שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אני מלמד סטודנטים יהודים בניו יורק. לא אכפת להם מישראל בשיט"
    גארי שטיינגרט יצא להכיר את העם האמריקני: הוא בילה במסיבות עם מיליארדרים ניו-יורקים שיכורים (וגילה עד כמה הם אומללים ומשעממים), נסע דרומה באוטובוסים עם ריח שתן לצד מקסיקנים ושחורים תפרנים, והבין במה שלטון טראמפ גרוע מהקומוניזם הטוטליטרי. אז הוא כתב על זה ספר

    את השעון הראשון גארי שטיינגרט קנה בקיץ 2016. מסע הבחירות של דונלד טראמפ הלך ותפס תאוצה, שטיינגרט לא ישן בלילות, התרוצץ ברחבי ארה"ב וניסה לשכנע אנשים להצביע להילארי קלינטון. כדי להתמודד עם החרדות, חיפש תחביב חדש שיסיח את דעתו. "הלכתי לחנות של ה'מומה' וקניתי שעון ב־800 דולר. אפילו לא היססתי", הוא נזכר עכשיו, כמעט שלוש שנים אחרי, כשכל התחזיות הכי שחורות שלו התגשמו. "מי מוציא כל כך הרבה כסף על שעון? זה הרי מטורף! אבל התאהבתי. עכשיו זו כבר אובססיה. יש לי 11 שעונים, והערך של כולם עלה מאז שקניתי אותם. מסתבר שאני טוב בזה".

     

    אז עכשיו אתה רגוע?

    "לא. לא. אני כל כך כועס. המדינה שלי נמצאת בחרא עמוק. הכל מתפרק. איך יכולנו לדפוק ככה את הכל?! ואיך בדיוק אנחנו יוצאים מזה? לי היו חיים טובים, אבל הילד שלי כבר יחיה בעולם של מקס הזועם. הוא לא יודע שזו המאה האחרונה של חיים אנושיים על כדור הארץ".

     

    גארי שטיינגרט (צילום: בריג'יט לאקומב)
    גארי שטיינגרט(צילום: בריג'יט לאקומב)

    בבר קטן בלואר איסט סייד במנהטן, מקום שבו הוא שותה בערך מאז שעזב את בית הוריו - את אביו שהעריץ את מאיר כהנא, את אמו שכינתה אותו "כישלון קטן" - יושב שטיינגרט וכועס. המהגר שבו רואה את היחס למהגרים, הפמיניסט שבו רואה את הפטריארכיה מנצחת, רודף הצדק הכלכלי רואה מדינה שהעושר שלה מרוכז בידי אחוזון זעיר מהאוכלוסייה. האופטימיות הבסיסית שנשבה מספרו הראשון, "המדריך לרוסי המתחיל" מ-2002, המשיכה ב"אבסורדיסטן" וב"סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד", והורגשה אפילו בממואר "כישלון קטן" מ-2014 - נעלמה לגמרי בספרו החדש, שמעורר בעיקר חשק לשרוף הכל ולהתחיל מאפס. הוא היה עושה את זה בעצמו, אבל יש לו ילד קטן, וממילא העולם יישרף בקרוב גם בלי העזרה שלו.

     

    ארבע שנים עבד שטיינגארט על "בארי כהן בדרכים" (הוצאת סימנים וידיעות ספרים). הוא רצה לכתוב, בפעם הראשונה, ספר שלא יעסוק בשורשים הרוסיים שלו, ואפילו לא ייחס חשיבות מיוחדת ליהדותו. הוא רצה לכתוב ספר על אמריקה של פערים בלתי נתפסים - פערים כלכליים, פערי גזע ומעמד; להיכנס לתוך ראשם של מנהלי קרנות גידור ושאר קלישאות וול סטריט שהפכו את ניו־יורק למקום שרק עשירים יכולים לחיות בו. דונלד טראמפ לא היה אמור להיות חלק מהספר הזה. מי בכלל חשב עליו כששטיינגרט התחיל לכתוב.

     

    "הספר הזה הוא כמעט עיתונות; כל כך הרבה ממה שיש בו הם דברים אמיתיים. בליל הבחירות הייתי במסיבה שאירגן חבר דמוקרט, ואז קרה מה שקרה וכולם שם התחילו לקחת כדורים. ממש, הוציאו כדורים מהכיס ובלעו. באותו רגע טראמפ הטיל את הצל הכתום שלו על הספר שלי".

     

    בארי כהן, גיבור הספר, הוא מנהל קרן גידור יהודי בשנות ה-40 לחייו, מיליארדר, נשוי לסימה, בת למהגרים מהודו. הם גרים באחד הבניינים היקרים במנהטן, מתחת לרופרט מרדוק, יש להם שף אישי, ויסקי ב-32 אלף דולר, וילד בן שלוש שאובחן כאוטיסט. היחסים ביניהם איומים, והמצב של בנם מפרק אותם. הדבר היחיד שגורם לבארי אושר הוא אוסף השעונים היוקרתי שלו. שעונים שעלו 20 ו-30 אלף, ובסוף גם 7.2 מיליון דולר. עד שלילה אחד הוא אורז מזוודה, זורק את כרטיסי האשראי ואת הסלולרי, ועולה לאוטובוס עם ריח של שתן, צ'יפס וטונה, לנסיעה מניו־יורק לאל־פאסו, על גבול טקסס-מקסיקו, כדי לנסות להחזיר אליו את אהובתו מהתיכון שגרה שם. בדרך הוא פוגש את אמריקה.

     

    לצורך כתיבת הספר, שטיינגרט הסתובב במסיבות עם ראשי קרנות גידור וגם נסע ארבעה חודשים באוטובוסים ברחבי ארה"ב. התוצאה היא ספר מסע מלא פנינים שטיינגרטיות, שמתרחש במקביל לחודשים האחרונים במערכת הבחירות של 2016. כמי שרגיל לכתוב ספרים שמחלצים מהקוראים צחוק רם, זה ספר כועס באופן שכמעט הפחיד את שטיינגרט. כולם שונאים את כולם ב"בארי כהן בדרכים".

     

    "זה תמיד היה ככה, אבל עכשיו זה פשוט בחוץ. עברתי בלואיזיאנה ליד אוניברסיטה שהיא בעיקרה שחורה, ואני שומע אנשים באוטובוס אומרים, 'יבוא יום ושוב יהיו אוניברסיטאות רק ללבנים'. פאקינג 2019 ואפשר להגיד את הדברים האלה בקול רם, כי גם הנשיא מדבר ככה".

     

    איך החלטת לאן לנסוע?

    "היה ברור שנסיעה לדרום תייצר את הסיפור הכי טוב. הייתה סצנה שחתכתי מהספר, בתחנת אוטובוס בראלי, צפון-קרוליינה. יש שם שני חדרי המתנה ומאה חיילי מארינס חיכו לאוטובוס. בחדר אחד היו רק שחורים ובשני רק לבנים. הצבא באמריקה ידוע כגוף שבו האינטגרציה עבדה הכי טוב, ואפילו כאן, בקיץ של טראמפ, הפילוג היה מוחלט".

     

    איך נראית האוכלוסייה באטובוסים האלה?

    "זה משתנה לפי האזור. ליד הגבול בדרום הם בעיקר מקסיקנים, באלבמה הם בעיקר לבנים, בבולטימור שחורים. אתה לומד מי האנשים העניים בכל מקום שאתה מגיע אליו. מי שעולה לאוטובוס של חברה כמו 'גרייהאונד' הם רק אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם אפילו רכבת. ואפילו שם הנהג או הקופאי מסתכלים עליך כאילו הם יותר טובים ממך. זה מיקרוקוסמוס של האופן שבו אנחנו מתייחסים לעניים במדינה הזו. אני גדלתי עני, נזקקתי להרבה תמיכה ממשלתית, ואני יודע שאם אתה עני באמריקה, החברה חושבת שמשהו לא בסדר איתך. זה כישלון מוסרי להיות עני".

     

    בחרת להיות עני!

    "או יותר גרוע, אלוהים עשה אותך עני כי הגיע לך".

     

    ובכל זאת, בעולם שאתה מתאר בספר, ככל שאתה עשיר יותר, ככה חייך אומללים יותר.

    "הדבר הראשון ששמתי לב אליו בכל הזמן שביליתי במסיבות ובשיחות עם העשירים, הוא עד כמה הם לא מאושרים. הנשים שלהם לא אוהבות אותם, הילדים לא מכירים אותם, החברים לא באמת חברים. הם כל הזמן מלכלכים אחד על השני, כמעט הרגשתי רע בשבילם. הבאתי אחד מהם לבר שאנחנו יושבים בו, הוא חטף הלם תרבותי. 'מה, משקה רק בעשרה דולר? מי שותה בעשרה דולר?!'"

     

    איך הגעת לכל העשירים האלה?

    "קצת קשרים, ומסתבר שהספרים שלי פופולריים בברנז'ה הזאת".

     

    הם ידעו שאתה מסתובב איתם לצורך תחקיר?

    "הם לא שמו זין. הם היו כל כך מאושרים לדבר עם מישהו נורמלי: 'תשמע, אשתי צעירה ממני ב-20 שנה, לא עשינו סקס שבע שנים'. הם פשוט הוציאו הכל. רוב הזמן הם שתויים לגמרי, ואז הם גם יכלו להגיד לי דברים כמו, 'גארי, אף פעם אל תשקיע בקרן שלי, אין לי מושג מה לעזאזל אני עושה'".

     

    הנמסיס של בארי בספר הוא לואיס, סופר מלא בעצמו שהיגר מגואטמלה. הוא ואשתו והילד המושלם שלהם גרים באותו בניין, אבל בקומות נמוכות יותר, כי הם לא עשירים כמו בארי. לואיס כותב ספרים שאף אחד לא קורא, על מוכי גורל בגואטמלה, מה שלא מפריע לו לקבל 20 אלף דולר להרצאה. בארי שונא אותו. והחיכוך בין איש הכספים לאינטלקטואל, בין הון להון תרבותי, מאפשר לשטיינגרט לחשוף בלוף כפול. "זו סימביוזה של תרבות וקפיטליזם. התרבות מסתכלת על הקפיטליזם ואומרת, 'תן לי קצת מזה', והקפיטליזם רוצה שהתרבות תיתן לו תוקף. בארי מתעב את לואיס, אבל בסך הכל הם דומים. שניהם שרלטנים. לואיס כותב ספרים שאף אחד לא קורא ובארי מוכר אוויר. אני מלמד באוניברסיטת קולומביה וזה עושה אותי מאושר, אני מרגיש שאני נותן משהו בחזרה לחברה. כל ראשי קרנות הגידור האלה תורמים אפס. כלום".

     

    גברים לבנים באמריקה אוהבים היום לרחם על עצמם.

    "כן, אבל במקרה הזה מדובר בגברים לבנים עשירים עד אימה. האומללות שלהם היא לא בגלל שאיזה ילד מאל-סלבדור מנסה לעבור את הגבול. האנשים האלה חושבים שאם הם ישיגו את הכסף ואת האישה היפה, הכל יהיה בסדר, אבל זה לא עובד ככה. קראתי מחקרים שלפיהם אחרי שאתה מרוויח 75 אלף דולר באמריקה, או נגיד 300 אלף דולר בניו-יורק, אין סכום כסף שיכול לעשות אותך יותר מאושר. הם לא מבינים את זה. הנשים שלהם ויתרו על קריירות, למרות שהן בדרך כלל יותר חכמות ומשכילות מהבעלים, זו מערכת כמעט פיאודלית. הם באמת חולמים להיות דונלד-מלאניה".

     

    אנחנו כל הזמן חוזרים לטראמפ. גם בספר, בכל פעם שהשיחה נתקעת, בכל פעם שיש למישהו בעיה, אנשים מוצאים כמעט נחמה בלדבר על טראמפ ולהאשים אותו בהכל.

    "אבל זה לא בא מהאוויר. הוא בכל מקום, הוא בחדר השינה שלך, אז איך אתה כותב היום רומן חברתי ריאליסטי באמריקה בלי שטראמפ ינגוס לך בחצי מהסיפור? זה אפילו יותר אפקטיבי מאשר בברית-המועצות - שם המפלגה והדגל היו בכל מקום, אבל פה לא צריך לשים תמונה של טראמפ בטיים-סקוור, הוא בתוך הראש שלך כל הזמן, בתוך הלב שלך, שואב הכל. זו הטוטליטריות האמיתית".

     

    בארי כהן בדרכים (סימנים, ידיעות ספרים)
    עטיפת ספרו של שטיינגרט(סימנים, ידיעות ספרים)

    הציניות והארס שנושבים מחלקים רבים של הספר מבליטים את הסיפור האחד שובר הלב, על בנם האוטיסט של בארי וסימה; על הכאב והאכזבה שמרסקים בסופו של דבר את הנישואים. "זה די מדהים, אבל גיליתי שלרבים מהגברים האלה יש ילדים במידות שונות של נכות", שטיינגרט אומר. "חלק מזה הוא תוצאה של גיל - רובם הפכו להורים בגיל מבוגר יחסית, ולאוטיזם יש קשר לגיל הזרע יותר מאשר לביצית. הם חיים בעולם כל כך תחרותי, שהילדים חייבים להיות מושלמים. הם לוקחים את הילד לסיור בהרווארד כשהוא בן שלוש. והאופן שבו הם מתביישים בזה שהילד לא מושלם שבר אותי. יש משפט בספר ששמעתי באמת: 'מסכנה בטסי, אחד הילדים שלה הולך לאוניברסיטת בוסטון והשני אוטיסט'. ללכת לאוניברסיטת בוסטון, במקום הרווארד או ייל, זו מבחינתם טרגדיה כמו ילד אוטיסט".

     

    גם שטיינגרט עצמו, בן 46, הפך לאבא רק לפני חמש שנים. במקרה שלו, טפו-טפו, בנו ג'וני בריא לגמרי, "ילד נהדר ומצחיק ומצוין במתמטיקה". זה קרה אחרי שפגש את אסתר וון, אשתו הקוריאנית-אמריקאית, שהצליחה לשנות את החלטתו שלא להביא ילדים אף פעם. אחרי שנים ארוכות כבליין ניו־יורקי, עם סדר יום שכולל שתייה עד לפנות בוקר ויקיצה בצהריים, שטיינגרט מעביר היום חצי מזמנו באפ־סטייט ניו־יורק, גר בטבע, חי חיי משפחה שקטים. רחוק ממנהטן שמכונה אצלו בספר "לא סתם מקום של מנצחים אלא של מנצחי המנצחים".

     

    אפשר לקרוא את "בארי כהן בדרכים" כהספד שלך למנהטן.

    "העיר הזאת היא עכשיו המקום הכי משעמם בעולם. אין כאן שום מתח, כולם עשירים. יש לי חברים, לא עניים בכלל, ואפילו הם לא יכולים לגור בעיר. כל הכותבים שאני אוהב עזבו. לקחו מניו-יורק את הנשמה, עכשיו זו עיר של בארי כהן. הכל בולשיט. אני לא יכול להסתובב כאן בלי לחשוב כמו מנהל קרן השקעות, מנסה להעריך כל בניין שאני רואה. אני מתגעגע לאייטיז, כשהכל היה מסוכן ומטורף ומעניין".

     

    הוא היגר עם הוריו לקווינס בגיל שבע, בסוף שנות ה-70, משאיר אחריו ילדות מדכאת בלנינגרד. "גדלתי כגזען רוסי-יהודי. בבית היו תמונות של רונלד רייגן בכל מקום, נשיא שאמר שנשים שחורות גונבות כסף מהמערכת כדי לקנות לעצמן קאדילקים. ומה שמצחיק זה שאף אחד לא גנב יותר כסף מהמערכת מאשר רוסים-יהודים. זה מה שעשינו, אבל האשמנו את השחורים. הכרתי נשים שניהלו חמש חנויות ועדיין היו להן תלושי מזון שהן קיבלו מהמדינה".

     

    "אם הייתי נשאר בסביבה ההיא, הייתי מצביע היום לטראמפ והולך עם הכובע האדום המכוער הזה. כולם ברחוב שלי באפ-סטייט הם אנשים עניים שהצביעו לטראמפ. יש שם מישהו שהמשאית שלו מכוסה מדבקות של טראמפ, אין לו כסף לכלום, הוא לא יכול להחליף צמיגים, ועל לוחית הרישוי שלו כתוב 'המסים גבוהים מדי'. בן-אדם, אתה לא משלם מסים בכלל, אתה חי על תמיכה ממשלתית, מקבל תלושי מזון, למה אתה מצביע נגד האינטרסים שלך?"

     

    לא פלא שהספר הבא של שטיינגרט, שעליו הוא עובד עכשיו, מתרחש בחלקו בעתיד ועוסק בשאלה המדכדכת אם להביא ילדים לעולם הזה. כמו כל הספרים שלו, גם הוא יזכה לטריילר אינטרנטי מגניב בשיתוף כוכב הוליוודי. במקרה של 'בארי כהן בדרכים' זה היה בן סטילר. זה לא מקרי. שטיינגרט משוכנע שהספרות קורסת, יחד עם כל השאר, והוא מחפש עכשיו דרכי מילוט. "כל מה שאכתוב מעכשיו יהיה במחשבה על איך להפוך את הספר לסדרת טלוויזיה. ספרות היא תחום מצטמק באמריקה. עוד הצלחתי לתפוס את הסוף של הדבר הטוב".

     

    זאת לא גישה שתפגע באינטגריטי שלך כסופר?

    "אין שום אינטגריטי בלכתוב ספרים שמיועדים לך ולחברים שלך. אני שונא את הבידוד הזה שהספרות נפלה אליו".

     

    בספר, בארי מעריץ את המינגוויי ואת פיצג'רלד.

    "פיצג'רלד נשאר הסופר האמריקאי האולטימטיבי. בסופו של דבר מה שבארי רוצה זה להיות גטסבי הגדול. לגבי המינגוויי - זה חלק מהחיים שלי. הייתי נער חלש, בן לאבא שחלום חייו היה לנסוע לישראל ולהרוג ערבים. לקרוא את המינגוויי בגיל צעיר ממש הציל אותי. זה נתן לי מפלט מצ'ואיסטי".

     

    אני מניחה שאתה לא חולק עם אבא שלך את ההערצה לישראל.

    "אוי ויי. ההידרדרות אצלכם נמשכת כבר הרבה זמן, עוד לפני שחטפנו את זה כאן. כששואלים אותי מה יחשוב הדור הבא של יהודים-אמריקאים על ישראל, התשובה שלי היא 'כלום'. ישראל תהיה עוד מדינה על המפה. אני מלמד בקולומביה המון סטודנטים יהודים, ואני אומר לך, לא אכפת להם מישראל בשיט".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים