שתף קטע נבחר

אנחנו? גזענים? דווקא לא רואים עלינו

היום מצוין היום הבינלאומי למאבק בגזענות, וזה זמן טוב לישראלים להביט במראה ולהפנים איך הם מתייחסים לערבים, מזרחים, נשים, שמנים ואחרים

 

איש אצבע שחור לבן אמנות שליטה (צילום: shutterstock)
(צילום: shutterstock)

באחת מקבוצות האימהות בפייסבוק שאני חברה בהן עולה מדי כמה חודשים דיון בנוגע לגזענות הסמויה שהיא מנת חלקה של כולנו. כל אחת מעשרות אלפי הנשים שם משתפת את ההערות וה"מחמאות" שהיא מקבלת על בסיס קבוע: "ברור שאתם משפחה של משכילים, אתם רוסים"; "קוראים לך יפית, ציפיתי לערסית, את דווקא בסדר"; "מה את פולנייה? מסכן בעלך"; "לא כדאי לעצבן אותך, את מרוקאית".

 

 

הדיון הזה עולה שוב ושוב כי התופעה מתרחשת כל הזמן. נשים וגברים סופגים על בסיס יום יומי את הגזענות שלהם באופן עקיף, מרומז ותמים לכאורה. את מה שכבר אסור להגיד בקול, כי זה לא פוליטיקלי קורקט, אנשים אומרים בדרכים אחרות, עקלקלות ומבלבלות. פעמים רבות מי שאומר את הדברים הללו - כולנו למעשה - בכלל לא מודע לגזענות שבהם.

 

כשאנחנו מדברות על גזענות, הכוונה היא למושג הרחב ביותר שניתן לדמיין - ייחוס של תכונות מסוימות, לרוב נחותות, לאדם או לקבוצה, על בסיס של תפיסה סטריאוטיפיות שמנוסחות בשפה ביולוגית, חברתית או תרבותית. בשיח גזעני נתפסות תכונות אלו כבלתי משתנות וכמהותיות לאותה קבוצה. לא מדובר רק על צבע עור, מוצא או דת. גם מיזוגניה היא גזענות. גם שמנופוביה או הומופוביה או שנאת חרדים.

 

 

קל להבחין בגזענות כשהיא באה לידי ביטוי באופן גלוי, אבל את רוב הביטויים הסמויים שלה אפשר לפספס. הם מתרחשים בתוך שיחות, בדיחות, פרסומות, ובעצם בכל מקום. כשעולות תלונות של נפגעים – הם מתויגים כבכיינים, טרחנים, "פמיניסטיות חסרות הומור". הנודניקים האלה עם הפוליטיקלי קורקט שלהם, שבגללם כבר אי אפשר להגיד מילה ואי אפשר לספר בדיחה. הרי מה הבעיה, בסך הכול התכוונתי להחמיא לה כשאמרתי שלא רואים שהיא ערבייה, ורק צחקתי אתו כשאמרתי לו שהוא מרוקאי פרימיטיבי, וזה שהרופא ייעץ לה על דיאטה בלי קשר למחלה שלה זה בכלל לטובתה.

 

מה אמור להרגיש איש, מה אמורה להרגיש אישה, ועוד לא דיברנו על הילדים ששומעים דברים כאלה, באופן עקבי, שיטתי, יומיומי, מהשכן, מהקולגה, מהפקיד במשרד ממשלתי, או מהרופאה או האחות בקופת חולים? גם אם התכוונו בעצם להחמיא, גם אם לא באמת רצו להעליב, גם אם בכלל לא הבינו שהמשפטים האלו מבוססים על התפיסות הגזעניות שמהן לא הצלחנו עדיין להיפטר.

 

דווקא מפני שהתקינות הפוליטית נכנסה אל חיינו - ויש לכך יתרונות וחסרונות - הגזענות מוצאת את דרכה החוצה דרך סדקים אחרים בשפה. היא מתלבשת יפה, מעלה חיוך על שפתיה ולא מבינה למה חסרי חוש ההומור האלה נפגעים ממנה.

 

ביום הבינלאומי למאבק בגזענות כדאי לעצור לרגע ולבחון את המסרים הסמויים שאנחנו מעבירים אחד לשנייה, שמשמעותם כלפי מיעוטים שונים היא, בפשטות, שהם "פחות טובים". זה לא בהכרח נעשה באופן מודע, זה לא בהכרח נעשה באופן פוגעני ובוטה, אבל זה קורה כל הזמן.

 

  • נעמי בייט עובדת במחלקת החינוך של האגודה לזכויות האזרח

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים