באחד הרגעים המסוכנים בחייו, כך הוא מספר, אודי אילון מצא את עצמו בליבם של שני מטחי ירי. מן העבר האחד ירו עליו אנשי הרשות הפלסטינית, שמזרועותיהם ברח רגעים ספורים לפני כן. מהכיוון השני היו אלה הכדורים של חיילי צה"ל. זו הייתה שעת ערב מאוחרת, הוא היה חבול ומדמם, ולא האמין שאחרי כל מה שעבר, כך יסתיימו חייו. בגלל טעות בזיהוי.
אבל אז, ברגע האחרון, אחד החיילים זיהה אותו: "היי, אני מכיר אותו! הוא עבד איתנו! הוא משלנו!". הרגע הסמלי אך כל כך ממשי הזה, כשהוא בין המצרים, לוכד את סיפור חייו כולו כפי שהוא מובא מפיו. אדם שנלכד בין שני צדדים עוינים, לא פעם על סף מוות.
הסיפור של אודי אילון נשמע כמעט לא אמיתי. ואכן, כשהוא מספר אותו, המילה "מטורף" חוזרת יותר מפעם אחת. לפעמים, כאשר הוא צובר תאוצה ומתמסר לשטף הדיבור, נשמע שגם הוא עצמו מתקשה להאמין שכל התלאות אכן התרחשו כפי שהוא זוכר אותן: אלו חיים מלאי תהפוכות, רצופים חבטות נפשיות וגופניות גם יחד. כשנולד בסוף שנות ה-70 בעוצרין, כפר קטן בשומרון, בשם זוהיר עדילי, לא יכול היה להעלות בדעתו שיום אחד יעבוד בשיתוף פעולה צמוד עם השב"כ, שייפול בשבי הרשות הפלסטינית ושימצא את עצמו פגוע כל כך מהרשויות של מדינת ישראל. כעת, בתקווה להביא את סיפורו לקהל גדול ככל הניתן, הוא מוציא ספר: "הוא משלנו: סיפורו של לוחם בשירות השב"כ" (הוצאת סגול).
4 צפייה בגלריה
אודי אילון
אודי אילון
אודי אילון
(באדיבות המצולם)
"קשה לי לדמיין ששמחו על בואי לעולם. אני לא יודע אם חגגו את הולדתי, אם הוזמנו אורחים, אם נשחט כבש. אני לא זוכר אף יום הולדת אחד שנחגג לכבודי", הוא כותב כבר בפתיחה. זוהי נקודת המוצא: ילד שלא קיבל אהבה מאיש. הוא זוכר רעב קשה, ואלימות חוזרת ונשנית - בכפר בכלל, ובייחוד בביתו. אביו, שהתפרנס בדוחק כסוחר בגדים, היה בלתי צפוי והפליא בו מכות באופן גחמני, לעיתים במטאטא. אמו הייתה חסרת אונים. כשהיה הולך לבית הספר, היה סובל מנחת זרועם של המורים. שום מקום לא היה בטוח. יום אחד נשמעו יריות בשטח בית הספר. אפילו המוסד החינוכי המקומי הפך לזירת מלחמה. להבנתו של אודי, היו אלה אנשים חמושים מהכפר, שככל הנראה לא היו מרוצים מתפקודו של המנהל. "אלימות הייתה השפה השלטת בכפר, לבטא כוח ושליטה", הוא כותב בספרו.
בגיל 12 מאס בשגרת האלימות והעוני וברח מהבית. ההחלטה הגיעה לאחר תקופה ארוכה שבה אביו הכריח אותו לעבוד למרות גילו הצעיר, ובימים שבהם לא הצליח להביא הביתה כסף, נותר לו רק להתחנן לחסדי האב. אבל נקודת המפנה הייתה דווקא מפגש בלתי צפוי: באחד הימים נתקל בחיילי צה"ל. תחילה השתתק מאימה, ואז הופתע כשהציעו לשחק איתו כדורגל. אחד החיילים אף שלף כריך והגיש לו אותו. והכריך היה טעים.
מבחינת זוהיר הילד זה היה מפגש מכונן, שלא התיישב עם שום דבר שהכיר מהכפר. "ראיתי את הרוע ששם, את האלימות. אם זה מאבא, מבית הספר, שיעורי הדת הקיצוניים. היו מלמדים אותך שצריך לשנוא את האחר, את היהודים, את הנוצרים. ואתה כביכול לא יודע אם זה נכון או לא נכון", הוא מספר עכשיו. "אתה בתור ילד מקבל הצפה למוח. אבל מה גרם לי לחשוב מחוץ לקופסה? שאמרתי, רגע: הם אומרים שהצד השני אלים, אבל אני מקבל אלימות מהם". לדבריו, אחרי שברח מהבית התגורר למשך תקופה בפרדסים, בבתים נטושים, באתרי בנייה, היכן שרק התאפשר, וחי מן היד לפה: "התחלתי לחיות כמו זאב. מגיל 12 עד גיל 18".
את השם אודי אילון קיבל שנים לאחר מכן. כיום, כשהוא נשאל עליו, הוא משיב בחדות כיצד הוא מגדיר את עצמו: "לא פלסטיני, ישראלי. גם בתעודת הזהות אני ככה". אבל כשעוד היה נער ונקרא זוהיר, בימים שבהם עבד במכולת בפתח תקווה - מחמש בבוקר עד עשר בלילה, ובלילות בכה - לא האמין שיום אחד ירגיש שייך לתרבות הישראלית. המפגשים עם הלקוחות טלטלו אותו: הוא נחשף לחיים החילוניים, שטרם הכיר. "למדתי שאדם יכול לבקש לו דברים בחיים. אבל מה אני אוכל לעשות עם חיי?", שאל את עצמו.
התשובה הגיעה זמן קצר לאחר מכן, כשאדם שאותו הוא מכנה קפטן א' פנה אליו עם הצעה מסקרנת. מבחינתו, הציעו לו עולם ומלואו: "צלצל אליי איש שב"כ וביקש שאני אצטרף אליהם בסיוע. ואני, לאור כל מה שעברתי, לא חשבתי פעמיים. הוא אמר: 'אשמח להיפגש איתך במתקן שלנו לצורך שיחה על כוס קפה, אם זה בסדר. לא נכריח אותך'. אמרתי לו, 'בשמחה'".
היה בזה מבחינתך גם היבט של נקמה במקום שממנו באת?
"כן, רציתי לנקום לאור כל מה שעברתי. ואני גם חי כבר במדינה הזאת, אז אתה אומר: רגע, או שתהיה שייך או שתעזוב אותה. אתה לא צריך להיות כפוי טובה פה, תחליט מה אתה רוצה מעצמך. ראיתי שנכון לי לעשות את זה, ועשיתי את זה".
וכך התחילו הימים שלו כסייען של השב"כ. מפעיליו היו מוסרים לו תמונה ושם של אדם מבוקש, לעיתים גם תמונה של ביתו, וזוהיר היה מוצא את הגישה. לפעמים התלווה אליו מסתערב. כניסתו לכפר נעשתה תמיד תחת זהות פלסטינית ובכלי רכב פלסטיניים. אחר כך, אחרי שיצר את הקשר עם המבוקש, היה מוביל אליו את הכוחות הישראליים. על מנת להתקבל בכפרים הערביים היה מתחזה לרוב לקבלן בנייה, שבא לחפש עובדים. "'פאודה' זה חיקוי של מה שעשינו. זה היה כמו בסרטים", הוא אומר, "אתה לא מאמין. אתה מגיע לכפרים עם מסתערב, ואין שמות לרחובות ואין אור, זה חושך מצרים".
באחת הפעמים, הוא מספר, הביא לעצירת מחבל שתכנן לבצע פיגוע יום או יומיים לאחר מכן. בפעם אחרת מחבל נמצא מתחבא בדוד שעל גג ביתו. "היו מבצעים שאתה נכנס, ולא מבין איך אתה יוצא משם. אתה צריך להיות מאוד מתוחכם וזהיר. אל תשכח שמבוקש יודע שהוא מבוקש. כל דבר מחשיד. טעות אחת שלך היא המוות שלך", הוא אומר. ובכל זאת, לטענתו, לא נתן מקום לחששותיו. "אחרי כל מה שעברתי, אני יודע מה זה פחד?"
4 צפייה בגלריה
''זה חיקוי של מה שעשינו''. מתוך ''פאודה''
''זה חיקוי של מה שעשינו''. מתוך ''פאודה''
''זה חיקוי של מה שעשינו''. מתוך ''פאודה''
(צילום: רונן אקרמן, באדיבות yes)
כשבע שנים עבד עם השב"כ, להערכתו, ובמהלכן היה מעורב במאות משימות. אבל אז הגיע מבצע אחד שהשתבש. אותה טעות קריטית שעשויה הייתה לשים קץ לסיפור שלו. השנה הייתה 1999, והוא היה בדרך למשימה נוספת, שום דבר חדש. "הרכז שלי מצלצל אליי ואומר לי, שמע, צריך דחוף להיכנס לאיזה כפר, לעצור מבוקש שניצל כמה פעמים מלכידה", הוא נזכר.
לצורך המשימה נעזר באחד מתושבי הכפר, שליווה אותו בסמטאות. הנוכחות שלו עוררה אצל אילון פעמוני אזהרה. "הייתה לי הרגשה רעה כזו. ואני אומר לבחור: רגע, עצור שנייה. משהו בראש שלי אומר לי, אל תסמוך עליו, אל תיכנס היום, זה מפחיד. אבל מצד שני אני אומר לעצמי, האגו שלי לא יאפשר לי. מה אני, פחדן? מה הרכז יחשוב עליי? לא, לא. אני נכנס בכל זאת. ואז נכנסנו".
כשהמתח גבר, התחיל לקוות שכוחות הביטחון הישראליים יגיחו מהעלטה ויחלצו אותו. זה לא קרה. "השעה 24:00 ואנחנו מגיעים לאיזה מקום, מול קיר. האוטו כבר לא יכול לנסוע לשום כיוון. ואז התנפלו על האוטו איזה 15 רעולי פנים, עם נשק, ושברו את החלונות". בראשו עברה מחשבה אחת: "אכלתי אותה, זהו. אבל הלוואי שהמוות יהיה מהיר".
המוות לא בא. רעולי הפנים ערכו בו לינץ' באגרופים ובקתות אקדחים. הוא איבד את ההכרה, והתעורר זמן מה לאחר מכן, בשכם. "הייתי תלוי כמו ישו, בידיים וברגליים. עירום", הוא משחזר. וכך התחילה מסכת ארוכה של התעללות. "לוקחים גומי, מדליקים באש ומטפטפים לך על הגוף. לוקחים פטיש, דופקים לך על האצבעות של הרגליים. לוקחים קיסם, שמים לך על התריסים של העין, שלא תוכל לסגור אותן. אתה לא מבין איזה עינויים, מכות רצח. בסוף אתה מוצא את עצמך עם רגל שבורה, יד שבורה. קבוצה ענקית של אנשים שמרביצים לך ומתנפלים עליך. אתה מתחנן: רק שהמוות יבוא מהר. לא רוצה יותר לחיות. ואז, למעשה, ככה שישה חודשים, יום-יום". לדבריו, אחד המכים אף התקשר לחבריו ולקרובי משפחתו והזמין אותם להצטרף. "הוא אמר להם: יש לי פה בשר, רוצים לבוא לאכול? והוא התכוון אליי".
למה הם עינו אותך? הם רצו ממך מידע?
"בעיקר שאני אסבול. זה היה כמו פרס בשבילם, כאילו קיבלו מיליון דולר כל אחד".
הם לא ביקשו שמות של אנשים, פרטים?
"זה לא היה רלוונטי, כי לא משנה מה תענה להם, הם יגידו שאתה משקר וירביצו לך. כל פעם ששאלו אותי משהו, עניתי הפוך".
בספרו הוא מתאר עינויים נוספים, גרפיים מאוד, שבעל פה הוא מעדיף שלא לחזור עליהם - ונחסוך אותם גם מקוראינו. לצד העינויים הפיזיים, הוא מעיד גם על התעללות פסיכולוגית: פעם אחר פעם גרמו לו להבין שהוא עתיד להיות מוצא להורג בעוד כמה שעות, סתם כך. בסופו של דבר, כשכבר בקושי יכול היה לעמוד על רגליו, החליט שאם אין יותר מה להרוויח, אין כבר מה להפסיד: "אחרי שישה חודשים אמרתי, אני חייב לצאת מכאן, לברוח. לא מעניין אותי אם אתפס, כי ממילא הורגים אותי כל יום. אז ביג דיל, מה זה משנה. חיכיתי יום אחד לשעה 21:00 והיה רק שומר אחד, עזתי במקור, ששמר עליי עם נשק. השאר כולם יצאו לחג, לרמדאן".
4 צפייה בגלריה
עימותים בין פלסטינים לחיילי צה"ל בשכם
עימותים בין פלסטינים לחיילי צה"ל בשכם
עימותים בין פלסטינים לחיילי צה"ל בשכם
(צילום: AFP)
כשהשומר שקע בשיחת טלפון ארוכה (בספרו מתאר אותה אודי כשיחה בעלת אופי פלרטטני), הוא החליט לנצל את ההזדמנות. "כל פעם הייתי לומד משהו על המקום הזה, איפה נכנסים, איפה יוצאים, איפה המפתחות. כל פיפס קטן שיעזור לי לברוח", הוא משחזר. ברגע האמת הצליח להשחיל את ידיו החוצה מהאזיקים, ומבלי לחכות עוד רגע אחד מיותר - חמק משם. את הדלת נעל מבחוץ.
"התחלתי להסתובב כמו שבור. אתה לא מאמין איך נראיתי, הרוס". כשהוא חבול ומדמם, הצליח לפי סיפורו לגנוב מדים המזוהים עם הרשות הפלסטינית ולברוח לכיוון עמדה של צה"ל, שידע על קיומה באזור, אך בדיוק באותן דקות הבינו חוטפיו כי חמק מידיהם. ואז שמע מעליו באוויר את צרור היריות הראשון, ומיד לאחר מכן גם את יריות החיילים. כך מצא את עצמו בתווך. הוא הרים את ידיו, ובסופו של דבר החיילים אספו אותו וסיפקו לו טיפול ראשוני. כך נגמרה דרכו עם השב"כ.
אחרי תקופה של אשפוז חזר לגור ברחוב. בסיוע הרשויות הישראליות, הוא מספר, קיבל תעודת זהות, על מנת שיוכל לפתוח חשבון בנק. אז ניתן לו השם שהוא משתמש בו עד היום, אודי אילון. "על פני השטח הייתי משוקם טוב, אבל בתוכי הייתי הרוס", הוא אומר. ומכאן הסיפור שלו מתפרע לחלוטין: בספרו הוא כותב כי זכה בלוטו בסכום של למעלה מ-200 אלף שקלים, אך התרושש שוב כשמכר הפיל אותו בפח. הוא לקח ממנו הלוואה, הפקיד בידיו אקדח ואז הודיע למשטרה כי אילון מחזיק בנשק בניגוד לחוק. בסוף הפרשה הזו מצא עצמו בכלא. אם לא די בכך, בהמשך היה מעורב גם בפתיחת קזינו בדירה יוקרתית בצפון תל אביב, הרוויח שם לא רע לטענתו, והתמסר לחיי הוללות ראוותניים ובזבזניים. את כל האירועים הנ"ל, שורה של מעידות שסיפקו לו בעיקר חרטה, הוא תולה במצבו הנפשי הקשה בעקבות ימי השבי.
אילון מאשים את מוסדות המדינה, שלדבריו השתמשו בעזרתו - ובהמשך הפקירו אותו. הוא טוען כי השב"כ קיצץ באופן ניכר בסיוע שקיבל, שלא בצדק: "הפסקתי לקבל כסף בטענות שכאילו אני לא מתנהל נכון, לא משתף פעולה בשיקום. יום אחד נותנים לך 5,000 שקלים ויום אחד 2,000. חודש אחד כלום. למה? כי זה לפי מצב הרוח שלהם. אבל הם יודעים ללכת למשרד האוצר ולקבל עשרות מיליוני שקלים על הגב של אנשים כמוני. אלוהים יודע לאן הכסף הזה הולך".
לידים ביניים אודי אילון
לדבריו, כשניסה לפנות לאישי ציבור כדי לקבל את תמיכתם, הדלתות נטרקו בפניו. כך למשל, הוא טוען, ניסה ליצור קשר עם דוד שרן, שהיה אז ראש הסגל של לשכת ראש הממשלה: "אני ישן ברחוב, בלי בית. אני מצלצל אליו ואומר לו - תעזור לי. מה הוא אומר לי? אני אעזור לך, אין בעיה, דבר איתי עוד יומיים. יום למחרת אני בודק באפליקציה, מה הוא כתב בשם שלי? 'אודי, עובד שב"כ, ערבי, לא לענות לטלפון'".
השב"כ ומשרד ראש הממשלה, טוען אילון, משתמשים במילים "סודי וביטחוני" על מנת למנוע מגופים אחרים לסייע לו. "נגיד, אם אני פונה עכשיו לאיש תקשורת או לשר או חבר כנסת ומבקש שיעזרו לי, מיד אומרים לו לנתק קשר, כי זה 'ביטחוני-סודי'. אז אני שואל, מה ביטחוני-סודי בזה שאני מבקש סיוע? אין לי משפחה בארץ, אני חי לבד. אין לי אף אחד בעולם הזה".
4 צפייה בגלריה
(הוצאת סגול)
כשהתחלת לעבוד עם השב"כ, ציפית שהמדינה תדע להעריך את זה?
"זה מה שציפיתי, זה המינימום. כשאנשים ישבו בפלורנטין עם וודקה ובקבוק בירה והיו מנגנים בברים ונהנו - אני את התחת שלי קרעתי בכפרים לילה-לילה עם מסתערב, חטיבת מבוקשים, מה לא עשיתי בשביל שאנשים יוכלו לשבת בשקט ולישון.
"אתה יודע מה כואב לי? מחבל שאני עצרתי מקבל קצבה כל חודש ולימודים ורואה את המשפחה שלו, ואני שעשיתי את זה לא מקבל. זה כואב", הוא אומר, ומוסיף: "השב"כ ומשרד ראש הממשלה לא אוהבים שמישהו יוצא לתקשורת ומספר את הסיפורים האלה. הם רוצים את הקרדיט לעצמם. ראש הממשלה יודע לשים את הידיים שלו על דוכן הנאומים ולהגיד: 'עצרנו, חיסלנו'. אבל זה אני - לא אתה".
אתה אומר שהספר מצליח, נמכר היטב. יכול להיות שהוא נותן לישראלים תחושה שהם צודקים - "הנה, הוא עבר לצד שלנו"?
"אני אגיד לך ככה. חלק מהאנשים, נגיד אם זה השמאל הרגיל או הימין הרגיל ובעיקר המרכז, אוהבים את הסיפור שלי. אבל מה הבעיה שלי? השמאל הקיצוני והימין הקיצוני. בימין הקיצוני זה לא משנה מה עשיתי למען המדינה. מבחינתם, 'הוא ערבי, הוא מחבל'. זה הזוי לשמוע את זה, זה מעצבן. והשמאל הקיצוני אוהב להשתמש במילה 'בגידה' ו'למה הוא עשה את זה', ו'זה עַם מסכן'. אתה יודע, אני לא יכול לרצות את כולם".
מהשב"כ נמסר בתגובה: "מר אילון טופל על ידי המנהלה הביטחונית לסיוע, החל משנת 2001 ועד לשנת 2014. במהלך השנים, עמד עימו צוות שיקומי בקשר ישיר ובלתי אמצעי, במטרה לסייע לו בתחומי החיים השונים וזאת, על פי כללים ונהלים הקבועים במנהלה. כמו כן, קיבל סיוע כספי משמעותי ביותר בסכום של מאות אלפי שקלים, דיור והטבות רבות נוספות. מר אילון מיצה את כל זכויותיו בהליך השיקום. כל ההחלטות בעניינו התקבלו על פי כללים ונהלים הקבועים ועמדו לביקורת פנימית וחיצונית על ידי גורמים שונים, ובכללם בית המשפט העליון במסגרת עתירה לבג"ץ אשר נמחקה, משרד מבקר המדינה וגורמים נוספים. כל זאת אל מול חוסר שיתוף פעולה עם הליך השיקום, התנהלות והתנהגות לא ראויה של מר איילון לאורך השנים".