"איימו לרצוח ולאנוס אותי, אבל אסור לפחד"
כשעורכת הדין אינסאף אבו-שארב החלה לפעול למען נשים בדואיות מוכות, היא ספגה בעצמה איומים וקללות. אפילו בעלה כעס עליה, ומשפחה ביקשה שתשנה את שמה. אבל היא לא ויתרה. "היו תקופות שהסתגרתי בבית ונשברתי", היא אומרת. "אבל מהר מאוד חזרתי לעשייה. זאת התגובה שלי לאלימות"
יום האישה ב-ynet:
"פעם בחודש במחזור, אנחנו סובלות מכאבים שמאמנים גברים לא מסוגלים להבין"
קצינה קרבית בכירה: "לא מתקלחת מדי יום, אבל יש ברק בעיניים"
"כשהתחלתי לפעול למען נשים מוכות, או נשים שהבעל הבדואי זרק אותן לטובת אישה חדשה, התחילו האיומים על חיי", אומרת אבו-שארב. "מה לא איחלו לי ומה לא ניסו לעשות לי? היו שאמרו שצריך לרצוח אותי, היו שאמרו שצריך לאנוס אותי, לנעול אותי בבית ולהכניס לי חזק כדי שאלמד לשתוק. גם במשפחה שלי לא הבינו מה אני צריכה את המלחמות האלה נגד השבטיות הבדואית. הבאתי עליהם קלון. בעלי כעס עליי, והמשפחה ביקשה שאשנה את שם המשפחה כדי שלא אבזה אותם".
כעורכת דין בחברה הבדואית נלחמת אבו-שארב בכל כוחה בפוליגמיה המבזה המתקיימת בחצר האחורית של תרבותה, ומנסה להדוף אותה מחוץ לסטטוס קוו. אינסאף גם נחשבת למצילת חיים של נשים בדואיות נפגעות אלימות, ומחלצת אותן מהכפר אל המקלט מפני הבעלים ובני המשפחה האלימים.
אבו-שארב, 38, גדלה בכפר א-סדיר ליד דימונה, ומתגוררת היום עם משפחתה ביישוב היהודי מיתר שבנגב. היא נשואה למורה לנהיגה, במקור מרהט, ואמא לשני בנים ובת בגילאי 8 ו-14. "אל תחפשי את המקום שבו נולדתי על המפה", היא אומרת. "זה כפר לא מוכר, בלי תשתיות, חשמל, בתי ספר, קופת חולים ושירותים. מי שגדל בכפר כזה מצוי מיום היוולדו במצב הישרדותי, וכשמדובר בנערות ובנשים, המצב קשה שבעתיים כי במצבים מסכני חיים אין לך למי לפנות. את כלואה. את צריכה ללכת קילומטרים ברגל, בדרכים לא סלולות, כדי לקבל הגנה, רווחה, טיפול רפואי וחינוך. החסמים האלה היו חור המנעול שמבעדו הבטתי החוצה, ולא סתם בחרתי בלימודי המשפטים כדי לעזור לנשים אחרות.
"בחברה הבדואית מתקיים ממש מערב פרוע מבחינת היחס לנשים. נשים מושפלות, חוות יחס זוועתי ואלים מצד בן הזוג, האחים וקרובי המשפחה, ונתקלות בחומה של אטימות ואדישות. הפוליגמיה גומרת אותנו - גברים מביאים אישה שנייה והופכים את הראשונה לעבד, למשרתת. הנשים שנדחקות הצידה עוברות השפלה, הן חבולות בנפש ובגוף, ואין מי שהן יכולות לפנות אליו".
אבו-שארב היא הכתובת אליה הן פונות, והיא מסייעת להן הרבה פעמים בחינם, או בסכום סמלי אותו היא מקבלת מהרשויות. "אני לא מסוגלת לחשוב שאישה תישאר בסכנה בגלל שאין לה כסף", היא אומרת. "גם לנשים פלסטיניות אני מסייעת בחינם כי המדינה לא מכירה בהן כזקוקות לסיוע, והן עוד יותר פגיעות. אני מבינה מאיפה הנשים הבדואיות מגיעות ויודעת שקשה להן לקום וללכת למרות ההשפלה. בגלל צורת החיים שבה אין רכוש משותף, נשים בדואיות חשופות לפגיעה כלכלית חמורה ושרויות במצב חברתי וכלכלי קשה. לכן יש נשים שלמרות היחס המשפיל מעדיפות עדיין להישאר בחזקת הבעל ובחיק המשפחה, כי הן לא מסוגלות לקום וללכת, ואין להן כסף ומקצוע. הן גם מטפלות בילדים שאף אחד לא מכלכל לאחר שהבעל הלך עם אישה אחרת".
היא עצמה, חשוב לה לציין, גדלה במשפחה שיוויונית יחסית למה שראתה מסביב. "אנחנו 15 אחיות ושני אחים", היא אומרת. "למזלי, לא היו אחים גדולים בבית שהיו יכולים להשתלט עלינו כפי שמקובל אצל הבדואים, כשהאחים הגדולים משתלטים על החיים של הנשים בבית בשם האבא. יחד עם אמא היינו הרבה מאוד נשים בבית, עד שנולד לי אח קטן, ולכן הייתה הרמוניה נשית ולא היו גברים שיפרו את השלווה או ישלטו בנו".
איך התרבות הפטריאכלית בחברה הבדואית תשתנה בכל זאת?
"רק אם אנחנו, הנשים, נהיה יותר אסרטיביות ונקטע את הרצף של השליטה הגברית בנשים. אני מחנכת את הבת שלי שהשמיים הם הגבול, שהיא לא נחותה ושהיא יכולה להשיג הכל, בדיוק כמו האחים שלה. אבל כשהילדים שלי מגיעים לבקר בכפר או ברהט, הם נתקלים במציאות שונה, וההבדל הזה קשה להם".
הפרס שקיבלת מעודד אותך להמשיך בעשייה?
"בהחלט. זו הערכה לעשייה שלי בסביבה עוינת, כאשר אני משלמת מחירים אישיים וסופגת התנגדות קשה מבית. רבים בחברה הבדואית רואים בי משת"פית של הרשויות. מבחינתם אני אויבת. הנה, רק אתמול סיפרתי לחברה על הפרס ואני שומעת את בעלה אומר לה: 'למה את מדברת עם הזונה הזאת, תתרחקי ממנה'".
ואיך את מגיבה לזה?
"פעם הייתי כועסת, בוכה, היו תקופות שהסתגרתי בבית ונשברתי. אמרתי לעצמי — אני רוצה לתקן את העולם, אבל העולם הזה אינו בר תיקון. הוא מקולקל מהיסוד, אבל מהר מאוד חזרתי לעשייה. התגובה שלי היא בעשייה, בעזרה לנשים אחרות. וזה גם המסר שלי לאחיותיי האקטיביסטיות: תמשיכו לתקן את העולם בלי פחד. אנחנו חייבות לעשות את השינוי למען נשים אחרות. רק אם נילחם בעוולות — נשנה את העולם".
