שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    האדם הראשון שריחף בחלל

    54 שנים לריחוף הראשון של אדם מחוץ לחללית, שכמעט הסתיים באסון - כשהקוסמונאוט התקשה לחזור לחללית בשל תקלה

    יציאה של אסטרונאוט אל מחוץ לחללית או תחנת חלל היא כיום כמעט פעילות שגרתית. אחרי יותר מ-400 משימות כאלה שבוצעו במשך השנים, האסטרונאוטים יודעים בדיוק מה צפוי להם כשהם יוצאים אל החלל, וכיצד להתמודד עם תקלות ובעיות. אבל כל זה ממש לא היה מובן מאליו לפני 54 שנים בלבד, כשנפתח צוהר היציאה של מנעל האוויר המאולתר בחללית ווֹסחוֹד-2 ובפעם הראשונה ניצב אדם ישירות מול החלל האינסופי, כשכל מה שמפריד בינו לבין מרחבי היקום הוא חליפת חלל שטרם נוסתה.

     

    עוד כתבות מאתר מכון דוידסון לחינוך מדעי

    זמן מסך: מובהקות סטטיסטית אינה חזות הכל

    ההבטחה הלא מקוימת של מונה ליזה

    המשאבה ששינתה את פני הרפואה  

     

    הליכת החלל הראשונה בהיסטוריה    (צילום: סוכנות החלל של ברית המועצות)

    הליכת החלל הראשונה בהיסטוריה    (צילום: סוכנות החלל של ברית המועצות)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    הצייר המעופף

    האדם שנבחר למשימה המסוכנת היה אלכסיי ליאונוב (Leonov, או ליתר דיוק Лео́нов), קוסמונאוט בן 30 שזו הייתה טיסתו הראשונה לחלל. ליאונוב גדל בכפר נידח בסיביר, השמיני מתשעת ילדיהם שהגיעו לבגרות של אב חשמלאי וכורה ואם עקרת בית. כמו כל בני גילו, ליאונוב התבגר אל תקופת מלחמת העולם השנייה שלוותה בעוני, רעב ומחסור. למרות התנאים, מגיל צעיר מאוד הוא התמסר לתחביבו – ציור, וסיפר לימים שידע לצייר עוד לפני שידע לקרוא. כשהתבגר, המסלול הטבעי מבחינתו היה בית ספר לאמנות וקריירה בתחום, אבל בעקבות אחיו, שהיה מכונאי מטוסים בחיל האוויר, החל להתעניין גם בתחום הטיסה. "קרוב לוודאי שהייתי הופך לאמן אלמלא שבו את לבי הצבעים המרהיבים של השמיים, ורציתי להיות קרוב אליהם".

     

    להחלטה לפנות לטיסה הייתה גם משמעות כלכלית. חניכי קורס הטיס הצבאי היו זכאים למגורים על חשבון חיל האוויר, בעוד תלמידי האקדמיה לאמנות נאלצו לממן את המגורים בעצמם. זה הכריע את הכף. ליאונוב התגלה עד מהרה כטייס מצטיין, וב-1957 סיים את המסלול המפרך של לימודי טיסה ותואר אקדמי. לאחר אימון מתקדם הוצב במזרח גרמניה, שם שירתו הטייסים המצטיינים ביותר של ברית המועצות בנקודת החיכוך עם כוחות ברית נאט"ו. אבל הוא לא הספיק לשרת זמן רב בתפקיד, משום שב-1960 נבחר לאחד מעשרים הטייסים המיועדים לטיסות חלל.

     

    בול המציין את המשימה בחלל (צילום: מתוך ויקיפדיה)
    בול המציין את המשימה בחלל(צילום: מתוך ויקיפדיה)

     

    דווקא בהכשרת טייסי החלל, הקוסמונאוטים, ליאונוב לא הצטיין כמו בהטסת מטוסים. הוא כמעט נכשל במבחן הצנטריפוגה, ורק לאחר ששכנע את הבוחנים לתת לו עוד הזדמנות, הצליח להתמודד עם הסחרור המהיר ולעמוד בקושי בדרישות. אחרי כשנה של אימונים, לימודים ומבחנים, כשהגיע הזמן לבחור את הקוסמונאוטים הראשונים שיטוסו לחלל, הוחלט כי ליאונוב לא יטוס בחלליות ווֹסְטוֹק, משום שהיה גבוה מדי בשביל להידחס לכיסא המפלט של החללית הזעירה.

     

    רק אחרי שלוש שנים הגיע תורה של חללית "ווסחוד", שהייתה למעשה אותה חללית זעירה, הפעם המיועדת לא לאדם אחד אלא לשלושה. כדי להתאימה למשימה כזו לא רק שהוצא ממנה כיסא המפלט, גם הוחלט כי הקוסמונאוטים יטוסו בלי חליפת חלל, משום שבחללית הדחוסה לא היה מקום לחליפות המגושמות. משימת ווסחוד-1 עברה בשלום באוקטובר 1964, והרוסים הקדימו שוב את האמריקנים, שטרם שיגרו אפילו צוות של שני אנשים. אז הגיע הזמן להפתעה הבאה: הליכת החלל.

     

    אילתור מתנפח

    היכולת לצאת מחללית לא הייתה רק גחמה. לכולם היה ברור כי היא תידרש למשימות חלל מורכבות יותר, בהן תיקונים של חלליות מבחוץ, חילוץ של אסטרונאוטים ומעבר בין חלליות, וכמובן הליכה על הירח. גם האמריקנים שקדו על פיתוח היכולת הזו בתוכנית ג'מיני, אך שוב לא הצליחו להקדים את הרוסים. כדי שקוסמונאוט אחד ייצא לרחף בחלל בעוד האחרים נשארים בחללית, החליטו הרוסים להשתמש ב"מִנְעל אוויר" (Airlock) - תא קטן בעל פתחים בשני צדיו, אחד מחובר לחללית והאחר נפתח אל החלל. בשלב ראשון פותחים את הצוהר המחבר את המנעל אל החללית, ורק לאחר שהקוסמונאוט נסגר בתוכו, פותחים את הצד השני והוא יכול לצאת אל החלל. גם בכניסה חזרה, רק לאחר שהוא סוגר את הפתח החיצוני, הוא יכול להיכנס שוב לתוך החללית.

     

    הבעיה היחידה הייתה שלרוסים לא הייתה חללית עם מנעל כזה, וגם לא אפשרות לבנות התקן כזה בזמן סביר. לכן שוב נדרש אילתור: המנעל לא יהיה חלק מהחללית עצמה, אלא תוספת חיצונית של מתקן מתנפח, שהותקן בצמוד לפתח חדש שהוסיפו בדופן החללית. מכלי חמצן נוספים שהותקנו סביב החללית סיפקו את החמצן לניפוח המנעל, שהיה מעין צינור באורך 2.5 מטרים ובקוטר 1.20 בלבד.

     

    הכותרת הראשית ב
    הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" ב-19 במרץ 1965(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

     

    כדי לאפשר לקוסמונאוטים ללבוש חליפות חלל ולקחת את הציוד הדרוש, צומצם הצוות לשניים בלבד: ליאונוב ומפקד המשימה, פאבל בליאייב (Belyayev). חוסר הוודאות לקראת המשימה היה רב מאוד. כחודש קודם לכן שוגרה חללית דומה ריקה, כדי לבחון את הפעלת המנעל ותפקודו בחלל, ונראה היה שבהפעלה מרחוק המערכת תפקדה היטב. אבל אז אירעה תקלה: החללית העצמאית הפעילה את מנגנון ההשמדה והתפוצצה, בלי אפשרות לבדוק כיצד המערכת שורדת בכניסה לאטמוספרה. איש גם לא ידע כיצד יתפקד ליאונוב ביציאה מהחללית ואיך יגיב גופו. בחודשים שלפני המשימה הוא נכנס למשטר מפרך של אימונים גופניים והיה בכושר מעולה, אך פסיכולוגים חששו כי הוא עלול להיתקף אימה משתקת מחוץ לחללית, עד כדי פגיעה בתפקודו.

     

    החלום שהפך לסיוט

    התקלות החלו כבר עם השיגור, אבל צוות הקרקע הצליח להתגבר עליהן, והחללית נכנסה כמתוכנן למסלול סביב כדור הארץ. מיד עם השלמת השלב הזה החלו הכנות לגולת הכותרת של המשימה: הליכת החלל. שני הקוסמונאוטים סגרו את החליפות, וליאונוב התחבר לתרמיל גדול שנשא אספקת חמצן ומערכות תומכות חיים. לאחר שהמנעל החיצוני נופח והתמלא חמצן, עבר ליאונוב לתוכו ומפקדו נעל מאחוריו את הצוהר. הוא פתח את הצוהר החיצוני, התקין מעליו מצלמת וידאו לתעד את האירוע, והוציא את ראשו וכתפיו אל החלל. כעבור שניות אחדות דחף עצמו החוצה, כשהוא מחובר לכבל בטיחות באורך 5.5 מטרים. "הייתה דרושה דחיפה קלה מאוד כדי לצאת, והרגשתי כאילו דחפתי את החללית הרחק מאחוריי", סיפר לימים למחברי הספר Into the Silent Sea.

     

    מתוך סרטון סובייטי שתיעד את הליכת החלל (צילום: מתוך יוטיוב)
    מתוך סרטון סובייטי שתיעד את הליכת החלל(צילום: מתוך יוטיוב)

     

    ליאונוב התפעל מאוד מהנוף שנשקף אליו: כדור הארץ הבוהק, השמיים השחורים ואפילו החללית שזהרה בצבעים מרהיבים על רקע החלל. הוא לא חש אימה, סיפר לימים, אלא כמו בחלום. עם זאת, הוא החל לחוש גם באתגרים שבריחוף בחלל: חוסר היכולת לשלוט בתנועות המתבצעות בריק, הקושי להתמצא בסביבה, אור השמש המסנוור מאוד גם מבעד למגן הקסדה הכהה, ובעיקר – החם מאוד. "ידעתי שהתנאים יהיו קשים ואני עלול למות אם החליפה לא תהיה אטומה", סיפר ליאונוב בראיון ל"קול ישראל" בעת ביקורו בישראל לפני כמה שנים. "תיארתי לעצמי שבכיוון השמש אחוש טמפרטורה של 150 מעלות ובצל הטמפרטורה תהיה מינוס 140. לא יכולתי להעריך מה יהיה".

     

    אתגר נוסף שאיש לא צפה מראש היה עד כמה לחץ האוויר בחליפה יגביל את ליאונוב. נוכח הריק שבחוץ התנפחה החליפה כמו בלון קשיח, כך שהקוסמונאוט ריחף בתוכה יותר מאשר לבש אותה. הוא היה יכול לכופף את גפיו בצורה מוגבלת בלבד, וכשרצה לתעד את הליכת החלל במצלמת הסטילס שהייתה מחוברת לחזהו - גילה שאינו יכול להגיע אליה.

     

    מתקן מתנפח מאולתר. תרשים של החללית ווסחוד-2 עם מנעל האוויר בצד שמאל למטה (צילום: מתוך ויקיפדיה)
    מתקן מתנפח מאולתר. תרשים של החללית ווסחוד-2 עם מנעל האוויר בצד שמאל למטה(צילום: מתוך ויקיפדיה)

     

    עשר הדקות שהוקצו לריחוף חלפו במהירות, וכשהגיע הזמן לחזור לחללית, נחרד ליאונוב לגלות שהוא אינו יכול לעשות זאת. הפתח של מנעל האוויר היה צר מדי בשביל החליפה התפוחה, וכל מאמציו לדחוף את רגליו דרך הפתח עלו בתוהו. הוא החליט לנסות לחרוג מתכנית המשימה, ולהיכנס הפוך - עם הראש קדימה - אך גם זה לא הצליח. נסיונות הכניסה דרשו מאמץ גופני רב - הדופק שלו דהר, חום הגוף עלה והזיעה צרבה את עיניו וטשטשה את ראייתו.

     

    עד מהרה הוא הבין שאין מוצא, חוץ משחרור לחץ מהחליפה באמצעות וסת חיצוני. הוא שחרר את הלחץ עד לרמה המינימלית שנקבעה בנהלי המשימה - אך עדיין לא הצליח להיכנס. ליאונוב התשוש החליט שאין לו ברירה, ושחרר את הלחץ לרמה מסוכנת. רק אך הצליח לתחוב עצמו דרך הפתח ולסגור את הצוהר, כדי לאפשר לבליאייב להזרים שוב חמצן אל תוך המנעל. על פי הנהלים נאסר עליו לפתוח את הקסדה בטרם ייכנס שוב לחללית עצמה, אבל החליפה שלו הייתה כה לוהטת ולחץ החמצן בתוכה כה נמוך, שהוא כופף גם את הנוהל הזה. רק לאחר כמה דקות של התאוששות הצליח להסתובב במנעל לכיוון הנכון, ולהיכנס שוב לחללית באפיסת כוחות, אחרי זמן כפול מזה שהוקצב להליכת החלל שלו. בלחץ האירועים מצלמת הווידאו נשארה בחוץ, והתיעוד היחיד שנותר מהמבצע היו תמונות באיכות נמוכה ששודרו בזמן אמת אל הקרקע.

     

    לילה קפוא

    גם לאחר הליכת החלל לא הסתיימו התקלות במשימה, שנועדה להימשך עוד יממה. המנעל שולח לחלל לאחר כניסתו של ליאונוב, אבל הפתח שלו לא נסגר היטב, והחללית איבדה חמצן. כשהגיע הזמן לחזור לאטמוספרה, מערכת ההפעלה האוטומטית לא פעלה, ובליאייב נאלץ להפעילה ידנית. בנוסף, חלק שהיה אמור להתנתק מהחללית לא ניתק בזמן, וגרם לסחרור מואץ של החללית ולכוחות ג'י חזקים מאוד שחשו הקוסמונאוטים.

     

    כתוצאה מהשיבושים נחתה החללית מאות קילומטרים מאתר הנחיתה המיועד, ביער סיבירי קפוא. צוותי חלוץ איתרו את החללית תוך זמן קצר יחסית, אבל לא יכלו לנחות באזור המיוער מאוד. לאחר כמה שעות הצניחו להם בגדים יבשים ואספקה, אבל שני הקוסמונאוטים נאלצו לבלות את הלילה החורפי בחללית שמערכת החימום שלה שבקה. רק למחרת הגיעו אליהם צוותי חילוץ, אך הם נאלצו לבלות עוד לילה סמוך לחללית - הפעם באוהל מחומם - עד שצוותים אחרים יבואו לקחת יער לנחיתת מסוקים. רק 48 שעות אחרי הנחיתה חולצו סוף סוף הקוסמונאוטים. החללית עצמה נאספה רק לאחר כמה שבועות.

     

    אלכסיי ליאונוב ב-1974 (צילום: מתוך ויקיפדיה)
    אלכסיי ליאונוב ב-1974(צילום: מתוך ויקיפדיה)

     

    ממשיך לצייר

    בליאייב וליאונוב זכו בעקבות המשימה בעיטורי "גיבור ברית המועצות". שניהם שאפו לטוס שוב לחלל כמה שיותר מהר, אך לכל אחד מהם התכניות השתבשו באופן אחר. בליאייב סבל מבריאות לקויה, והועבר לתפקיד משרדי. הוא עבר ניתוח לטיפול בכיב קיבה, ובעקבותיו לקה בזיהום קשה והלך לעולמו בינואר 1970, פחות מחמש שנים אחרי טיסת החלל היחידה שלו.

     

    ליאונוב היה אחד הקוסמונאוטים הבכירים של ברית המועצות, והחל להתאמן על טיסה לירח. אבל לאחר שהאדריכל הראשי של תוכנית החלל הסובייטית, סרגיי קורוליוב, הלך לעולמו ב-1966, התקשו הרוסים להוציא לפועל את התוכניות. המשימות לירח נדחו שוב ושוב בשל קשיי תקציב, תכנון לקוי ובעיות נוספות. ב-1968 שיגרו האמריקנים חללית מאוישת ראשונה לטיסה סביב הירח, וביולי 1969 כבר הצליחו להנחית בני אדם על הירח. בעקבות זאת זנחה ברית המועצות את הטיסות המאוישות לירח, ושנים של אימונים ירדו לטמיון.

     

    בהמשך קיבל ליאונוב את הפיקוד על צוות שהיה אמור לאייש בפעם הראשונה את תחנת החלל "סליוט" ב-1971. ואולם, ימים אחדים לפני המשימה הוחלט להחליף את הצוות, עקב חשש כי אחד מאנשיו נדבק בשחפת והדביק את עמיתיו. שלושת מחליפיהם סיימו בהצלחה את המשימה ההיסטורית בתחנת החלל הראשונה, אך בשובם לכדור הארץ אבד לחץ האוויר בחללית ושלושתם נספו. ליאונוב זכה לשוב לחלל רק ב-1975, במשימת "אפולו-סויוז", שבה חברו חללית אמריקנית וחללית רוסית בעיצומה של המלחמה הקרה.

     

    אחרי משימה זו ליאונוב לא טס לחלל שוב, אבל מונה לסגן מנהל מרכז הקוסמונאוטים והתקדם לדרגת גנרל. לאחר התפרקות ברית המועצות נכנס גם לעולם העסקים ושימש סגן נשיא של בנק גדול במוסקבה. הוא המשיך להיות פעיל בנושאי חלל, והיה שותף לכתיבת ספרים ותסריטים. כמו כן, הוא המשיך לצייר, ורבים מציוריו עוסקים בנושאי חלל.

     

    איתי נבו, העורך הראשי של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מתוך יוטיוב
    ליאונוב, מתוך סרטון של תוכנית החלל הסובייטית
    צילום: מתוך יוטיוב
    מומלצים