שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    קבוצת החירשות הראשונה במאמאנט: "התפתחה בינינו שפה אחרת"

    "כוח רשת" נראית כמו עוד קבוצה בליגת האמהות, אבל האימונים שלה מתקיימים בשקט מוחלט כי היא מורכבת ברובה משחקניות עם לקות שמיעה: "זה הרבה יותר מספורט בשבילנו"

     

    צפו בכתבה    (צילום ועריכה: עוז מועלם)

    צפו בכתבה    (צילום ועריכה: עוז מועלם)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    דמיינו אולם ספורט שבו בדממה מוחלטת מתנהל משחק כדורשת. מדי פעם נשמעות חריקות של נעליים והנחייה של המאמן לעצור את המשחק, אבל השחקניות לא שומעות אותו כי הן זקוקות למתורגמן, שבלעדיו המשחק הזה לא יכול להתקיים. מי שמעבירות כאן את הכדור מאחת לשניה הן שחקניות חירשות, או אם לדייק: 15 שחקניות חירשות ושתי שומעות. "במקום הזה, אני זו שמרגישה שונה", אומרת לטם גל-דואני בת ה-36 ממודיעין, אחת משתי השחקניות השומעות בקבוצה.

     

    "כוח רשת" היא קבוצת כדורשת עצמאית הנתמכת על ידי עיריית מודיעין וזוהי הקבוצה היחידה בארץ שבה משחקות חירשות ושומעות. המתורגמן שנוכח בכל משחק ממומן על ידי השחקניות עצמן והקבוצה נפגשות לאימונים אחת לשבוע באולם ספורט של בית הספר הדמוקרטי במודיעין. הצעירה שבהן היא בת 17, המבוגרת ביותר היא בת 44 והן מגיעות לאימונים מכל קצוות הארץ. יש בקבוצה אמא ובת וגם בנות דודות ומי שמאמן אותן כבר שנה וחצי הוא דב זיו. השחקניות מתרגשות מכל משחק ולא מפסידות אף אימון.

     

    כדורעף חירשות (צילום: עוז מועלם)
    שחקניות "כוח רשת"(צילום: עוז מועלם)

     

    "הכול התחיל מזה שבעבודה אחת החברות סיפרה לי שהיא משחקת כדורשת אחרי העבודה וגם אני רציתי", אומרת אורלי חדד, הקפטנית של הקבוצה וגם מי שהקימה אותה."באתי לאימון אחד בקבוצה הזו והייתי החירשת היחידה. היו שם הרבה ויכוחים וכעסים ואני נותרתי מאחור. הבנתי שזה גדול עלי. מתוך החשש הזה החלטתי להקים קבוצה משלי. עשיתי משחק חשיפה כדי לגייס שחקניות, אחרי זה פרסמתי בפייסבוק על הקמת הקבוצה וקיבלתי פניות מנשים חירשות מכל הארץ. לא ציפיתי לכזו היענות ובטח שלא חשבתי שיגיעו אלינו נשים מבאר יעקב, מניר צבי, מאשדוד ומראשון לציון".

     

    היום הקבוצה מתחרה במסגרת אס"ח (ארגון ספורט חירשים בישראל) ולפני חודשיים היא אף הצטרפה לליגת "מאמאנט" - ליגת האמהות בכדורשת. בגלל מורכבות הקבוצה שכוללת גם שחקנית מתחת לגיל 18 וגם שתי שחקניות שומעות, ההרכב שלה משתנה ממשחק למשחק. במשחקים ב"מאמאנט" השחקניות הצעירות לא משתתפות והשומעות אינן מצטרפות למשחקים של אס"ח.

     

    כדורעף חירשות (צילום: עוז מועלם)
    חירשות ושומעות משתפות פעולה(צילום: עוז מועלם)

     

    "הייתה פעם גם קבוצת כדורגל של נשים חירשות אבל היא התפרקה. במקומה צמח בשנים אחרונות ענף הכדורשת של חירשות. היום יש שבע קבוצות כדורשת חירשות והשנה בפעם הראשונה גם התקיימה ליגה של הקבוצות האלה", אומרת לריסה פלדמן בת ה-26 ואחת השחקניות היותר נמרצות ופעילות בקבוצה.

     

    "אנחנו מקבלות המון עידוד ותמיכה מהסביבה, אבל בעיניי זאת לפני הכל העצמה נשית. זאת שעה וחצי שהן שלנו, עבור הכיף שלנו. זה הרבה יותר מספורט כי זה קודם כל מפגש חברתי שבו אנחנו ביחד, צוחקות, משחררות לחצים מהיום יום ותומכות אחת בשניה", מוסיפה לריסה.

     

    כדורעף חירשות (צילום: עוז מועלם)
    דב זיו מאמן כבר שנה וחצי(צילום: עוז מועלם)

     

    למה בחרתן דווקא כדורשת? 

    לריסה: "בעבר שיחקתי גם כדורעף וכדורסל אבל אלה תחומי ספורט הרבה יותר אגרסיביים וזה מוריד מההנאה מהמשחק. כדורשת הוא משחק כיפי, אין בו את האווירה הרצינית של כדורסל. בכדורסל צריך להילחם אחת בשנייה. בכדורשת הרבה יותר רגוע בגלל זה מצאתי עצמי הרבה יותר בקלות במשחק".

     

    דב: "הענף הזה מאוד מתפתח בשנים אחרונות, בין השאר מכיוון שהוא מתאים לכולם כי הוא לא דורש ידע ביסודות כמו בכדורעף למשל".

     

    כדורעף חירשות (צילום: עוז מועלם)
    הרבה שחקניות הגיעו בעקבות פנייה בפייסבוק(צילום: עוז מועלם)

     

    מה הכי מאתגר אתכן?

    אורלי: "התקשורת בינינו, מכיוון שהקבוצה מורכבות משחקניות שומעות, שחקניות חירשות שמתקשרות בשפת הסימנים ויש גם שחקניות חירשות שלא יודעות את שפת הסימנים אלא קוראות שפתיים ומדברות. זה דורש מתורגמן קבוע. בהתחלה, כשהקבוצה רק נוסדה, קיבלנו מעיריית מודיעין הקצבה למתורגמן אבל בשנה אחרונה אין תקציב ואנחנו מנצלות כל אחת בתורה את ההקצבה השנתית של 45 שעות תרגום שאנחנו מקבלות ממשרד הרווחה. לצערי זה בא על חשבון הדברים החשובים שבהם אנחנו ממש זקוקות לעזרה של מתורגמן"

     

    לטם: "כיוון שבעלי חרש אני יודעת לדבר בשפת הסימנים, אבל להבין קצת יותר קשה לי ואני הרבה פעמים הולכת לאיבוד במשחק, כי זה מאוד דינמי. לפעמים דב צועק לעצור והבנות בתוך המשחק ולא שמות לב לכך. כל ההתארגנות של המשחק כאן שונה ומאתגרת ודורשת פתיחות, הבנה וסובלנות. זה מאוד מאתגר אבל גם מוסיף המון עניין".

     

    כדורעף חירשות (צילום: עוז מועלם)
    השחקניות מתרגשות ולא מחמיצות אף אימון(צילום: עוז מועלם)

     

    לטם מוסיפה: "בגלל שאני שומעת, זה מטורף להיות כאן. כשאני עם בעלי בסביבה של אנשים שומעים, הוא לפעמים מתקשה להשתלב וזקוק לעזרתי כי לא מצליח לעקוב וכאן אני זו שקשה לה. כאן אני במקום הזה של מישהו שמנסה להבין ולא עומד בקצב. בפעם הראשונה שהגעתי לכאן הרגשתי שאני החירשת. הרגשתי שהן שומעות בשפה שלהן ואני זו שצריכה שכל רגע יעצרו ויסבירו לה. אני חווה כאן את מה שהן חוות ביום יום שלהן".

     

    דב: "כיוון שהן לא יכולות לדבר בשפת הסימנים תוך כדי משחק וגם לא לשמוע אותי, אני קודם כל מדגים להן את הטכניקה, המתורגמן מתרגם ואז הן מתחילות במשחק".

     

    כיצד אתן מסתדרות במהלך המשחק כשהידיים תפוסות ואין לכן את האפשרות להסביר בשפת הסימנים?

    ליאור דיסקין: "זה דורש הרבה קואורדינציה ואנחנו מבקשות מהמאמן שידגים כל דבר שהוא מבקש מאיתנו. חלוקת הקשב שלנו צריכה להיות במשחק בכמה רמות יותר מחודדת וזה אתגר אבל אחרי שתופסים את זה ונכנסים לתוך המשחק, יותר קל".

     

    כדורעף חירשות (צילום: עוז מועלם)
    "המשחק דורש הרבה קואורדינציה"(צילום: עוז מועלם)

     

    לריסה: "החושים של אנשים שלא שומעים הרבה יותר מחודדים וכך גם האינסטינקטים ובמיוחד הראיה. אנחנו קולטות את הבעות הפנים ואת שפת גוף אחת של השניה הרבה יותר מהר ושמות לב לפרטים הכי קטנים".

     

    איך זה לשחק מול קבוצת כדורשת שבה כל השחקניות שומעות?

    אורלי: "במשחקים האלה דוב הוא האוזניים שלנו כי אנחנו לא שומעות את השריקות של השופטים".

     

    דב: ב"גלל שהן לא יכולות לשמוע את ההערות שלי במהלך המשחק, אני מנצל את פסקי הזמן בין המערכות כדי להסביר את מה שצריך. בגלל שב"מאמאנט" אנחנו כרגע הקבוצה החירשת היחידה, היה גם צורך להסביר לשופטים שדרושה כאן התייחסות קצת יותר רגישה וגם להסביר למה יש מתורגמן במגרש. חוץ מזה יש בינינו הסכם שאם יש שריקה של השופט, אני מנפנף להן עם החולצה. זה אומנם פחות מקובל וקצת יותר אגרסיבי אבל זה עוזר להתמודד עם האתגר. בסופו של דבר עם קצת יצירתיות ורגש אפשר לצלוח את זה".

     

    כדורעף חירשות (צילום: עוז מועלם)
    זיו והשחקניות: "התפתח משהו ברמה התחושתית"(צילום: עוז מועלם)

     

    אז למה בכלל להיכנס לליגה של השומעות?

    לטם: "אתגר זה מעולה ואנחנו לא פוחדות ממנו. קבוצה משולבת יוצרת אינטגרציה חשובה גם כלפי חוץ. אנחנו יכולים לבחור לחיות ללא האתגר וללכת על מה שקל אבל דווקא ההתמודדות עם האתגר מרחיבה את האופקים ופותחת את הראש".

     

    כיצד מצליחים להסביר בשפת הסימנים את החוקים של המשחק?

    דב: "השחקניות מצליחות תוך כדי משחק להיות מודעות גם לנוכחות שלי וגם לנוכחות המתורגמן. במהלך השנה וחצי שאני מאמן אותן התפתחה ביני לבינן שפה אחרת, משהו ברמה התחושתית. במשחק האחרון עמדתי בצד ומתוך רפלקס צעקתי לאחת השחקניות כי היא עמדה על קצה המגרש, כמעט מחוץ לפס עם כדור ביד. למרות שהיא לא שמעה אותי, היא הורידה את הידיים ועצרה. זכינו בנקודה וניצחנו במשחק 0:2".

     

    כדורשת חירשות (צילום: עוז מועלם)
    הקבוצה מעודדת את הנשים לעמוד באתגרים(צילום: עוז מועלם)

     

    כל הקשיים האלה לא גורמים לכן לרצות לוותר?

    אורלי: "ממש לא. החיים מלאים בסטרס והשעתיים האלה בשבוע שאני מקדישה

    למשחק משחררים את הכל ואני חוזרת אדם חדש. זה חשוב וזה נחוץ לכולנו"

     

    לריסה: "נשים רגישות מאוד ולוקחות את הכל ללב. ספורט מאפשר לנו לשחרר את כל מה שהצטבר".

     

    לטם: "יש בחברה בעיה כללית של פערים בין גברים לנשים ואת הנשים החברה לא מעודדת להיכנס למקומות תחרותיים. אני חושבת שזה שהקבוצה שלנו קיימת למרות הקושי מהווה עידוד לאתגר את עצמך ולא לפחד מהמקומות שבהם קיימת תחרות וקושי".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים