פנטסטיקו ־ ואז הגיעה שירי

אתה תנהג / בואו לא ניקח יותר מדי ברצינות את הצגת הרשימות לכנסת, כי ממילא איש לא יזכור מחר מי ומה. אבל עכשיו, כשהכוחות מוכנים לקרב המאסף, ממש לפני ההתקוטטות הגדולה על הפתק שלנו, אני הכי ממליץ להם להתחיל לשיר. בדיוק כמו שהיא אומרת לי כשאנחנו נכנסים לאוטו: "אתה תנהג". וכשאני שואל: "למה דווקא אני?" היא עונה: "כי אתה שר כשאתה נוהג וזה מעביר בכיף גדול יותר את הדרך".

הורוביץ ושמר / כשהזמר אריאל הורוביץ עשה את השירים יאללה ביי ורנה, הם חרכו בזמנו את הרדיו. זה קרה בעולם תמים יחסית, שבו שימוש במילים כמו יאללה וביי היה נועז בערך כמו להגיד באסה סבבה בכפיפה אחת. אריאל הצליח מאוד. והיה לו גם יתרון גדול, או אולי בעצם סוג של הפרעה, כי בלי קשר להיותו כותב מילים ומוזיקה נפלא, היתרון וההפרעה היו אמא שלו. ומי זו אמא שלו שקוראים אותה הורוביץ? אז זהו, שהיא יותר מוכרת לכם כנעמי שמר. כן, כן, האישה המוכשרת הזו שסימלה בין השאר בשנות ה־70 וה־80 את כתיבת השירים על ישראל, עם טרשי הארץ שלה, אבניה ובורות המים, את החזרה התנ"כית לחבלי הארץ הקדומים ואת "לקום מחר בבוקר, עם שיר חדש בלב" שהיה לסמן של לאומיות אישית, תוך כדי הודעה לחרוצים בינינו, שכיף לקום בבוקר ולשיר כבר לפני האספרסו.

אני אהבתי את אמא של אריאל, כי היא כתבה עברית־עברית (מה שהיום כבר אין כמעט) ובאופן אישי, כשהייתי בן 20, היא החמיאה לי כשהציעה לי בביתה שיר שהלחינה עבורי למילים של אלתרמן ("האם השלישית" - על שלוש אמהות שאיבדו את בניהן במלחמה).

וחוץ מזה, לפעמים אני הולך ברחובות וכשנמאס לי מהווג'ראס המקומי, אני מזמזם את אחד משיריה. איזה? וואלה, לא זוכר. זה מתערבב לי תמיד עם הביטלס, ז'אק ברל, הסטונס, דילן, קווין, יוסי בנאי ששרו פעם את השירים שהכי אהבתי.

האפליקציה / אז הנה, רציתי להגיד מילה טובה על הבן ויצא לי כמה שורות על האמא. טוב, ככה זה לפעמים. בנים, אמהות ואבות סרוגים יחד זה בזה. טוב, אז מה הבן עשה לאחרונה שמגיעה לו מילה טובה? הנה אגיד לכם. הוא יזם את "שירי". לא, לא את שירי בתי האהובה, אותה יזמתי, הגיתי ויצרתי בעצמי עם אמא שלה לפני שנים רבות ברחוב שמעון התרסי בתל־אביב. אלא יחד עם עוד גורמים את המיזם "שירי" - אפליקציית המוזיקה העברית הראשונה, שכוללת שירים שכולם ישראלללליים מפה. כלומר, שנכתבו והולחנו והושרו מתחת לשמש הזאת והירח הזה, האדמה הזאת, המלחמות האלה ובעיקר חילוקי הדעות האלה שלנו בינינו לבין עצמנו.

כיף, לא? הרי הדיסקים מתו. הרי העבריות ההיא "המאחדת והמפרידה" מתה, ובשאריות טיפות הגשם הישראליות האחרונות שלנו אנו מנסים להיאחז במשהו פחות אקלקטי מהכנפיים של בן אל בכוכב הבא, כלומר בשירינו.

המשכיות / יום אחד נסעתי ופתחתי רדיו והקשבתי למוזיקה. ואז לפתע עפה לי מחשבת הפילוסופים הזקנים, שאם סבא שלי (שהיה מחובר לאלוהיו בקשר יומיומי הדוק) היה נניח שב מהמתים, האם הוא היה נהנה נניח משירי ישי ריבו או חנן בן ארי הדוסים? או אם חבר שלי, שנהרג במלחמת יום כיפור היה שב אלינו במפתיע, האם היה עדיין מבקש לשמוע דווקא את אדית פיאף והביטלס שאהב? או לוחש: "תנו לי בראש מהשירים העומר אדמיים החדשים שלכם, שהם לפעמים, כך מתברר, גם פרסומת למשקפיים".

ובעצם, אם כל אחד מאיתנו היה עף עכשיו מהעולם וחוזר אליו ב־2045, איזה שירים הייתם מבקשים? נכון שלא כאלה שחולפים ליד האוזן, אלא כאלה שחרכו לכם את הלב והנשמה?

לא פעם (כולל השבוע), ביקשו ממני לאשר לחרוט מילים של שיר שלי על קבר של מישהו או מישהי, והתפלאתי שזכיתי לכבוד הזה. "זה כי נכנסת ללב שלנו", הסבירה המשפחה שביקשה את "אחרי הכל את שיר". או אולי, כמו שהגדירה המשוררת הפינית אווה קילפי, זו "השאיפה להמשכיות של אותו קיום, בדרך זו או אחרת".

ארקדי על מתי / לא, אי־אפשר להרוג את המוות, ובטח לא את הזִקנה, את הבּוּרוּת ואת כפיות הטובה. וכשארקדי דוכין (שגם את שיריו הנהדרים תמצאו בשירי) סימס לי בשישי שעבר משהו על העוול שעשה ביטוח לאומי למתי כספי, שסובל ממחלה אוטואימונית, ליבי כמובן התכווץ.

אז ככה כתב ארקדי, בין השאר: "אני חסר מילים. בטח לא מבין בחוקים הזויים של זכויות אמן חולה או נכה. אבל רק שיתוק טוטאלי מקנה לנו איזה לירה? החיים לא פריים (תמונה אחת), אין צדק בעולם, או שזה פשוט סוף היום". הנה, זו דוגמה ל"ברית עולם" בין אמנים.

אפליקציית צדק / לו ניתן היה, הייתי מייצר אפליקציית צדק פוליטית ומוסרית שממנה אפשר היה נניח לשלוף רעיונות צודקים, ומצד שני לזהות את דברי ההבל או החוכמה שנאמרו לאחרונה על ידי אנשים/פוליטיקאים/זבנים/אנשי תקשורת/פילוסופים וחרטטנים. וגם, הלוואי שיכולנו לעשות "שקילות" של כמה צדק כדאי לרדוף לפי המשפט צדק־צדק תרדוף, ואיך לזהות נניח הונאות פוליטיות ומנהיגי פייק מסוכנים לציבור.

אני לא בטוח שכדאי לנו לייבא צדק מחוץ לארץ, כמו שמביאים שחקני כדורגל לליגה שלנו. יש לנו לדעתי מספיק צדק אי שם בלב, ולו יכולנו להעביר אותו לבתי החולים, לעוני, לגזענות, לרחמים ולחמלה - זה היה פנטסטיקו.

זמרי עם ופוליטיקה / אין ספק שכולנו "התאהבנו" לאחרונה בפוליטיקה בזמן שאנחנו לא מתים עליה, שזה כמו שמכירים לך מישהו שאת לא אוהבת את המראה שלו, אבל בכל זאת יוצאת איתו לדייט. והנה, השבוע כשגילינו במפתיע שלפוליטיקאית הקשוחה שהייתה כמעט ראש הממשלה יש לב ודמעות, נזכרתי שבספר "חלב ודבש" של רופי קאור כתוב, "זה חלק מהחוויה האנושית להרגיש כאב".

ובהמשך לזה, כשבעקבות הראיון עם גנץ לפני שבועיים, מישהו הציע שאני וחבריי השָׁרִים נביע יותר דעה פוליטית, רציתי לענות לו ככה: אתה צודק וטועה בו־זמנית, ידידי מקריית טבעון. כלומר, אני מבין שהפוליטיקה קובעת לפעמים מי יחיה וימות, כמה ייתקעו במסדרונות בתי החולים ובפקקי התנועה, ולאיזו מלחמה נצא. אבל זה עניין של בחירה, ואני אישית מעדיף, אם כבר, להביע דעה על החיים הקטנים, ומבחינתי זה מה שאני עושה כבר שנים בשיריי, בטורים האלה וברדיו. וכיוון שהחיים הקטנים בשבילי הם הריק שאנחנו ממלאים אותו בתוכן, ולאור הידיעה הברורה שהם (החיים) עוברים לכולנו מהר מדי, אני מנסה להבין ולמצות אותם עד תום. כי איך אמר לי פעם אריק איינשטיין הגדול? "סססאמאק, עד שהגענו לפה, כבר זזים?" הבנתוש?

עוד מעט תכף / אז בחיים הקטנים שלנו תכף יבוא אביב, תכף נתפלל שהילד ישוב מבית הספר (שלי נסע לדרום אמריקה ואני מתפלל לשובו בשלום), תכף נתנשק, נאכל, נתכרבל, נבקר חברים ונאבד את חושינו. וכיוון שמזמן לא נכנסתי לאפליקציות (אולי מאז "אנגרי בירדס") תכף אכנס לאפליקציית שירי.

ועכשיו, כיוון שהתקוממות עממית לא תהיה פה, כיוון שאחרי כל הדיבורים תגלו שחלק מהפוליטיקאים כנים וחלק מרוכזים בעצמם ופחות בנו, אנא הקשיבו לחייכם הקטנים והמצולקים, דרך השירים העבריים האמיתיים. כי הרי הם אלה שבסוף יישארו איתנו, כמו שיחה מלב אל לב, כמו שלטון אמיתי, כמו אהבה שאין לה סוף.