שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    משה פייגלין - אופיום להמונים
    בדיוק בעידן כל כך מבלבל וכאוטי, מגיע טיפוס חידתי שמתחזה גם לדתי וגם לליברלי, ומציע לצעירים סמים ויהדות. את החזון המשיחי שלו הם מפספסים


    משה פייגלין (צילום: מוטי קמחי)
    משה פייגלין(צילום: מוטי קמחי)

    אחת מהשתיים: או שהסקרים המעידים על הצבעת מחאה למשה פייגלין מתעתעים בנו או שהם מצביעים על מערכת בחירות אסקפיסטית במיוחד - תופעה לא מפתיעה על רקע המשפטיזציה, הפליליזציה ושאר זיהומי האוויר שהקמפיין לא מפסיק לייצר. לחשוב שאלה שרק אתמול הואשמו והאשימו יאחזו מחר בהגה השלטון, מעוררת חרדה כל כך גבוהה, עד שיש מי שיסברו שרק כמות מספקת של מריחואנה יכולה לתת לה מענה. והופ - מצאנו עצמנו מצביעים לפייגלין.

     

     

    עתידניים כאלה ואחרים חזו זה מכבר את התופעה באופן בהיר. הנהייה לסמים והפיכתה לנושא דגל הן מסמני העתיד הלוט בערפל. זה עולם שקצב השינויים בו כל כך מהיר, עד שכמו שאומר יובל נח הררי - כמעט ובלתי ניתן להמליץ לצעיר שמסיים תיכון או צבא באיזה מסלול לימודים לבחור, שהרי עד לסיומו עלול כמעט כל מקצוע להיות מוחלף על ידי מחשב או להפוך לחסר תועלת. זה עולם שבו התפשטות הבינה המלאכותית אינה עתידנות, היא כבר כאן, מקדימה אותנו בגוגל ובפייסבוק ומספקת לנו חברה.

     

    מערכת הבחירות הנוכחית לא רק שלא מגרדת את העיסוק בדאגות אלו, אלא שהיא כמעט מתעלמת מהן. וכך הצעירים נותרים עם המחשבות המפחידות הללו לבדם, לא מוכנים לחיים האמתיים.

     

    כך מתפוגגת גם החגיגה הדמוקרטית המבוססת על האזרח כריבון הקובע את גורלו באמצעות פתק בקלפי, אל מול התחושה שכוחות אחרים וגדולים מאתנו יקבעו את גורלנו בשנים הבאות, ומתווספת לתחושות של אי אמון בפוליטיקה ובדמוקרטיה כמבטיחות עתיד טוב יותר.

     

    אך טבעי הוא שקריסת מערכות כזו מזמנת נהייה אחרי סמים ודת, ואת שניהם מספק איש אלגנטי ואניגמטי כאחד, שמתחזה גם לדתי וגם לליברל.

     

     

    גם את הצבעות המחאה צריך לבחור, ואין דומה הצבעת מחאה למפלגת הגמלאים סטייל 2006 למפלגת זהות. פייגלין הרי לא מסתיר את כוונתו לבנות את בית המקדש השלישי (בהסכמה כמובן). גיגול קצר של המילים "פייגלין" ו"בית המקדש" עשוי להעלות חזון משיחי אטרקטיבי ומפורט, המתחבר היטב לתורת גזע של עליונות העם הנבחר (למען האנושות כמובן).

     

     

    חזון זה מנוגד לסובלימציה ארוכת השנים של המסורת והיצירה היהודית, שגיבוריה הם דמויות כרבי יוחנן בן זכאי, שכאשר הבין שהמקדש עתיד להיחרב, ייסד את המרכז הרוחני-משפטי החשוב ביותר (סנהדרין), מה ששימר הן את המשכיותו של העם והן את החיים היהודיים ללא מקדש.

     

    פייגלין הוא הצד השני במטוטלת הפוסט מודרניסטית. בזמן שמפלגת כחול לבן אומרת לנו "אין שמאל ואין ימין", ומשאירה אחריה חלל עמוק ומבולבל, פייגלין הוא אחד שדווקא יודע היטב שיש גם יש. והוא גם אוחז בסבלנות אין קץ: שלוש פעמים הוא העמיד עצמו להתמודד לראשות הליכוד מול נתניהו, ובקצב הזה הוא עוד עשוי לשבת בקואליציה כסוג של ימין, שלא לדבר על תפקיד בממשלה. למשל השר לענייני בית המקדש.

     

    מי אמר שבדמוקרטיה גיל 18 הוא קדוש? התבגרות היא עניין תלוי זמן ומקום, על אחת כמה וכמה בישראל, זאת של שלוש שנים צבא ושנתיים טיול. אפשר פשוט להיפטר מהפייגליניזם באמצעות העלאת גיל ההצבעה ולהמשיך ולהתעלם, או לחילופין לחשוב על מפלגת זהות כאופיום לצעירים ושילמדו בעצמם. רק שההיסטוריה לימדה אותנו שלפעמים זה ממש לא מצחיק, ויכול להיות אפילו מסוכן, כשאין משם דרך חזרה.

     

    • עו"ד בתיה כהנא דרור היא פעילה חברתית

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים