, פתוחה לקבלת האחר ובעלת הארת פנים. עיצוב זה הופקד בידי מצוות העל "ואהבת לרעך" ושלוחתה "פותח את ידיך" שמלמדות שהנתינה היא הפעולה המעצבת, האוהבת, החינוכית והנאצלת ביותר.
כל נתינה ונתינה מאירה חיים של מישהו אחר ומציירת עיגולים של חסדים אושר הנחקקים על לוח ליבו של האדם.
יצחק אהרון, "חכמה " מרכז לקבלה
לפנייה לכתב/ת 
