"הזדמנות להכיר את עצמנו": יוצאי אתיופיה חוזרים לשורשים

שמונה חודשים של עבודה, ציפייה ומאמץ התנקזו לאותו ערב בנמל התעופה בן גוריון. רגע לפני הטיסה לאדיס אבבה, בירת אתיופיה, ההתרגשות הגדולה על פניהם של 31 הנערים והנערות ממרכז נשר של עמותת פידל באשקלון קיפלה בתוכה גם כמיהה להגיע למקום ששמעו עליו כל כך הרבה, אבל מעולם לא ביקרו בו. הם מכירים את הסיפורים על אתיופיה וגדלו עליהם. עבור רבים מהם, הארץ הזו היא חלק בלתי נפרד ממי וממה שהם. לכן המסע הזה, פרי שיתוף פעולה בין עמותת פידל למחלקה למפעלים ציוניים בהסתדרות הציונית העולמית, הוא מהסוג שמעלה שאלות לא פשוטות על זהות, שייכות והוויתור עליהן, ועל מורשת והיסטוריה של קהילה יהודית מפוארת שאת סיפורה מעטים מכירים, כולל הם. גאווה, סקרנות, הזדהות וגם ריחוק – כל התחושות הללו היו חלק מחמשת ימי המסע הזה.

הנחיתה בשדה התעופה באדיס אבבה הייתה קלה, אבל המבטים מצד המקומיים אל עבר חבורת הנערים והנערות, כולם לבושים בחולצות לבנות, היו מורגשים. המבטים הללו יהיו חלק בלתי נפרד מהמסע הזה, וילוו אותנו במהלכו.

בדרך למלון משדה התעופה הנערים והנערות מביטים על רחובות עיר הבירה בסקרנות, אבל במקביל מוטרדים בעיקר מהשאלה אם יהיה או לא יהיה אינטרנט אלחוטי במלון. סיטואציות מהסוג הזה, שמחדדות את הפער בין החיים שלהם כיום למולדת של הוריהם, תהיינה גם כן חלק משמעותי מהטיול.

בהמשך המסע הם יגלו את הזהות האתיופית שלהם ויתעסקו בה, אבל בד בבד גם יבינו כמה הם ישראלים. "זו הרגשה טובה ונעימה", מגלה עדן, אחת המשתתפות במסע. עדן היא נערה חריפה וחכמה, ומתייחסת בין היתר לנראות החיצונית כמקור לתחושת השייכות. "בארץ אנחנו נראים אחרת, וזה מורגש. יש משהו מאוד מוזר וטוב להגיע לפה, ולראות שכולם נראים כמונו". עם זאת, תחושת השייכות למקום מפאת הנראות נתקלת במכשול ממשי כאשר הנערים והנערות הישראלים מנסים ליצור קשר עם המקומיים, שכן רובם אינם דוברים אמהרית. המעטים שכן מתבקשים לתרגם לחבריהם. בהמשך לא רק הנראות החיצונית תגרום להם להרגיש שייכים, אלא גם המקומות שבהם יבקרו, אשר בחלקם גדלו בני המשפחות שלהם ומהם עלו ארצה.

עניים אבל נראים מאושרים

למחרת, ואחרי יום של ביקור במוזיאון הלאומי של אתיופיה ותצפית על העיר, אנחנו עוזבים את אדיס אבבה וטסים לבהאר דאר שבצפון המדינה. הרחובות הסואנים והבלגן הכללי שמאפיין את עיר הבירה מתחלפים בנופים ירוקים ובאוויר צח. הרבה אויר צח. בכלל, אתיופיה היא מדינה מדהימה ביופייה.

מטיילים ישראלים, ממוצא אתיופי וגם כאלו שלא, נצפים בלא מעט ממוקדי התיירות, והמדינה נעשתה נוחה יותר לטיולים בעשור האחרון. הפיתוח המואץ שלה, שניכר בבנייה של בתים מודרניים הנראים בצידי הדרך, מסמן שזוהי מדינה שנמצאת בעיצומו של שינוי משמעותי, אבל אין לטעות: העוני המחפיר והתנאים הרעועים היו ועדיין הינם חלק בלתי נפרד מהביקור באתיופיה, והם בכל מקום.

מסע באתיופיה. רגשות עזים של המשתתפים(צילום: מירב דגן)

המציאות הזו מגובה כמובן גם במספרים: לא פחות מרבע מתושבי אתיופיה הם מובטלים, רק מחצית מהם יודעים קרוא וכתוב וכמעט רבע מהילדים בגיל חמש ומטה סובלים מתת-משקל. את האנשים, ובעיקר את הילדים שמאחורי הנתונים הקשים הללו, פוגשים בכל מקום. גם הנערים והנערות מישראל מתחילים לשאול תוך זמן קצר שאלות לגבי הקשר בין חומר ואושר.

במילים אחרות, מהר מאוד אף אחד מאיתנו כבר לא בטוח שסמארטפון וחשבון אינסטגרם - כמו גם הלחץ והמרדף שכה מאפיינים את החיים בעולם המערבי – הם המתכון לשמחה וסיפוק. חלק מהנערים והנערות חושבים שהילדים המקומיים נראים מאושרים מאוד, אחרים חושבים אחרת. "לאנשים פה אין כלום, ועדיין יש להם חיוך על הפנים", אומר אחד מהם.

"פה גדלתי": הביקור בכפר היהודי

אמבובר, מרחק כשלוש שעות נסיעה מגונדר, הוא אחד הכפרים היהודיים המרכזיים והחשובים של קהילת ביתא ישראל. חוקרי יהדות אתיופיה הגיעו אליו במשך שנים כדי לחקור את הקהילה ואת שורשיה, וגם בית כנסת נבנה בו בשנות ה-20 של המאה הקודמת.

ההגעה לכפר הגבוה אפשרית רק באמצעות רכבי שטח, ואנחנו מתחלקים בהתאם. עוד בארץ, במהלך ההכנה למסע, היה ברור שזהו רגע השיא של הטיול. יוסי מנגסטו, מנהל מרכזי הנוער של עמותת פידל, חוזר במסע הזה לאתיופיה שבה נולד לאחר 34 שנים. בדרך לאמבובר אנחנו עוצרים את הרכבים לאחר שהוא מזהה את האזור. זהו המקום שבו נולד וגדל. בגיל 12 הוא יצא מהכפר הסמוך לאמבובר לגבול סודן. "יצאנו מפה בלילה", סיפר יוסי לנערים ולנערות בדמעות. "הייתי אז יותר צעיר ממכם". התזזיתיות והרעש שאפיינו את הקבוצה הזו, כמו כל חבורת נערים, התחלפו בשקט מופתי כאשר יוסי סיפר את מה שהוא זוכר מהחיים באתיופיה.

"פה גדלתי. את התרבות והשפה שלי ירשתי מפה. בשני הרכסים, מאמבובר ועד למטה, גרו רק יהודים. ידענו שאתיופיה היא מדינה זמנית, המדינה היא שלנו היא ירושלים, קראנו לה אז ירוסלם". יוסי לא עלה עם הוריו, אלא הגיע ארצה לבדו. "אבא שלי אמר לי, 'תגיד תודה שהגעת'. הרבה לא הצליחו להגיע לישראל. אתם יודעים כמה אנשים חירפו את נפשם ולא הצליחו להגיע לירושלים? אנחנו בני מזל".

בית הקברות היהודי. מוזנח ועזוב(צילום: מירב דגן)

אף אחד מהנערים ומהנערות לא נותר אדיש לסיפורו של יוסי. גם הילדים המקומיים התאספו סביבנו, ויוסי הסביר להם באמהרית שפה הוא גדל, ושהוא חוזר לביקור. ברגע הזה הבינו חלק מהם שהסיפור של יוסי זה הסיפור שלהם, של ההורים שלהם. "זו הזדמנות להכיר את עצמי ואת העבר של ההורים שלי", מספרת שירן, אחת המשתתפות במסע.

בית הכנסת באמבובר הוא אחד השרידים האחרונים לנוכחותה של קהילת ביתא ישראל במקום. אנחנו עורכים תפילה במקום, אשר נשמר עד היום על ידי התושבים הנוצרים המקומיים. בית הכנסת הזה היה שוקק במיוחד עד העלייה לישראל. לאחר מכן הוא ננטש. "פה נבטה הפעילות הציונית הראשונה", מסביר רחמים אלעזר, מגיש ברדיו רק"ע ואחד הפעילים הבולטים להעלאת יהודי אתיופיה, ששימש מדריך הטיול. "אנחנו מביאים את הנערים והנערות לכאן כדי שיידעו איפה היו ההורים שלהם ומה היה אורח החיים שלהם, גם הדתי. הם צריכים להתגאות בשורשים ובמוצא שלהם, ובמה שהם. לא הייתי מציע להם להיות משהו אחר, ומאוד חשוב להעביר את זה לדורות הבאים. אנשים מופתעים כשהם רואים באמצע ג'ונגל והרים בית כנסת, אבל ככה זה היה". בהמשך אלעזר מספר לנערות ולנערים איך בשנות החמישים שלחה המדינה לכפר מצות ויין לרגל חג הפסח. "המצות היו בשבילנו כמו מאגיה מהשמיים, כמו קדושה. זו הייתה ההרגשה. למקום הזה יש משמעות רבה מאוד ליהודי אתיופיה. תמיד ירושלים הייתה בלב ובנשמה, אבל הרעיון לעלות מבחינה מעשית התחיל פה".

בערב בבית המלון בגונדר מתקיימת שיחת סיכום. יניב בן חגי לוי, מנהל המרכז והאבא השני של הנערים והנערות, מוביל את השיחה הזו. כצפוי, הביקור בכפר היהודי מסתמן כאחד הרגעים המשמעותיים ביותר במסע הזה עבור הנערים והנערות. חלקם מספרים שדמיינו את המקום שממנו באו הוריהם באופן שונה לחלוטין, ואחרים סיפרו שכעת הם מעריכים אותם הרבה יותר. למחרת אנחנו מבקרים בבית הקברות היהודי הסמוך לגונדר. זהו בית קברות מוזנח ועזוב, שרוב המתחזקים אותו הם מבקרים מישראל. "סבא שלי, שנפטר לפני כשמונים שנה, קבור פה, ואני אפילו לא יודע איפה הקבר שלו נמצא", מספר בכאב אלעזר. "המקום הזה הוא חלק מההיסטוריה שלנו. בני הדור הצעיר באים לפה לחלוק כבוד, ואני מודה לכם על כך".

יהדות אתיופיה במערכת החינוך: "לא מכירים את ההיסטוריה"

מעבר לעמותת פידל ולהסתדרות הציונית העולמית, למסע היו שותפים גם עיריית אשקלון ואגף שחר של תוכנית 360. המשתתפים לא שילמו מכיסם על המסע, אבל עברו תהליך חינוכי ארוך שהוביל בן חגי לוי, שבמסגרתו מכרו אדניות שהכינו בעצמם, זרי פרחים ששזרו ותוצרת חקלאית שגידלו בעצמם. בכל שבוע עדכן אותם בן חגי לוי כמה כרטיסים הצליחו לרכוש השבוע. היעד הצריך עבודה קשה וקבוצתית, כשהמטרה היא אחת: להגיע לאתיופיה. במסגרת אותו תהליך הם למעשה "אולצו" לשוחח עם הוריהם בפעם הראשונה על החיים באתיופיה, כהכנה למסע.

דרור מורג ומיכל אברה סמואל

"ידענו שיש אימפקט מאוד חזק למסע הזה", מספרת מיכל אברה-סמואל, מנכ"לית עמותת פידל. "היה חשוב לנו שיהיה חיבור בין-דורי בין בני הנוער להורים. הגענו למסקנה שהילדים מכירים רק בתיאוריה את ההיסטוריה, ולא מצליחים להתחבר לעולם של ההורים שלהם. הם לא מבינים שההורים שלהם חיו בבתים ללא חשמל וללא מים. יש נתק גדול בין איך שהנערים חיים לבין אורח החיים של ההורים שלהם באתיופיה". אחת הסיבות לאותו נתק, לדבריה של אברה-סמואל, היא מערכת החינוך ואופן ההתייחסות שלה ליהדות אתיופיה. "הילדים הללו לא קיבלו שום לגיטימציה וכבוד להיסטוריה שלהם בבתי הספר, וזה הגדיל את הפער. לכן היה לנו חשוב להראות להם מאיפה ההורים שלהם באו. המטרה הייתה לעורר את הסקרנות שלהם".

"אני חושב שמערכת החינוך צריכה לתת לנושא הזה מקום יותר רשמי וברור בסדר העדיפויות שלה", אומר דרור מורג, יו"ר המחלקה למפעלים ציוניים בהסתדרות הציונית העולמית. "משרד החינוך צריך לתת למשלחות לאתיופיה מעמד יותר רשמי, ולתת לתלמידים לפחות את האפשרות לבחור ולקבל סבסוד למסעות הללו. היעדר לחצים פוליטיים על שר החינוך נפתלי בנט, והעובדה שלא קם לובי מספיק חזק בעניין הזה, הן הסיבות למצב הקיים. בסופו של דבר זה עניין של מדיניות, והמשרד לא קיבל את ההחלטה. הפרויקט הזה הוא חלק מניסיון להרחיב את האתוס הציוני. החשיבות היא לא רק בבני נוער או צעירים שהם יוצאי הקהילה האתיופית אלא גם בקרב אלו שאינם יוצאי אתיופיה. יש פה סיפור ציוני מרתק לצד סיפורים קשים על עלייה. אלו סיפורים ששווה לספר אותם. בנוסף, אני משוכנע שאם בתי הספר יחלו לספר את הסיפור של יהדות אתיופיה, זה יכול לצמצם באופן ניכר את רמת האפליה כלפי ישראלים יוצאי אתיופיה".

אם תלמידי ישראל ילמדו על העדה, זה יצמצם את האפליה(צילום: אדיר ינקו)

בדיקת תוכניות הלימודים מעלה כי בשנים האחרונות עשה משרד החינוך מאמצים לשילוב התכנים הללו, בין היתר במסגרת ועדת ביטון שהנכיחה במידה מסוימת גם את מורשת יהדות אתיופיה בתוכניות הלימודים. עם זאת, יש להדגיש כי רוב התכנים הללו הם בגדר רשות, וגם כיום תלמיד עלול שלא ללמוד דבר על יהדות אתיופיה במשך 12 שנות לימוד אם המורה שלו יבחר שלא לחשוף אותו לכך.

בין הצעדים שנקט המשרד: הקמת אתר ייעודי למורשת יהדות אתיופיה. "משרד החינוך שם לו למטרה להעלות את המודעות למורשת העשירה של יהדות אתיופיה בכל שכבות הגיל, ובמגוון רחב של מקצועות לימוד", נמסר בתגובה מהמשרד.

עם זאת, לשאלת ynet בעניין ולאור בקשה לפירוט התכנים הנלמדים כיום בבתי הספר, התקבלו תשובות כלליות. כך למשל, בהיסטוריה הנושא נלמד במסגרת לימודי הרב-תרבותיות בחטיבות העליונות, ובספרות נלמדות מספר יצירות שנכתבו על ידי יוצאי אתיופיה או שעוסקים ביוצאי אתיופיה. חלק גדול מהנערים והנערות שהשתתפו במסע מעידים באופן חד-משמעי: ההיסטוריה שלנו פשוט לא נלמדת בבתי הספר.

"לא למדתי על יהדות אתיופיה בבית הספר", מספרת עדן. "זו יהדות מופלאה, וחבל שלא מלמדים עליה". מעבר לאורח החיים הדתי של יהודי אתיופיה ולמנהגים שאפיינו את הקהילה היהודית, גם סיפור העלייה והתלאות הקשות דרך סודן, כמו גם ההתנגדות להעלאת יהודי אתיופיה במשך יותר משלושה עשורים - כל אלו גם כיום אינם נלמדים במסגרת מערכת החינוך. "בשנה הקרובה נציע למשרד החינוך את מיזם המסעות לאתיופיה", אומרת אברה-סמואל. "כרגע משרד החינוך לא לוקח אחריות על העניין הזה". גם עדן מסכימה עם אברה-סמואל: "צריך לטפל בעניין הזה במערכת החינוך", היא אומרת.

"במפגשים עם ההורים אפשר היה לראות את הסקרנות של הילדים. היה לי ברור שהם יחזרו עם המון גאווה וכבוד להורים שלהם. חששנו שילכו לאיבוד בפער הזה בין המודרניזציה שהם כל כך מכירים לאתיופיה. לשמחתי, אני יכולה להגיד שהם חזרו עם תחושת כבוד וגאווה עצומים להיסטוריה שלהם. הם סיפרו שאתיופיה נראתה להם עשירה, ושהילדים נראו להם מאושרים ושכעת הם מעריכים את מה שיש להם. כל אחד מהם חזר למקום של שינוי תודעתי. בתהליך העלייה שלנו היה לנו חלום ענק. כארגון אנחנו צריכים ליצור חלומות חדשים, כי ילד שאין לו חלום לא יכול להגיע רחוק. החלום היום הוא להשתלב בחברה הישראלית. שלא יראו אותנו כפחות שווים ושלא ישפטו אותנו לפי צבע העור שלנו. באתיופיה היינו שחורים כמו כולם אבל שונים ביהדותנו. בארץ, בגלל שהנראות שלנו היא כל כך בולטת, יש התעסקות באתיופיות שבנו ולא ביכולות האישיות שלנו".

הכותב היה אורח של ההסתדרות הציונית העולמית.