שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הוסף כתבה
    הכי מטוקבקות
      זירת הקניות
      האם לברון הוא המנהיג הגרוע בתולדות המשחק?
      מאז חזרתו מהפציעה, ג'יימס מפריד את עצמו מיתר הקבוצה. לא מדובר רק בריחוק פיזי. הוא מרוכז בעצמו, משדר שאין לו קשר לכישלון המהדהד של הלייקרס ולא לוקח אחריות

      יכולות המנהיגות של לברון ג'יימס אף פעם לא היו גבוהות במיוחד. תמיד היו "קולות רקע" שהטילו ספק ביכולת שלו לסחוף אחריו את חברי הקבוצה. להיות דמות מנהיגותית, שנותנת את הטון על המגרש ובחדרי ההלבשה. אבל השנה קולות הרקע האלו הפכו לרעם מתגלגל. לברון נחשף, אולי, כמנהיג הגרוע ביותר בתולדות המשחק.

       

      כאשר לברון חזר מהפציעה, שהשביתה אותו ל-17 משחקים רצופים, רבים ציפו ממנו לקחת את המושכות לידיים. להנהיג. להוביל. מאז חזרתו הלייקרס במאזן של 5 ניצחונות לצד 10 הפסדים (33.3% הצלחה). אחוזים נמוכים יותר מאשר היו לקבוצה בהיעדרו (!) (5 הפסדים לצד 7 ניצחונות, 41.6% הצלחה). לאחר חזרתו של לברון, הלייקרס הפסידו משחקי "חובה" לקבוצות חלשות (עד חלשות מאוד. ראה ערך ההפסד לפיניקס, נועלת הטבלה בקונפרנס המערבי).

       

      לברון ג''ימס  (MCT)
      לברון ג'יימס. השיאים מעל הכל(MCT)

       

      נכון שהדבר הוא מושפע, בין השאר, מלוח המשחקים ומפציעות של שחקנים נוספים, אבל אין להתעלם כי מדובר בנתון מדאיג. נתון, אשר אולי מספר את הסיפור. המנהיגות של לברון, בעיקר על השחקנים הצעירים של הלייקרס איומה במקרה הטוב, שערורייה במקרה הרע.

       

      אחד הביטויים להיעדר המנהיגות של לברון הוא חוסר היכולת של לברון לקחת אחריות. לבדוק איפה הוא יכול להשתפר ולעזור לקבוצה לחבר כמה ניצחונות
      רצופים. אף אחד, כמעט, כבר לא מדבר על הגעה לפלייאוף. הסיכוי לכך במרבית סוכנויות ההימורים ובאתרי הספורט המובילים הוא 1 ל-1,000! במקום זאת, בחר לברון להאשים במישרין או בעקיפין את חבריו אליו נקלעה הקבוצה. לברון מקרין בשבועות האחרונים שליליות (אם תרצו, חוסר חיוביות). כדמות דומיננטית במועדון (עדיין מדובר באחד השחקנים הגדולים שידע המשחק) יש לו השפעה רבה על חברי הקבוצה, קל וחומר, על השחקנים צעירים שרובם לא יודע טעמו של פלייאוף מה הוא.

       

      יותר מכך, יש המחמירים וטוענים כי מדובר אפילו בבריחה מאחריות. לברון, בפעולות שונות מאז חזרתו מהפציעה, הפריד את עצמו מיתר הקבוצה. לא מדובר רק בריחוק פיזי. באחד המשחקים לברון נצפה יושב על ספסל המחליפים מספר מטרים משאר חברי הקבוצה, כאשר מפרידים ביניהם מספר כיסאות ריקים. כך, היה, למשל, שלברון עקף את מייקל ג'ורדן ברשימת קלעי כל הזמנים. למרות שבמקרה זה אפשר לתת לו הנחה כי היה מדובר ברגע אמוציונאלי עבורו, ואולי לברון היה זקוק לזמן עם עצמו. הכוונה היא לשאר המשחקים "הרגילים" של העונה, וביתר שאת מאז שחזר מהפציעה. אבל לא מדובר רק בריחוק פיזי, מדובר גם בריחוק סמלי. לברון משדר, כאילו, אין לי קשר לכישלון הזה. הכישלון רובץ את כתפם של שאר השחקנים שלא התעלו לרמה הנדרשת. אני, לברון, מנפק בכל ערב שורה סטטיסטית מכובדת. האשמה לא בי. האשמה בהם.

       

      חוסר המנהיגות של לברון מתבטא גם בהיעדר גיבוי לשחקני הסגל על טעויות שהם מבצעים, קטנות כגדולות. בגמר הפלייאוף של שנה שעברה, במשק הראשון, ג'יי. אר. סמית' (שאינו נחשב לעיפרון הכי מחודד בקלמר) עשה טעות נוראית. הוא לא עקב אחר התוצאה וחשב שקליבלנד מובילה, כאשר בעצם לוח התוצאות הראה שוויון. כתוצאה מכך, הוא ויתר על קליעה נוחה בצבע שהכדור אצלו כתוצאה מריבאונד התקפה, הוביל את הכדור לקו האמצע כדי לבזבז זמן והמשחק נשלח להארכה. לברון, עד רגע זה נתן באמת משחק לפנתאון (51 נקודות באחוזים גבוהים). אך התגובה שלו היא דוגמה ומופת לאנטי-מנהיגות. הוא (סוג של) התנפל בהאשמות על ג'יי. אר. סמית', נמנע מ"להחליק" לו את היד, למרות ששחקנים אחרים (מהחמישייה ומהספסל) שהיו מתוסכלים ממהלך לא פחות מלברון עשו זאת (כמצופה).

       

      לברון ג'יימס לוס אנג'לס לייקרס קיירי ארווינג בוסטון (צילום: רויטרס)
      איתו היה לו הרבה יותר קל. לברון עם ארווינג(צילום: רויטרס)

       

      מנהיג אמיתי היה יכול להתעלות על עצמו ולנסות להרים את השחקן והקבוצה ברגע הקשה הזה. או לפחות לא לשקוע ולהיות מכונס בעצמו. בפועל, לברון היה השחקן הראשון שירד לספסל, שם המשיך לדגמן פרצופים מתוסכלים. בשלב מסוים שלברון הבין שהיה לקליבלנד עוד פסק זמן ההתמוטטות המנטאלית עברה משלב הסאב-טקסט לשלב הגלוי וההפגנתי. הוא תפס את הראש בשתי הידיים ונראה עצבני ואבוד. בהארכה לברון המשיך בקריסה (שתי נקודות, עם 0 סלי שדה מ-4 ניסיונות). נכון, הוא אנושי, זאת באמת הייתה טעות כואבת. אבל במקום להתאפס על עצמו ולאסוף את שחקנים (תרתי משמע) הוא נתן לייאוש להשתלט עליו ובעצם ויתר על המשחק. כאילו מבחינתו הקבוצה כבר הפסידה, כאשר המשחק עדיין לא היה גמור אלא רק נשלח להארכה (!)

       

      הרבה שחקנים ואוהדים מקליבלנד היו "קונים" מצב כזה בטרם התחיל המשחק, להיות בשוויון, 5 דקות לסוף, ואפשרות ממשית "לגנוב" את המשחק הראשון והביתיות מגולדן סטייט. ואכן, הרבה פרשנים מצביעים על הרגע הזה כרגע מכונן שהכריע את המשחק, אם לא את גורל הסדרה.

       

      שפת הגוף של לברון שלילית על המגרש, חלק ממעשיו שליליים מחוץ למגרש. באחד המשחקים החשובים העונה (מול הקליפרס), לברון נצפה מגיע לחדר ההלבשה עם כוס יין בידו. שחקן מחויב לקבוצה ומסור למטרה לא אמור לעשות דבר כזה. בטח לא בשלב מכריע כזה של העונה. איזה מסר הוא משדר לשחקנים האחרים? שנגמרה העונה ואפשר כבר לפתוח את השמפניות? ועל מה, איזה הישג קבוצתי הלייקרס חוגגים? ההישג היחיד שיש ללייקרס העונה הוא העובדה שלברון עקף את מייקל ג'ורדן ברשימת קלעי כל הזמנים במדי הקבוצה. ואם בג'ורדן עסקינן, גם המעשים של MJ לא תמיד היו חיוביים, זכורים לכולנו הסיגרים הקובניים שג'ורדן היה נוהג לעשן או האגרוף ששלח לפניו של סטיב קר. אבל אף אחד אף לא פקפק במידת המחויבות של מייקל. מה שלא ניתן להגיד העונה על לברון.

       

      מבחינה מקצועית, חוסר המנהיגות של לברון מתבטא בחוסר היציבות של הקבוצה. הקבוצה הצליחה לנצח מאז חזרתו קבוצות חזקות (כמו, יוסטון, בוסטון) ובמקביל להפסיד לנמושות של הליגה (ממפיס, פניקס, ניו אורלינס (בלי אנטוני דיוויס). בקבוצה בריאה, עם שלד מנהיגותי חזק (לא רק על המגרש, גם על הקווים), הדפוס הזה צריך להיות הפוך. יותר מכך, מבחינה מקצועית-התקפית, נראה כי לברון כבר לא יכול לנצח משחקים לבדו. בין אם מחוסר יכולת פיזית (נמצא בעונתו ה-16 בליגה, ליגה שוחקת עם 82 משחקים בעונה הסדירה, לא כולל מאבקי פלייאוף. 3 עונות יותר ממייקל ג'ורדן כגורם תחרותי דומיננטי לשם השוואה – להוציא את האפיזודה בוושינגטון) ובין אן מחוסר רצון, חוסר חשק, חוסר תשוקה וכיוצ"ב.

       

      נכון, אם הלייקרס היו מצליחים להתברג לפליאוף ייתכן שהיינו שומעים עכשיו זמירות אחרות, כי כשמנצחים הרפש שוקע או נצבע בצבעים ורודים. אבל, כאמור, זה לא המצב. בנוסף, מבחינה מקצועית-הגנתית, לברון הציג לאורך העונה יכולות הגנה ירודות, לעיתים זה נראה שהוא אפילו כבר לא מנסה להיראות כאילו הוא שומר, ולו אפילו למראית עין. ולא, הגיל של לברון הוא לא תירוץ. ג'ורדן בגיל דומה נבחר לחמישיית ההגנה של העונה. יש לציין שבמשחקים האחרונים יש שיפור בטריטוריה הזאת, יכול להיות שהביקורות החריפות שהופנו כלפיו בנושא ההגנה עשו את שלהן.

       

      יש לסייג ולומר שמקרוביו של לברון ושאר כתבי החצר שלו כופרים בטענות אלו על היעדר מנהיגות. לטענתם, אחד הסממנים של מנהיגות הוא היכולת להפוך את השחקנים שלצידך לטובים יותר. בזה, לאורך הקריירה לברון מתמחה. הוא שחקן לא אנוכי (בניגוד, למשל, לקובי, או מייקל), הוא מוסר הרבה אסיסטים (מקום 10 בטבלת מוסרי האסיסטים של כל הזמנים). לא ניתן להתעלם שזה גם סוג של מנהיגות ובהחלט זה טיעון מקל. אבל מדובר במנהיגות על המגרש בלבד (!). מנהיגות אמיתית מתרחשת גם מחוץ לקווים.

       

      אני לא חושב שלברון הוא המנהיג הגרוע ביותר בתולדות ה-NBA. לפרקים הוא עושה את זה, לפרקים גם בהצלחה. אבל משחקן שמתיימר להיות השחקן הגדול ביותר בכל הזמנים זה לא מספיק. יש דרישות מובנות לתואר הזה, ואחד מהם זה להיות מנהיג גם שהמצב קשה. לברון לא עשה את זה השנה. יש שיאמרו, נכשל בזה כישלון מפואר.

       

       

       


      פורסם לראשונה 15/03/2019 10:46

       

      לפנייה לכתב/ת
       תגובה חדשה
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      מומלצים