סיפורי סבתא: על אבולציה וסבתות
מדוע נשים חיות עשרות שנים לאחר שכבר אינן פוריות? התשובה עשויה להיות החשיבות של סבתות לגידול הילדים ולהישרדות המשפחה
יש משהו שמבדיל את נשות האדם מהנקבות של כמעט כל בעל חיים אחר: לא רק שהן חיות הרבה זמן, הן חיות הרבה זמן לאחר שהן אינן מסוגלות יותר להיכנס להיריון. יש חוקרים שסבורים שהסיבה לכך היא חשיבותן האבולוציונית של הסבתות.
עוד כתבות מאתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
נעים להכיר: משפחת חלבונים חדשה
הברירה הטבעית "מתגמלת" את מי שמשאיר אחריו יותר צאצאים המגיעים לבגרות, בכך שהם מעבירים את הגנים שלו לדור הבא, ודרכו לאלו שאחריו. מדוע אם כך התפשטו באוכלוסייה דווקא גנים שגורמים לנשים להפסיק לבייץ עשרות שנים לפני מותן? האם לא היה טוב יותר, מבחינה אבולוציונית, להמשיך ולהביא ילדים לעולם במשך כל החיים?
שלב חיים חדש
ההסבר הפשוט ביותר הוא שלביציות עצמן יש תוחלת חיים מסויימת - לאחר גיל מסוים הן נעשות בריאות פחות, ונדרשת השקעה משמעותית של משאבים כדי לשמר אותן במצב תקין, משאבים שיכולים להיות מנוצלים במקום אחר בגוף. נשות אדם, כמו נקבות של בעלי חיים רבים אחרים, מגיעות לעולם עם מספר סופי של ביציות שאינו מתחדש. זאת בניגוד לזכרים שמייצרים את תאי הזרע, הקטנים וה"זולים" הרבה יותר, במהלך כל חייהם. נקבות בעלי חיים לא בהכרח מתות לפני, או אפילו מיד אחרי, שהן מפסיקות להיות פוריות. אמנם נשים בממוצע חיות זמן רב יותר מרוב בעלי החיים האחרים לאחר הפסקת הווסת, אבל לדעת חלק מהחוקרים ההבדל אינו משמעותי. הפסקת הפוריות, הם טוענים, מתרחשת גם אצלנו וגם אצל בעלי חיים אחרים משום שלגוף כבר אין משאבים לתחזק את הביציות, ולא משום שנשים "מתוכנתות" להמשיך לחיות אחריה.
חוקרים אחרים אינם מסכימים. במחקר מ-2013 בחנו מדענים מאירופה 66 מינים של פרימטים, ומצאו שבעוד קופות וקופות אדם בגני חיות חיו לעתים קרובות הרבה לאחר שהפסיקו להיות פוריות, בטבע, ללא טיפול רפואי ומזון מובטח, זה היה הרבה פחות נפוץ. אצל בני אדם, לעומת זאת, חלק ניכר מהנשים ממשיכות לחיות לאחר הפסקת הווסת, ולא רק במדינות מתועשות ומודרניות. תוחלת החיים אמנם עלתה בצורה משמעותית במאתיים השנים האחרונות, אך הגורם העיקרי לכך הוא ירידה חדה בתמותה של תינוקות וילדים. גם במהלך ההיסטוריה, מי ששרד עד גיל 20 היה בעל סיכוי טוב להגיע לגיל 60 או 70.
החוקרים מביאים כדוגמה את שבט ההאדזה (Hadza) מטנזניה, שאנשיו מנהלים אורח חיים של ציידים ולקטים. בלי ליהנות מהיתרונות שמציעים תנאי החיים המודרניים, אישה ממוצעת מהשבט חיה כמעט מחצית מחייה הבוגרים כאשר היא כבר לא פורייה. נכון, גם נקבות של בעלי חיים אחרים עשויות לחיות מעבר לגיל הפוריות, כותבים החוקרים, אבל אצל בני האדם התפתח דבר שונה, מיוחד: שלב חיים שלם, שרוב הנשים מגיעות אליו ומבלות בו חלק ניכר מחייהן, ואינו מוקדש לרבייה.
השערת הסבתא
מה היתרון האבולוציוני של שלב חיים זה? כבר בשנות ה-60 הציעו חוקרים הסבר אפשרי, שזכה לכינוי "השערת הסבתא": נשים לאחר גיל הפוריות עוזרות להעביר את הגנים שלהן לדורות הבאים באמצעות השתתפותן בטיפול בנכדים, מה שמסייע לילדיהן להעמיד צאצאים רבים יותר. לפי השערה זו, נשים שחיות זמן רב לאחר הפסקת הפוריות מסוגלות לספק עזרה רבה יותר, ולכן יהיו להן נכדים רבים יותר, שחלקם יירשו את הגן לחיים ארוכים.
מאמר שהתפרסם ב-2004 סיפק ראיות התומכות בהשערה. החוקרים בחנו את משך החיים, מספר הילדים ומספר הנכדים של מאות נשים פיניות שנולדו במאה ה-18 או בתחילת המאה ה-19, ושל אלפי נשים קנדיות בנות המאה ה-19. בדיוק כפי שהשערת הסבתא חזתה, הם מצאו כי לנשים שחיו זמן רב יותר לאחר גיל הפוריות היו נכדים רבים יותר. הילדים שלהן הביאו ילדים מוקדם יותר, בתדירות גבוהה יותר וגם בהצלחה גדולה יותר: לילדים היה סיכוי גבוה יותר להגיע לבגרות אם סבתם הייתה עדיין בחיים כשנולדו, ובעיקר אם היא הייתה אז בת פחות מששים.
אף על פי כן, לא כל החוקרים מקבלים את הסבתאות כהסבר אבולוציוני לאריכות חיים. לדעת חלק מהם, העזרה של הסבתא בגידול הנכדים אינה משמעותית מספיק בשביל שתשפיע בצורה ניכרת על האבולוציה שלנו. כדי לענות על כך, חוקרים מארצות הברית ואוסטרליה פיתחו מודל מתמטי שבדק מה צריך להיות גודל האפקט, כלומר עד כמה משמעותית צריכה להיות העזרה שמגישה הסבתא, כדי שתהיה לה השפעה. הם התחילו עם תוחלת חיים המקבילה לזו של קופי אדם אחרים וקצרה בהרבה משלנו, ובדקו מה קורה כאשר מוסיפים את העזרה מסבתא. המודל התמקד באפקט של היריונות תכופים יותר: הטיפול שמעניקות הסבתות לנכדים הצעירים מאפשר לבנותיהן ולכלותיהן להיכנס שוב להיריון מוקדם יותר, ובסופו של דבר ללדת יותר ילדים. זו השפעה שאכן נראתה במחקר על הנשים הפיניות והקנדיות.
התוצאה - אפילו "סבתאות חלשה", כפי שהגדירו זאת, כלומר השפעה מועטה על זמן הכניסה להיריון של האימהות, הספיקה כדי לגרום להארכה משמעותית של תוחלת החיים, עד לערכים שנראים אצל בני האדם.
לפי חלק מהחוקרים, יש סיבה גם למועד שבו הנשים מפסיקות להיות פוריות. בשביל שהסבתא תוכל לעזור בגידול הנכדים היא צריכה להיות פנויה, ללא ילדים קטנים משלה – ואמנם, הפסקת הווסת מגיעה פחות או יותר בגיל שבו הילדים הראשונים מתחילים להביא ילדים משלהם. בעוד אצל קופים וקופי אדם יש חפיפה ניכרת בין תקופת הפוריות של נקבה לזו של בנותיה, אצל האדם החפיפה קטנה במיוחד. עובדה זו מצמצמת את התחרות שהייתה עלולה להיווצר בין הנכדים לדודיהם הצעירים, ומאפשרת לסבתא להתמקד בהגברת סיכויי השרידה של נכדיה.
המרחק והגיל
ממש לאחרונה פורסמו עוד שני מחקרים המספקים ראיות תומכות להשערת הסבתא - אם כי אחד מהם גם שם לה גבולות. במחקר הראשון חוקרים מקנדה ניסו לבחון לעומק את ההשערה על ידי כך שבדקו אם זו אכן העזרה מהסבתא שמאפשרת לאימהות להביא ילדים רבים יותר, או במילים אחרות, אם לסבתות שאינן מגישות עזרה כזאת יש פחות נכדים. היות שקשה מאוד לכמת את הטיפול של הסבתות בנכדים, במיוחד באוכלוסיות היסטוריות, החוקרים בחרו במדד קל יותר לבדיקה שמשקף, לפחות במידת מה, את מידת המעורבות של הסבתא בחיי נכדיה: המרחק הגיאוגרפי מהם.
החוקרים בדקו את הנתונים של יותר משלושת אלפים נשים, בנותיהן וילדי בנותיהן, שחיו בקוויבק, קנדה במאות ה-17 וה-18. הנתונים כללו לא רק כמה ילדים ונכדים היו לכל אחת, אלא גם את המרחק הגיאוגרפי בין הסבתות לבנותיהן הבוגרות. כפי שצפו, ככל שהסבתות התגוררו רחוק יותר ההשפעה שלהן פחתה ובנותיהן נכנסו להיריון מאוחר יותר ולעתים רחוקות יותר, כך שהיו להן פחות נכדים. בממוצע, לכל מאה קילומטר של מרחק מהאם, לבת היה חצי ילד פחות. אם הסבתא גרה במרחק של 350 קילומטר או יותר מבתה ונכדיה, כבר לא הייתה לה כל השפעה.
המחקר תומך בהשערת הסבתא משום שהוא פוסל אפשרות של קשר מסוג אחר, כמו למשל נטייה של נשים שמאריכות חיים להיות פוריות יותר. לפי המחקר, לא מספיק שהסבתא תהיה בחיים - היא צריכה להיות נוכחת בחיי נכדיה כדי ש"אפקט הסבתא" יבוא לידי ביטוי, ואם היא רחוקה מדי הוא נעלם לחלוטין.
את המחקר השני עשו חוקרים מפינלנד, והאוכלוסייה הנחקרת הייתה כאלפיים סבתות, ילדיהן ונכדיהן מפינלנד במאה ה-18 וה-19. החוקרים בחנו את השפעת גיל הסבתות על העזרה שהן מסוגלות להעניק לילדיהן בגידול הנכדים. הם מצאו שוב כי לסבתות שהאריכו ימים היו יותר נכדים, אך רק אם לא האריכו ימים יותר מדי. בעוד שסבתות בנות 50 עד 75 העלו בכ-30 אחוזים את הסיכוי שנכדיהן הצעירים, בני שנתיים עד חמש, ישרדו ויגיעו לבגרות, סבתות שהיו בנות 75 או יותר לא העניקו יתרון כזה. יותר מכך: כאשר הסבתא הייתה מבוגרת מאוד וגרה עם ילדיה, לתינוקות הקטנים, בני פחות משנתיים, היה פחות סיכוי לשרוד בהשוואה לתינוקות שלא היו להם סבתות כלל.
"צחקנו על זה כשחשבנו על הנושא למחקר - 'סבתות קטלניות, זה יהיה סיפור נהדר!'" אמר סיימון צ'פמן (Chapman), שהוביל את המחקר. "ואז מצאנו את זה".
מה הופך את הסבתות המבוגרות ל"קטלניות"? החוקרים מניחים שעם הגיל והמחלות שמתלוות אליו הסבתות מסוגלות פחות להגיש עזרה, ולעומת זאת זקוקות יותר לסיוע בעצמן. ההורים מוצאים את עצמם נושאים בנטל כפול, של טיפול בסבתא המבוגרת ובילדים הקטנים, וכך היתרון הופך לחיסרון. "מה שאנחנו רואים כאן הוא כנראה הגירסה ההיסטורית של 'דור הסנדוויץ''" אמר דיוויד קול (Coall), ביולוג שלא היה מעורב במחקר.
סבתא דולפין
הפסקת הפוריות המוקדמת יחסית אצל האדם היא יוצאת דופן, אך אינה ייחודית: יש עוד מינים אחדים שאצלם רואים תופעה דומה, וביניהם שני מיני דולפינים, הקטלן (אורקה, Orcinus orca) וקרוב משפחתו הנתב קטן הסנפיר (Globicephala macrorhynchus). רוב המחקרים בנושא נעשו על קטלנים, החיים בקבוצות משפחתיות שבהן הצאצאים של האם נשארים לצידה גם לאחר שהם גדלים ומעמידים צאצאים משלהם. המחקרים האלו אכן הראו יתרונות לכך שיש בקבוצה נקבה זקנה שכבר אינה פוריה: בקבוצות כאלו הפרטים שרדו טוב יותר. האפקט הגדול ביותר היה לאו דווקא בסיכויי השרידה של הנכדים אלא באלו של הבנים, אך בסופו של דבר התוצאה הייתה דומה – יותר נכדים לנקבות שחיות זמן רב יותר.
איך עוזרות הדולפינות הזקנות לילדיהן? הן אינן מחליפות חיתולים ועושות בייביסיטר, מן הסתם. עזרתן מתבטאת בין השאר בשיתוף הידע החשוב שצברו במהלך חייהן. במאמר שפורסם ב-2015 בחנו חוקרים מבריטניה 750 שעות של סרטונים שנאספו במשך 40 שנות מעקב אחרי אוכלוסייה של קטלנים סמוך לחופים המערביים של קנדה. הם מצאו שהנקבות הזקנות הן אלו שמובילות את הקבוצות שלהן אל אזורים עשירים במזון, והחשיבות שלהן הייתה גדולה במיוחד בשנים קשות, שבהן היו מעט דגי סלמון. הנקבות המבוגרות ככל הנראה כבר עברו שנים רזות כאלה, וזכרו היכן אפשר בכל זאת למצוא מזון. כתוצאה מכך הקבוצות שלהן הצליחו בציד יותר מקבוצות שלא הייתה בהן נקבה זקנה, וסיכוייהן לשרוד היו גבוהים יותר. "הדולפינים האלו חיים בתנאים קשים, והידע הזה, איפה ומתי למצוא מזון, חיוני להישרדות הקבוצה" אמר דרן קרופט (Croft), שהוביל את המחקר, בראיון לכתב העת אטלנטיק.
מאגר המידע של הסבתות
אם נקבות הקטלן הזקנות עוזרות למשפחתן על ידי העברת הידע שרכשו בשנים ארוכות של חיים, האם ייתכן שהסבתות האנושיות עושות דבר דומה? יותר מכל מין אחר, בני אדם מסתמכים על ידע שעובר מדור לדור – איך לבנות מלכודות לציד, מתי עוברים העדרים הגדולים, איזה צמח טוב למאכל ואיזה יכול להקל על כאב בטן, איך להדליק אש ובמה לצפות את גג הבקתה כדי שהגשם לא יחדור לתוכה, אם נמנה רק מעט מהידע הבסיסי ביותר שאבותינו היו זקוקים לו כדי לשרוד. במשך רוב קיומו של המין שלנו הידע הזה הועבר בעל פה, ומאגרי המידע העיקריים היו זקני השבט. כאשר בצורת ממושכת מייבשת את מקורות המים, הם אלו שזוכרים את הבצורת הקודמת שפקדה את האזור לפני עשרות שנים ויכולים להוביל את משפחתם אל בורות המים העמוקים ששימשו אותם אז. כאשר ילד חולה במחלה נדירה ואף אחד אחר לא יודע איך לעזור לו, הם עשויים להיזכר מה עשתה סבתא שלהם במקרה דומה. כמו במקרה של הקטלנים, הידע שצבור אצל הסבתות – והסבים - עשוי היה להיות חיוני בשמירת משפחתם בחיים.
קריסטן הוקס (Hawkes), שהובילה כמה מהמחקרים על השערת הסבתא, אמרה בראיון לכתב העת אטלנטיק שלסבתות יש, לדעתה, תפקיד מכריע באבולוציה שלנו. לא רק שהן שומרות על הידע שנאסף בימי חייהן ומעבירות אותו הלאה, הן מאפשרות להורים ליישם את הידע הזה כשהם יוצאים לצוד או לפתח כלים חדשים, בזמן שהסבתות דואגות לילדים. כשהאימהות השאירו את ילדיהן ברשות הסבתות הן יצרו צורה חדשה של גידול ילדים – צורה שבה האם לא דואגת לבדה לצאצאיה, ואפילו לא זוג הורים לבדם. במקום זאת, אנחנו רואים תמיכה של המשפחה הרחבה יותר ושיתוף פעולה בין דורי וגם בין משפחתי, כשהסבתא פעמים רבות מטפלת בילדים של כמה מילדיה. כל זה, הוקס משערת , הוביל "לפיתוח מערכת שלמה של יכולות חברתיות שהן הבסיס לאבולוציה של כמה מהתכונות האנושיות הייחודיות, כמו זוגיות ארוכת טווח, מוח גדול יותר, יכולות למידה והנטייה שלנו לשיתוף פעולה". גם אם לא כולם מסכימים שהתרומה של הסבתות הייתה עד כדי כך חשובה, אין ספק שהן מייצגות משהו המיוחד לאנושות – והמחקרים מצביעים על כך שהיה לנו קשה הרבה יותר בלעדיהן.
ד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי
לפנייה לכתב/ת 
