שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הרגע ששינה את חיינו כנשים

    להחליט להתגרש, לנצח את המבטים המחפיצים, ולהתחבר לגוף שלנו ממקום של כבוד ולא ממקום של שנאה - כותבות ynet יחסים עם ההחלטות שעיצבו את חייהן, החלטות שאחריהן דבר לא נותר כשהיה

    עדי קמחי (צילום: מישל טיבולי )
    עדי קמחי. התעללה בגוף שלה במשך שנים(צילום: מישל טיבולי )

    הניתוח שהכריח אותי לכבד את הגוף שלי

    נובי גוד הוא ערב מאוד משמעותי עבורי. ערב שבו אני חוגגת לא רק את השנה שעתידה לבוא, אלא גם את היותי, את הנשיות שלי. זה היה בתפר שבין 2009 ל-2010 כשחוויתי את הערב ששינה את חיי. באותו לילה במקום לשתות את עצמי לדעת, לחגוג עם חברים, לקוות להכיר מישהו ולחזור להירקב בבית, מצאתי את עצמי מובלת לניתוח חירום שאחריו החיים קיבלו תפנית. זה מסוג האירועים האלו שתמיד מכוננים, השאלה היא לאיזה כיוון פנימי לוקחים אותם.

     

    הנשים שאומרות 'די' להעצמה הנשית ומסריה

    דיון נשי: מתי הזמן הנכון לשכב עם בחור חדש?

     

    באותו הערב, תחת הרדמה מלאה ואורות הניאון של חדר הניתוח, נפרדתי מאיבר שלא נתתי עליו את הדעת עד אז. נפרדתי מהחצוצרה השמאלית שלי. כאדם למוד תהליכים, אני ממש זוכרת את השיפט הפנימי שעשיתי נוכח השאלה, "למה זה קרה לי?", שאלה שהדהדה בתוכי בימים הראשונים בקורבנות מכאיבה, ועברה טרנספורמציה למקור של צמיחה. אז למה זה בעצם קרה לי, ומה אני צריכה ללמוד מזה? מה הגוף שלי ניסה להגיד לי שהדעת פספסה?

     

    החלטתי להשתמש בעניין המכאיב והמלחיץ הזה כמקפצה אישית. מהר מאוד התשובה עלתה מכאבי הפנטום שחשתי מהאזורים הכי נשיים שלי, מהרחם, מהשחלות, מהחצוצרה שנותרה ומהחצוצרה שאיננה. התשובה הזו הדהדה באופן כל כך חזק, כל כך מטלטל, שאחריה הייתי חייבת לעשות שינוי מהותי שגרם לי לזכות בעצם בכל מה שיש לי היום.

     

    תבינו, להתבונן עמוק פנימה, לקבל תשובות מהאיברים, מהגוף ולא מהתודעה, זה תהליך מאוד מיוחד ועוצמתי, תהליך שבו נגמרות לך המילים ונותרת רק אמת פשוטה, ברורה ומאירה. הבנתי שהשתמשתי בגוף שלי כדי לקבל אהבה. שחטאתי לו, שהחפצתי אותו, שעמוק בפנים לא סמכתי על מי שאני וחשבתי שאני צריכה לגבות את האישיות, החוכמה והנשמה שבי באמצעות שימוש בגוף. הבנתי כמה אני לא אוהבת אותו, מנותקת ממנו וחרדה לשינויים הנראים לעין שחלים בו. הבנתי כמה הייתי זרה לעצם היותי אישה - ממחשבות על פריון, על בריאות, מחיבור עם הדבר שכנראה גופנית הכי מגדיר אותנו הנשים - הרחם.

     

    מצאתי את עצמי שואלת את השאלות שלא התעסקתי איתן עד אז - אני רוצה ילדים? אני רוצה להיות אמא? אגב, התשובות שצפו אז לא היו מובהקות. הבנתי שאימהות היא לא דבר מובן מאליו מבחינתי, ושהוא לא בהכרח מה שאני רוצה בחיי, אבל לפני הניתוח השאלות הללו בכלל לא היו נגישות לי. כל ההתעסקות עד אותו הרגע עם הגוף שלי עסקה בעיקר במראה שלו ובמה יש לי להציע לגברים באמצעותו, וזה סכסוך שהתחיל בגיל ההתבגרות.

     

    הייתי בת 12 לדעתי כשהתחלתי לרדות בו, להתעלל בו, להרעיב אותו ולהתנסות בשיטות וטכניקות שמטרתן למשטר אותו כדי שייראה "כמו שצריך". לקחו לי קרוב ל-20 שנה וניתוח אחד מטלטל כדי להבין שאני מנסה לתחזק גוף על מנת למצוא חן, על מנת שיאהבו אותי. הבנתי, תוך אובדן החצוצרה, שאהבה אמיתית לעצמי ואז מבן זוג, לא תבוא כי הגוף שלי נראה טוב ואני מוסרת אותו בקלות, אלא ממי שאני באמת, מהאישיות, מהיתרונות ומהחסרונות שיש בי כאדם.

     

    בעקבות הניתוח הפסקתי לשאוף לגוף מושלם, הפסקתי לנסות להוריד במשקל, הפסקתי לחשוב שהגוף שלי מגדיר אותי, והתחלתי לעוף על עצמי. באופן טבעי, מתוך הקשבה פנימה, קרה הבלתי ייאמן - אהבתי את הגוף שלי והוא אהב אותי בחזרה. חצי שנה אחרי אירוע מכאיב הכרתי את אלון. נתתי הזדמנות למישהו אחר, למשהו אחר ממה שהכרתי עד אז. לא ניסיתי לכבוש, לא ניסיתי להרשים. פשוט נתתי הזדמנות לקשר אמיתי, מתוך ידיעה שאני מביאה לקשר הזה את עצמי ולא את הנראות שלי או את הגוף שלי. כמעט עשור כבר מאז שנרפאתי. זה אומנם עלה לי בחצוצרה, אבל זה המחיר הטוב ביותר ששילמתי על מנת לזכות בחופש מוחלט (עדי קמחי, "נקודתיים").

     

     

    הבנתי שמגיע לי יותר מזה

    בריב האחרון בעלי לשעבר התריס נגדי, "את בדיוק כמו אמא שלך". המשך המשפט היה כואב עד מאוד, אבל גם מיותר לחלוטין. בשלב מסוים הפסקתי להקשיב לו. צלילי האסימונים שנפלו בראשי היו חזקים. הבנתי שהוא צודק. שאם אני ממשיכה ככה, אני באמת אהפוך לאמא שלי, ואתקע בזוגיות לא טובה, בלי הרבה אהבה. בתסריט יותר מציאותי האמנתי שאני נכנסת לדיכאון בטווח הזמן המידי ומתה מסרטן. ראיתי את החיים שלי עוברים מולי בהבזק אחד, והחלטתי שבמערכת היחסים הזו אני לא נשארת, גם לא דקה אחת נוספת. שנתיים של חיבוטי נפש התנקזו לרגע אחד במטבח, שממנו כלום כבר לא נראה אותו דבר.

     

    כדי להבין כמה דרמטית היתה ההחלטה הזאת, אספר שאצלי כל החלטה היא משימה בלתי אפשרית, וזו היתה ההחלטה הקשה ביותר שקיבלתי מימיי. לא רק שהסכמתי לסתום את הגולל על האהבה שכבר מזמן הסתיימה, אלא שעל כף המאזניים היה מונח כעת גם גורלה של הבת שלנו, שגזרתי עליה משפחה מפורקת חודש לפני יומולדת שנתיים, כיוון שאפסה תקוותי לשינוי. בעיקר היה שם אומץ גדול, לקחת את החיים שלי בידיים ולשנות כיוון. בבת אחת הפסקתי להיות האישה הקטנה והחלשה, התפטרתי מלגלם את הקורבן.

     

    לראשונה בחיי בחרתי לפעול ולחתוך בבשר החי. זו לא היתה בחירה בחופש כמו שזו היתה בחירה בעצמי ובידיעה שמגיע לי יותר בחיים, שמגיע לי לחוות אושר, או לפחות לצאת ממה שהרגיש באותם ימים טרופים כגיהינום עלי אדמות. לא ידעתי מה מחכה לי מעבר לפינה ואיזה תהליך אני עומדת לעבור. יצאתי לדרך מפוחדת ומבוהלת, אבל גם חדורת מטרה. מרגע שנפלה ההחלטה, לא חזרתי להביט עוד לאחור.

    הילה דניאל (צילום: סלפי)
    הילה דניאל. אם עברנו את פרעה(צילום: סלפי)
     

    גירושים זה מסע לא קל, בלשון המעטה. את עוברת אותו כמו הולך צמא במדבר יבש, מותשת וסחוטה, מתקשה לראות איפה זה נגמר, לא יודעת אם אי פעם תגיעי למנוחה ולנחלה. לא בכדי אומרים שגירושים הם מעבר מעבדות לחרות, יציאת מצרים שאחריה דבר לא נשאר כפי שהיה. נדרשתי לגייס חוסן שמעולם לא ידעתי שיש לי וסיגלתי לעצמי תעצומות נפש שמעולם לא היו לי. לא יכולתי להרשות לעצמי להתפרק עם פעוטה בת שנתיים, לפחות לא לפרק זמן ארוך משעתיים. במקום ההוא, מבחורה שטופת רגש הפכתי למנותקת רגשית. גזרתי על עצמי לפעול מהראש כמו חיילת שנשלחה למשימה, ועושה את מה שדרוש כדי להשלים אותה.

     

    חייתי יום ביומו, יודעת שאני צריכה להחזיק מעמד רק עוד קצת ולעבור את הישורת האחרונה, שסיכמה שנים בהן הרגשתי יותר אבודה ואומללה מאשר שמחה ונאהבת. ואז, ברגע קבלת הגט, אחרי שהכל נגמר (או רק התחיל), ידעתי שזהו, אני כבר לא אותו בנאדם. מאז, בכל פעם שאני מרגישה חסרת בטחון או מבוהלת - ולא חסרים רגעים כאלה, אני נזכרת שאני חזקה ואיתנה, וכבר לא נשברת. "תראי איזה מסע עברת", אני מזכירה לעצמי ברגעי קושי כואבים, "אך כמו שאומר מאיר אריאל, אם עברנו את פרעה, נעבור גם את זה" (הילה דניאל).

     

    ניצחון קטן ברכבת לרישיקש

    נותרו לי 30 דקות עד ליציאת הרכבת לרישיקש. קפצתי מהמונית, שלפתי במהירות את המוצ'ילה הכבדה שלי תוך כדי שחשתי כאב חד בכתפי, ואחזתי חזק בתיק גב קטן שהכיל את כלי עבודתי - מצלמה ולפטופ. המשא היה כבד, אבל לא היה לי זמן לעצור ולסדר את המטען הרב שנשאתי. אפילו את התחתונים שלי, שיחד עם תחבושת המחזור ריקדו בין ירכיי, לא נותר לי פנאי לסדר. קדימה, אין זמן, נזפתי בעצמי. עליי למצוא את הרציף הנכון, וזה עלול לקחת שעה.

     

    תחנת הרכבת בדלהי, מהתחנות הגדולות בהודו, היא תחנה עמוסה באנשים. מתקיים בה עולם מקביל לעולם שבחוץ. נשבעת שיש אנשים שנולדו בתחנה הזאת וגם ימותו בה, והם הסתובבו בה לצד אנשים עשירים שילדים רזים נושאים את כל חפציהם עד לרציף. היו שם גם הודים עניים מכפרים נידחים שמעולם לא ראו נשים זרות, ואם כבר ראו, אז רק בסרטי פורנו. מהם, למדתי, צריך להיזהר מאוד. מבחינתם אני לא בן אדם, אני צעצוע. מותר לבהות בי, מותר להתקרב, מותר לנסות לגעת בי. אני לבד ומי ישמור עליי? כמעט כל מי שטיילה תגיד לכם שלהיות אישה זרה בהודו זה לא קל.

    טל גטרייטמן (צילום: סלפי)
    טל גטרייטמן. ממתי רכבות בהודו מגיעות בזמן?(צילום: סלפי)
     

    ניסיתי לאתר את הרציף שלי, ברקע רחשי אנשים וציפורים מצייצות על סף הצווחות, מאיצות בי להתאפס על עצמי. אנשים מביטים בי, בוחנים את גופי המכוסה בשל. על הכרטיס רשום לי לאיזה רציף ללכת, אבל מסתבר, כך ניסה להסביר לי הסדרן, שהחליפו את הרציף של הרכבת לאזור אחר. בעודי מחשבת מסלול מחדש, מנסה להבין כיצד בזמן הקצר שנותר לי, אני מצליחה לאתר את הרציף, והופ, יד זרה מחליקה על ישבני. אני לא מספיקה להסתובב ולקלל ורואה נערים מצחקקים ורצים ממני. "שתהיה לכם קארמה רעה!", צרחתי את הקללה ההודית. אפילו זמן לעלבון לא היה לי. פשוט התחלתי ללכת בין האנשים, כשגבי עוד רגע וקורס וידיי כואבות מהציוד. דילגתי מעל זקן ששכב באמצע הרציף. חם לי ואני מזיעה בכל הגוף, מרגישה את השפשפת בין ירכיי, כשהמחשבות על הבית מציפות אותי. למה הסכמתי לעבור לדלהי? למה אין לי חבר בכלל? למה אני לא מרזה מהעבודה הזאת?

     

    תוך כדי ההליכה השורפת אני חייבת להתפנות. אם הייתי גבר זה היה קל בהרבה, אני חושבת בזמן שריח שתן של גברים שהטילו מימיהם בשולי הרציף הגיע לאפי. לבסוף הגעתי לרציף הנכון, לא לפני שקלטתי שמצלמים אותי (בהודו יש קטע של מקומיים שמצלמים נשים זרות מבלי לבקש את רשותן). נלחצתי. לא יודעת אם להמתין לרכבת או לחפש תא שירותים. נותרו בסך הכול 5 דקות לרכבת, אבל היא ממאנת להגיע. אנשים ברציף עדכנו אותי שהיא הולכת לאחר.

     

    בעוד עיני משוטטות ומחפשות ישועה, קלטתי פתאום פתח קטן מחוץ לרציף, שטח אפר מוזר. זהו, אתפנה שם. למרות שהיה לי ברור שלוטשים בי עיניים, החלטתי ללכת על זה. אני כורעת לתת שתן וברקע, איך לא, אותו כרוז מוזר שמבשר על הגעת הרכבת לרישיקש. אבל אמרו שהרכבת מאחרת! ממתי הרכבות בהודו מגיעות בזמן?! אפילו בישראל הן מאחרות! או לא מגיעות בכלל.

     

    גררתי בקושי את המוצ'ילה שלי, כשמאחוריי מישהו נוגע בי, מנסה לתפוס בחולצתי ולא מרפה. "מיס, מיס", הוא מבקש ממני לעצור. "נמאס לי!", צרחתי בעברית ונדחפתי בין האנשים היישר לתא שלי, עד שיד נוספת עצרה בעדי, תכף מפילה אותי לפסים. "התיק שלך!", צרח לי הבחור, והגיש לי את תיק הגב הקטן שלי, המוערך בשיווי 15,000 שקל, שמסתבר שעבר בין ידיים רבות עד שהגיע אליי. ליבי פעם בחוזקה, תחושת היסטריה לצד הקלה. מלאה בדם, פיפי וזיעה, ישבתי בתוך התא שלי והתחלתי לבכות. אנשים הביטו בי כאילו שנחתתי מכוכב אחר. אבל 'סחטיין' עליי. הספקתי לעלות לרכבת (טל גטרייטמן).

     

    הרגע שבו למדתי להגיד לא

    העזתי השנה להיות בסדנת טנטרה! ממש לא ציפיתי שזה יהיה טנטרה, עירום מלא וכל זה. יש שיגידו שאני תמימה, אבל בחרתי להגיע לחוויה הזו ממקום אחר – מתוך רצון ללמוד טכניקת ריפוי אנרגטית מסוימת. האמת היא שמצאתי את עצמי במצבי קיצון אישיים, נעה בין רצון ללמוד לבין הרצון לברוח ולהתנתק מהמראות והאנשים שמסביב. הרגשתי בושה ואשמה על שאינני "משוחררת" או "מוארת" מספיק, ועל כך שאני לא בעניין של להתפשט או לראות אברי מין של אחרים ואחרות, וכן, היו שם כאלה שראו בי פחדנית. אבל אני בעיקר הרגשתי פרימיטיבית ומאוד לא מתקדמת - הרגשתי פחד וניסיון לפלוש למרחב שלי.

     

    מי שמכיר אותי ואת הבית שבו גדלתי יודע שגדלתי על ערכים של חופש, שיח מיני פתוח ואהבת הגוף. אולי בגלל זה אין לי צורך להתערטל בפומבי ואולי בגלל זה אני רואה את כל העניין הנ"ל כגימיק ולא כעבודת רוח ועומק. אולי, ואולי אני באמת חסומה ועוד שנה ארגיש צורך להתערטל בשביל להתעלות. מנחה הסדנה קלט אותי ופנה אליי באופן מאוד ברור: "את לא בן אדם שיכול להיות לא אותנטי", הוא אמר. "לכי עד הסוף עם המהות שלך. הם יצלבו אותך, הם יאדירו אותך, אבל את לא יכולה אחרת. תלמדי להתבונן מבלי לאבד את עצמך בתוך הכאוס. אף אחד לא נוגע במהות שלך".

    ליגד גרנית (צילום: סלי בן אריה)
    ליגד גרנית פורת. לא זה לא(צילום: סלי בן אריה)
     

    זו הייתה נקודת מפנה בחוויה שלי. הרגע הזה חיזק אותי ופשוט התחלתי להגיד לא. כשתרגלנו אמרתי לפרטנרים - לא עירום, לא מגע, לא ולא ולא. כשכולם לקחו חלק בטקס מדיטטיבי, אמרתי לחלק מהטקס – לא. כשכולם היו בעירום חלקי, אני הייתי לבושה כליל. מרגע שהתחלתי להגיד לא - משהו בי נפתח, התרכך והתעלה.

    ואם אתם חושבים שלהיות עירומה בפומבי זה מאתגר, תנסו להיות לבושים כשכולם ערומים. זה מביש, מחריד וקשה באותה מידה בהתחלה. אך ברגע שקבלתי חיזוק ל'לא' שלי, השתחררתי, רקדתי, התחבקתי, התלטפתי ואפילו אהבתי (עם בגדים, כן? תירגעו). אחרי שאמרתי לא, נפתחה בי החמלה וכבר לא הפריעו לי הקולות, המראות והמגע, כי זה לא נגע בי יותר.

     

    הסיטואציה הזו הזכירה לי מי אני בעצם ומהם הגבולות שלי. התחלתי להבין כמה פעמים אני זורמת עם סיטואציות בחיי מבלי שניה לעצור ולשאול, מה מתאים לי? מה אני רוצה? האם המיניות הזאת מגיעה מהמקום הנכון? האם בא לי להעניק או לקבל עכשיו? האם אני מוכנה ומתאים לי כרגע לצאת מאזור הנוחות שלי? ההתנסות בסדנה הזו היתה תרגיל בהתעוררות. היא עוררה אותי על החיים שלי והעצימה את היכולת שלי להיות אישה ששמה גבולות לחברים, למשפחה ולבן הזוג. ההתנסות הזו נגעה בי במקום שלא חשבתי שקיים, היא הראתה לי את ההגנות שלי בדיוק כשהם שהיא חשפה בפניי את נקודות החולשה שלי.

     

    יצאתי אחרת מהסדנה. מאז משהו השתנה. היום אני מרגישה שיש לי את הכוחות והחזקות הפנימיים להיות אישה שיודעת לעמוד על שלה כשהיא מחוברת למהות שלה ופועלת לפיה. אישה שיודעת ולא מרגישה אף לא במעט אשמה להגיד לא (ליגד גרנית פורת, הסדנה למציאת זוגיות).

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: סלי בן אריה
    ליגד גרנית פורת. למדה להגיד לא
    צילום: סלי בן אריה
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים