קורבנות הנאצים ממשיכים להתקוטט
העימות הדיפלומטי-יצרי בין ישראל לפולין סביב השואה מתעלם מהעובדות, מהמספרים ובעיקר מהצורך להפסיק להתפלש בעבר להסתכל לעתיד
(צילום: gettyimages)
לו היטלר שמע את ההשתלחות של השבועות האחרונים בין מנהיגיהם של שני העמים שהיו שנואים עליו ביותר זה בזה (היהודים והפולנים – לפי הסדר הזה), הוא היה לועג לסכלותם של מי שלא טורחים להזכיר את האחראי העיקרי למעשים - הוא עצמו ומדינתו גרמניה. זהו ביטוי למה שאחד החוקרים החשובים ביותר בחקר השואה הגדיר: מעשיה של גרמניה הנאצית משולים להכשת נחש, והארס עדיין מסתובב בדמם של העמים שהוכשו.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
היות שמדובר בוויכוח על עובדות היסטוריות, מן הראוי לדון בהן ולהבין את הסיבה לאי ההסכמה – שבמידה מסוימת נובעת מתיאור לא שלם של האירועים בתקופת הרייך השלישי. כשגרמניה הנאצית השתלטה בשני שלבים על פולין, היו במדינה כ-3.25 מיליון יהודים. לאחר המלחמה נותרו בה 45 אלף יהודים. 98.5% הושמדו.
הנתון הבלתי נתפש הזה התאפשר בגלל כמה סיבות: ראשית, אכן התקיים שיתוף פעולה של מספר לא קטן של פולנים. אבל הסיבה העיקרית הייתה האופי הברוטלי של השלטון הנאצי במזרח אירופה ובמיוחד בפולין. ברוטלי בהרבה מאשר במערב אירופה.
שתי שאלות עולות כאן: הראשונה, האם לולא הכיבוש הגרמני של פולין היה קורה משהו ליהודים שבה? כנראה שלא. ייתכן שהיו סובלים מיחס לא נאות מהמדינה ומשכניהם, אולי היו מתרחשים פוגרומים, ויש להניח שחלק גדול היו עוזבים ומהגרים לישראל או למערב.
השאלה השנייה היא לו היה לגרמניה הנאצית הכוח והזמן, מה היה קורה לפולנים הלא יהודים? יש מקום לסברה שזה היה מסתיים ברצח עם נוסף, ויש הרבה סימוכין לכך. עם סיום מלחמת העולם השנייה התברר שפולין איבדה 20% מאוכלוסייתה, מחציתם יהודים ומחציתם לא. מתוך אותם שלושה מיליון פולנים לא יהודים הייתה נציגות נכבדה ביותר של ההנהגה, וזאת בכדי להפוך את הפולנים לעם נבער של איכרים כפי שהגרמנים אהבו לראות אותם.
בנוסף, יש תיעוד רב של ציטוטים על היחס של הנאצים לפולנים. למשל של היינריך הימלר, שאמר: "אם 5,000 נשים פולניות ימותו כדי לחפור תעלה נגד טנקים – זה לא מעניין אותי כהוא זה אם בניית התעלה תושלם".
הדוגמה הטובה ביותר היא מה שקרה במרד בוורשה. לקראת סוף המלחמה, כשהצבא האדום כבר היה בפאתי העיר, ניסתה המחתרת הפולנית (ארמיה קראיובה, שהואשמה לא פעם באנטישמיות), בראשותו של הגנרל תדיאוש בור קומרובסקי, לשחרר את הבירה בכוחות עצמה (הם צפו נכוחה את ההשתלטות הסובייטית). התגובה הגרמנית הייתה ברוטלית במיוחד.
בניצוחו של גנרל ה-SS אריך פון דם באך צלבסקי (האיש שיזם את הקמת מחנה אושוויץ) נהרגו במשך תשעה שבועות כ-300 אלף איש – רובם אזרחים, תוך כדי מעשי רצח והתעללות שלא יאומנו. עד כדי כך שאחד האנשים שהיו אחראים לכך – ברוניסלב קמינסקי, הוצא להורג על ידי ה-SS עקב "התעללות באוכלוסייה אזרחית". אחרי המרד כל ורשה הייתה עיי חורבות.
המעשה של הצלת יהודים או התנגדות לגרמניה הנאצית דרש אומץ לב בלתי רגיל ועלה להרבה אנשים בחייהם. כמה מהם ניסו להציל חלק ממשפחתי בהולנד. ההתנגדות הייתה יכולה להיות הרבה יותר אפקטיבית לו היה קונצנזוס מוחלט בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית נגד מה שקרה. קונצנזוס כזה נוצר בכמה מדינות (איטליה, בולגריה, דנמרק ובראש ובראשונה באלבניה). קונצנזוס כזה אכן לא נוצר בפולין ולכן המעשה הנועז הזה היה מסוכן עוד הרבה יותר. באופן כללי, כמעט בכל מדינות אירופה "שיתפו פעולה עם הנאצים" – להוציא את אלו שהוזכרו לעיל.
מדינת ישראל החליטה לנרמל את היחסים עם גרמניה כאשר נחתם חוזה השילומים בין שתי המדינות על ידי דוד בן גוריון וקונרד אדנאואר. ההחלטה הזו הייתה קשה מנשוא, שכן איך אפשר לסלוח או לעבור לסדר היום על מה שקרה. אבל זו הייתה ההחלטה הנכונה, והיא אפשרה למדינה הצעירה לחיות בעתיד ולא בעבר. אם נרמלנו את היחסים עם גרמניה, עלינו לנרמל גם את היחסים עם מדינות שאשמתן פחותה לאין ערוך מאשמתה.
- ישי מנסן הוא פרופסור באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
פרופ' ישי מנסן
מומלצים
