בעוטף עזה לא רואים את הסוף

מערכת הבחירות הנוכחית עוברת ברפרוף מעל עוטף עזה. פה ושם מי מהמועמדים מבקר באזור, פעם בכמה ימים מישהו מותח ביקורת על תשלום הפרוטקשן לחמאס, וליד האוזן עוברים הדיווחים הלקוניים על עוד הפגנה על הגדר. פחות או יותר שם זה מסתיים. שנה רצופה של טרור מתיש על הגדר בקושי מקבלת ביטוי בסרטוני המפלגות ברשת, אף אחד לא נכנס לריבי פייסבוק סביב הנושא, ובאופן כללי מעדיפה מדינת ישראל לעסוק בפוסט אנמי של רותם סלע על פני מה שמתרחש בגבול עזה כבר 51 שבועות, אגב צילוק ילדים, התשת הוריהם והחרבת אלפי דונמים של חקלאות. שגרה שכזאת, ייאוש שכזה.

איש מתושבי עוטף עזה שישב בליל הסדר האחרון מסביב לשולחן לא דמיין שהמחאה האלימה שהחלה באותו ערב על הגדר תלווה אותו עד חג הפסח הבא. אחת מהם הייתה מירב כהן, אם לארבעה מקיבוץ עין השלושה, שמספרת מה המשמעות של חיי היום יום תחת האש, העשן, רעשי הפיצוצים, והידיעה הברורה שעימות גדול יגיע בסוף:

בליל הסדר בשנה שעברה עמדה באוויר דאגה, חשש, מתח. זאת הייתה התחלה של משהו רע מאוד. בכל יום שישי מאז, ולאחרונה בכל יום, הפלסטינים בעזה דואגים שנזכור אותם. אם זה בפיזור גז, אם זה בשריפות, אם זה בפיצוצים וזריקת מטענים על חיילים. יש אקשן. הרבה אקשן באוויר.

שריפה בקיבוץ זיקים (צילום: אתי דויטש)

מירב כהן (צילום: רועי עידן)

אני מאוד מקווה שיהיה מי שידע לפתור את זה. חייב להיות פתרון. אני לא יודעת להצביע עליו, אבל יש מספיק אנשי מקצוע שנבחרים כדי לתת פתרונות בדיוק לסוגיות האלה. אנחנו מצפים ממי שייבחר שידע להחזיר לנו את השגרה.

שגרת החירום והחיים מסבב לסבב לא מתקבלים על הדעת והם משהו שלא נסכים לו. כל משאית שעוברת מקפיצה אותי. כשזורקים את הפח הירוק זה מקפיץ אותי. אני קופצת גם כשאני שומעת רעשים שבעצם לא קיימים. אתמול בערב שהבת שלי שאלה: "אימא, כולם שמעו צבע אדום או זה היה בדמיון שלי?". זה קורה. החושים שלנו מאוד מחודדים, ולא בכיוון הנכון.