העתיד יהיה רע. אלה החיים

לפני כמה חודשים - נצח, במונחים אינטרנטיים - שטף את הרשת אתגר 'קופסת הציפורים', המבוסס על סרט האימה של נטפליקס בשם זה. בני נוער צילמו את עצמם עושים מגוון פעולות עם כיסוי עיניים. לרגע קט התקשורת רעשה. אבל ג'ון מלקוביץ' מעולם לא שמע על זה. שזה מעניין, כי הוא מככב בסרט עצמו. "אין לי שום מושג, לא יודע על זה כלום", הוא ממלמל בדרכו האיטית. "קושרים את העיניים? נשמע די מסוכן, לא?"

ועוד איך. נטפליקס אפילו הוציאו אזהרה פומבית.

"נו, שפר מזלי ולא שמעתי על זה. אבל שום דבר שאנשים עושים כבר לא מפתיע אותי. הם מקלידים בטלפון שלהם כל היום! בדיוק נסעתי ברכבת מוונציה לרומא. לידי ישבה אישה שבמשך כל הנסיעה, מילולית, הסתכלה על תמונות של עצמה, של תכשיטי זהב, ומנות במסעדה. אבל בעיקר של עצמה. האנשים היום נמשכים לעצמם. מה שרפואת הנפש כינתה פעם, 'השילוש האפל' (פסיכופתיה־נרקיסיזם־מקיאווליזם). הגענו".

ג'ון מלקוביץ', מגדולי השחקנים הפועלים היום בעולם, באמת ראה הכל. האיש השתתף בקליפ של אמינם ובפרסומת עם ג'ורג' קלוני - כאילו, לאן עוד אפשר לשאוף? ועל הדרך, קריירת משחק מזהירה שהיריעה תקצר מלהכיל. שתי מועמדויות לאוסקר, שלוש לגלובוס הזהב, אמי על 'מותו של סוכן', אובי על 'טרו ווסט' של סם שפרד, 'ביבר הזכוכית' עם פול ניומן וג'ואן וודוורד, וים סרטים - 'דמעות של שתיקה' ו'מקום בלב', 'לקרוא ולשרוף' ו'בקו האש', ספילברג וודי אלן וברטולוצ'י, 'קון אייר' ו'רד' עבור הסבבה. וסרט שלם וגאוני שמתרחש לו בתוך המוח, 'להיות ג'ון מלקוביץ''. שחקן רציני מאוד וגם איש משפחה למופת. זאת אומרת, חוץ מהרומן ההוא עם מישל פייפר על הסט של 'יחסים מסוכנים'. בכל זאת, מישל פייפר.

מלקוביץ' מככב במיני סדרה המשובחת 'תעלומת האלפא־ביתא' (The ABC Murders), הפקה של הבי־בי־סי שעלתה בהוט VOD, על פי ספרה המהולל של אגתה כריסטי. מלקוביץ' הוא הרקול פוארו, הבלש האגדי, הנאבק ברוצח סדרתי העובר מקורבן לקורבן וממקום למקום לפי סדר הא־ב במדריך רכבות - והופך את פוארו ליריבו האישי. סדרה אנינה, עשויה היטב, בלש כמו פעם. ודמות שהיא גם ג'ון מלקוביץ', 65, היום.

"בתסריט פוארו חי כבר 20 שנה באנגליה, והעולם שכח ממנו, לקראת השלב האחרון של חייו. אאוטסיידר, העולם הצעיר לועג לו", הוא אומר. "זה היווה גורם מרכזי במשיכה שלי לדמות. מגיע השלב בחיים שיש כבר שלושה דורות מתחתיך, והם לא באמת מתייחסים למה שעשית, לא באמת אכפת להם להקשיב. זה לא חכם במיוחד מצידם, כן. אבל זה גם לא מאוד עצוב. אלה החיים".

השתתפת גם בלא מעט סרטי פאן. למשל RED, עם הלן מירן, ברוס וויליס, אנתוני הופקינס – נשמע כמו כיף על הסט, לא?

"כן, היה כיף, אבל זה קורה גם בסרטים רציניים. אני מביט על הסרטים שעשיתי לגמרי אחרת. 'כיף' עבורי הוא סרט שאני אוהב. 'יחסים מסוכנים', 'על עכברים ואנשים', 'ריפליי'ז גיים', 'בקו האש'. וסרט שאני מאוד אוהב, 'דה גרייט באק הווארד', שנדמה לי שאף אחד לא ראה. במיוחד אהבתי את 'קלימט' עם ראול רואיז וקאסט נהדר. זה לא אומר שהוא הצליח. לא תמיד הסרט שאהבת הצליח. ולהפך".

חשבתי שתגיד, "וולקאם טו קון אייר!" אתה יודע, יש לך דימוי של המאסטר של הרשע, דמות אקסצנטרית.

"אני האדם הכי רחוק מזה שיש. אני הרבה־הרבה־הרבה פחות אקסצנטרי מכל מה שאני רואה מסביבי בעולם. אני אדם לא קיצוני בכלל, אולי קצת ילדותי. ואני לא התפקידים האלה. זה מה שאנשים אוהבים לראות, בי ועל המסך. הם אוהבים לראות את 'קון אייר' ולא את 'קלימט'. זה העניין של הציבור - והוא קשור אליי מעט מאוד".

× × ×

'תעלומת האלפא־ביתא' גם טומן בתוכו עוקץ פוליטי עכשווי חריף, כזה שקומם עליו לא מעט מבקרים במולדת של אגתה כריסטי, שלא מאוד אהבו את חילול הקלאסיקה הקדושה. ראשית שנות ה־30, האומה הבריטית שסועה בחשדות ושנאה הדדית. פוארו מקבל מכתבים מאיימים המבשרים על רצח קרב ובא - רק איש לא מוכן להקשיב. מתחת לתעלומת הרצח, מסתתרת חברה אלימה, קודרת, עוינת כלפי זרים, וזרם מעמקים המתווה עתיד שחור. פוארו־מלקוביץ' מציץ בעיתון, ונאנח. "איזו כותרת מטופשת, 'העידן החדש והאכזרי'. מין נוסטלגיה תפלה לעברנו המעודן. אכזריות איננה דבר חדש".

"זו אמירה נכונה לחלוטין", הוא מוסיף עכשיו. "השנה היא 1933. השנה שבה היטלר עולה לשלטון. ליל הבדולח יגיע עוד חמש שנים. השואה לאחריו. זו גם הייתה תקופה רעה לארמנים, לסלבים, לצוענים, להומואים - להרבה מאוד בני אדם. אז די קל היום להגיד, שהמאה ה־20 הייתה כנראה האכזרית ביותר שידע המין האנושי, ומה שמטריד עכשיו אנשים הוא ייצוג של דמויות קומיקס, לא יודע מה. אלא שאנחנו לא יודעים עדיין איזה חורבן תמיט הרשת החברתית, או האנטי־חברתית, על האנושות. אני לא צופה דברים טובים בעוד 20־30 שנה. אבל, סה לה וי".

גם בקיאותו הרבה של מלקוביץ' בפוליטיקה, ובמיוחד היותו תומך נלהב בעניין הישראלי, איננה דבר חדש - למרות שהצהיר שמאז 1972 אינו מצביע בבחירות בארה"ב. בשעתו צלף במדיה הבריטית העוינת, ואמר, "קראתי יותר ספרים על המזה"ת מכל עיתונאי בריטי". ב־2002 נשאל, האם היה מעוניין פעם לחבוט במשהו. מלקוביץ' נקב בשמם של רוברט פיסק, עיתונאי ה'אינדיפנדנט' המאוד־ביקורתי כלפי ישראל, וג'ורג' גלאווי, חבר לייבור אנטי־ציוני קיצוני. "הייתי מעדיף לירות בהם!" השתחרר לו המלקוביץ', שאתם מכירים מהסרטים.

"כמובן, אני לא מצטער על זה. אבל זה לא באמת יכול להשפיע", הוא אומר עכשיו. "וויליאם פוקנר שאני מאוד אוהב, כתב ב'הקול והזעם': 'כל אדם מחליט לגבי סגולותיו, אבל אף אדם לא יקבע את טובתו של אדם אחר'. ולי נדמה, שרוב העולם היום מחליט בעקביות מה טוב עבור אנשים אחרים. גם אם למי שעושה את זה יש מוח של זבוב, שום חינוך, שום ידע בהיסטוריה, בלי צדק ושיפוט הוגן. יש מעט אמונה ביכולת של האדם להקשיב ולהחליט בעצמו אם לשנות את חייו. אז הדרך היחידה לשנות, היא פשוט להרוג אותך. וכמו שאני תמיד אומר: אם תהרוג אותי, לא תוכל לשכנע אותי. אז אולי פשוט תסתמו?"