בין ארדואן לאדריכל גאון: איסטנבול למתקדמים
גם בהנחה שצלחתם את ההיסטוריה, האסתטיקה, הטעמים והחשקים, מסגד הסולימאנייה המונומנטלי שתכנן סינאן יזרוק אתכם לטורקיה אחרת
תמונה של ארדואן באיזניק(צילום: צור שיזף )
קונסטנטינוס, מייסד העיר, בחר כפר קטן שנקרא ביזאנט בין אסיה לאירופה, בין הים השחור לים התיכון, על צומת דרכים ימיות ויבשתיות שמצטלבות פה וגורפות את עושר העולם. בעל הבית אמר שסיסמת ה-Wi-Fi היא 1453, השנה שבה הורה מחמט פתיח - הכובש - לגרור את ספינות המלחמה מעל ההרים ולהשיט אותן לתוך קרן הזהב, שהייתה נעולה בשרשרת ברזל אדירה. משם ועד לחומות העיר הייתה הדרך קצרה למותה של האימפריה הביזנטית, מולידה 464 שנים של גדולה עותמנית.
לא רחוק ממגדל הגלאטה יש תחנה חדשה של התחתית שנחפרה לפני כעשור. לא רק ביופי יש לאיסטנבול מקדם על כל מקום בישראל, אלא גם בתחבורה. ובאוכל.
כשמסתובבים ברחובות הביזנטיים-עותמניים יש הרגשה של עיר גדולה. בירה של אימפריה. היא כאן כבר 1,700 שנים שבהן נבנתה אבן על אבן, שכבה על שכבה, צוברת אוצרות, חנויות ומסעדות, שווקים ושפע מכל חלקיה של אסיה הקטנה: קצ'קבל, פסטרומה, גבינת צמות, סוג'אק, חאלקום, כנאפה, קדאיף, דונר קבאב, פידה, איירן, סאחלב, קאיימק, קומקומים בשתי קומות, שטיחים מקאייסרי שמרקו פולו כבר כתב עליהם וקרמיקות מאיזניק, כאלו שמצפות חלקים מכיפת הסלע בירושלים.
ומעל לכל אלו עפים שחפים צעקניים שמחרפים את ההולכים על גדות הגלאטה, קרן הזהב שמפרידה בין חלקיה האירופיים של איסטנבול, מחכים שמטגני נתחי הבקלה המוזהבים על הסירות שמתנדנדות ישמטו פירור, שאותו ישדדו באלגנטיות של שחף.
(צילום: צור שיזף )
ברקע: מגדל הגלאטה (צילום: צור שיזף )
קראו לו סינאן, גדול האדריכלים העותמנים ואחד האדריכלים הנפלאים אי פעם; אותו אחד שבנה את חומות ירושלים (גם עבודות כאלה הוא עשה); איש שרק בגיל 60 החל לתכנן, ובנה עד גיל 90 מאות מבנים ברחבי האימפריה. הוא שירת שלושה סולטאנים, והמסגד שלו, שנקרא על שם האחרון שבהם (סולימאן המפואר), מפאר את קו השמיים של העיר.
מסגד סולימאנייה(צילום: צור שיזף )
הסולימאנייה נמצא לא רחוק מהבזאר הגדול של איסטנבול. מסגד אפור ואדיר, שכיפותיו ומגדלי המינארטים האלגנטיים שלו מסמנים את קו הרקיע של איסטנבול. חצר מוקפת חומה היא המבוא למסגד. הכיפות שמקיפות אותה, ואת רהט המים שבו שוטפים המאמינים את רגליהם וידיהם המאובקות, אינן בקו אחד. הן יוצרות מעין חריגה קטנה שיוצרת עומק. הקשתות החיצוניות גבוהות ודקות, חושפות את האחוריות. החשיפה הזו מקילה על הבניין, מורידה מחומרתו, מאווררת אותו.
השוטר בכניסה אמר לדורית בעדינות לכסות את הראש. לא הייתה שום מחווה של חוסר סובלנות. בפנים התגלתה הכיפה: חלל מרחף מעל קירות עצומים שרובם חלונות מקושתים, שהופכים את הכתלים לאווריריים ומחדירים את האור. העמודים האלגנטיים שנושאים את הכיפה כמעט שלא נראים. מספרים שיום אחד נכנס סולימן המפואר לראות את התקדמות הבנייה, ומצא את האדריכל העתיק מרחף בין פיגומי המסגד הנבנה, נוזף בבנאים שהדביקו את החרסינות מאיזניק. הוא לא הבחין בסולטאן, שיצא על מנת שלא להפריע במלאכה שהולידה את הבניין המושלם - צורה וחלל. רוחו של סינאן מרחפת פה.
וכך זה נראה מבפנים(צילום: צור שיזף )
חצינו את המרמרה עם המעבורת ליאלובה. בקיץ של 1998 צילמתי פה את רעידת האדמה שגבתה עשרות אלפי הרוגים. מיאלובה נסענו לאיזניקבדולמוש. זיתים, קיווי, גפנים, אפרסקים בפריחה, ארץ ירוקה והררית ואגם ענק. מחמט הטורקי לקח אותנו למסעדה מקומית: קציצות על לחם מטוגן. מרק שקמבה. סופלאט ועוגת קדאיף מתוקה מאין כמותה. תה טורקי אדום שבא מהקאצ'קר.
מחמט היה רסטורטור שהפך איש מחשבים, כי לאיסלאמיסטים אין עניין באמנות. את ילדיו הוא שולח ללמוד באיטליה כי האוניברסיטאות לא מספיק טובות, וטורקיה מקצינה והופכת איסלאמיסטית. תמונה של ארדואן התנופפה מול בית הספר של איזניק. מחמט לא הביט בו. רוחות קרות נשבו מהאגם.
לעיתים אני תוהה על שני המנהיגים, ביבי וארדואן, שמשקרים לעמיהם ביד רחבה, שמשתמשים בדת על מנת לכפות את רצונם ותשוקותיהם האישיות להמשיך ולמשול, מדכאים ומפרידים, ורק שכשהם רבים ביניהם הם אומרים את האמת זה לזה. מחמט נשמע כמו לא מעט ישראלים: הארץ נהדרת, אבל האנשים בדיכאון כי הם מרגישים שהיא נחמסת מהם.
הארץ נהדרת אבל האנשים בדיכאון (צילום: צור שיזף )
הלכנו לחפש את הקרמיקות של איזניק. הן עשויות מקוורץ ולא רק מחומר. עליהן מופיעים הדגמים התמירים של הצבעונים, שהיו דבר גדול אצל הסולטאנים העותמניים. סמל האימפריה. ההולנדים התעשרו מהגחמה הסולטאנית. עושרה של בורסת הצבעונים באמסטרדם נבנה על תשוקת הסולטאנים.
באחת החנויות רכשנו אריחים, קערות, כוסות וספלים מהתעשייה של איזניק, שפרחה במאה ה-16. מתחת לשולחן שבמרכז החנות עמד תצלום של מוסטפא כמאל אטאטורק, עיניו רושפות. אביה של הרפובליקה הטורקית. זה שאמר: איננו רוצים עוד ולא נסתפק בפחות.
כששאלתי את המוכר, הוא נאנח ואמר: "אלו לא זמנים טובים. כן, אני כמאליסט".
העולם משתנה. באיסטנבול, באיזניק, בתל אביב ובירושלים.
חזרה לאיסטנבול(צילום: צור שיזף )
הבטתי במים הזורמים מהים השחור אל המרמרה דרך הבוספורוס, ומשם הלאה דרך הדרדנלים אל הים התיכון, נושאים על גבם את אוניות הענק שחוצות מאודסה, ורנה, בטומי, סבסטופול וכל נמלי הים השחור והתיכון. הכול זורם. ביזנטים, צלבנים, ונציאנים, עותמנים שהזמינו את יהודי גלות ספרד אל תוך האימפריה, אטאטורק, ארדואן וביבי. הכול זורם. ורק הערים הגדולות נשארות, מקילות על הטיפשות האנושית, או כמו במקרה של סינאן והסולימאנייה, משאירות מקום לנפש לרחף בו כשהכול נראה לא משהו בגלל שלטונה הזמני של האווילות.
צור שיזף הוא סופר ועיתונאי
לפנייה לכתב/ת 
תמונה של ארדואן באיזניק
צילום: צור שיזף
פרסום שימושי
מומלצים
