שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "מי שאיבד אח ואחות מקבל פרופורציות"
    הפסיכולוגית החינוכית שרון צונץ גדלה בבית הלום צער לאחר שאחיה ואחותה נפטרו מסרטן, וכיום היא מלמדת הורים איך ליצור עבור ילדיהם סביבה חיובית ותומכת בכלים הבסיסיים ביותר: תשומת לב, הקשבה והכי חשוב ‑ זמן
    למפגש עם שרון צונץ, שהתקיים בחטיבת הביניים שבה למדה בתי, הגעתי בתום יום עבודה ארוך, מנומנמת למחצה. דקה אחרי שהמנהלת הציגה את המרצה כפסיכולוגית חינוכית מומחית, שמחלקת את זמנה בין השירות הפסיכולוגי הציבורי לבין הקליניקה הפרטית, נעמדה מולנו בלונדינית יפהפייה ששאלה מה אנחנו מאחלים לילדים שלנו. "שיהיו מאושרים", ענו כמאה הורים, במקהלה. "אז למה הם לא מאושרים?" היא הקשתה.

     

    לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    בבת אחת התעוררתי לחיים. כשצונץ ביקשה מאיתנו לזכור שגם הורים הם בני אדם ולכן חשוב שהם ישקיעו במה שממלא אותם, חיפשתי עט ודף. בסוף הערב, כשהיא חילקה למעוניינים את כרטיס הביקור שלה, שעל גבו נכתב "רשיון חפירה", ועודדה אותנו להמשיך לחפור לילדים עד בלי סוף, הרגשתי שמצאתי את אחותי התאומה.

     

    זה נכון שבעידן שלנו, בישראל, אי־אפשר לגדל ילד ללא ליווי של פסיכולוג צמוד?

    "רוב הילדים אכן מטופלים, ואם הם עצמם לא יושבים אצל הפסיכולוג אז הוריהם מגיעים להדרכה מפני שהם מבולבלים, פוחדים להציב גבולות ועל פי המחקרים האחרונים מתראים עם ילדיהם רק במשך 13 דקות ביממה. במציאות הזו, אין ספק שטיפול פסיכולוגי הוא מתנה, הוא עוזר לך להכיר את עצמך ולבצע בחירות הרבה יותר מושכלות, אבל תאמיני לי אם אספר לך שעד היום יש לי חוט שדרה של עצב מפני שבילדותי לא קיבלתי שום עזרה?"

     

    הבית העצוב

    צונץ (47) נשואה ואם לארבעה, גדלה ביפו כבת הזקונים במשפחת בכר, שמנתה ארבעה ילדים. "כשנולדתי, אחותי זהבה הייתה בת שבע וחולה בלוקמיה", היא מספרת. "הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שלוש, בשבעה. בוקר אחד קמתי, יצאתי מהמיטה וגיליתי שהוריי יושבים בסלון, לבושים בשחורים, בוכים. לא הבנתי מה קרה. ניסיתי לשעשע אותם והם לא צחקו. אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי שאני רוצה לשמח אותם ולא מצליחה. מאז ועד היום אני מרגישה שאחד התפקידים החשובים בחיי הוא לייצר רגעים שמחים, מפני שהרגעים העצובים מגיעים גם בלי שנזמין אותם".

     

    שרון צונץ (צילום: דנה קופל)
    "רציתי לשמח את ההורים שלי ולא הצלחתי"(צילום: דנה קופל)

    כשנה אחרי האסון יצאה אמה, אלגרה, לעבודה באגד. אביה, רפאל, עבד כמסגר בעירייה. "שניהם סבלו מדיכאון, בבית שרר עצב כבד וגדול, וכילדונת למדתי שיש דברים שאסור לדבר עליהם כדי לא להמיט עליהם כאב נוסף. בכיתה א' ראיתי בבית הספר תלמידה גדולה ממני שהייתה דומה לזהבה ושמחתי, חשבתי שמצאתי את זהבה. כשהתברר שזו לא זהבה עברתי לקיצוניות השנייה, חשבתי שזהבה היא חברה דמיונית שהמצאתי ושהיא מעולם לא הייתה. באותן שנים סבלתי מסינוסיטיס ואמא לקחה אותי לרופא שהזריק אנטיביוטיקה לאף.

     

    "הרופא אמר לאמי: 'הילדה שלך נורא עצובה'. אילו הוא היה נותן לה כרטיס לפסיכולוג ואילו היא הייתה לוקחת אותי אליו, אני בטוחה שמסלול חיי היה משתנה לטובה". אחותה זהבה, שהייתה או לא הייתה, המשיכה לרדוף אותה עד שהמוות שוב היכה במשפחתה.

     

    "אחי הגדול, בנימין, נפטר בגיל 30 מסרטן בוושט. הייתי אז בת 17, וכשבן דוד שלי הגיע לנחם אותנו הוא אמר, 'אוי ואבוי, זה מזכיר לי את השבעה על זהבה'. זו הייתה ההוכחה שבאמת הייתה לי אחות שנפטרה, אבל לא יכולתי לעכל את המידע מפני שעמדנו בפני בעיה חדשה. אחי השאיר אחריו אישה, ילד בן שלוש ותינוקת בת שלושה חודשים. האלמנה לא הצליחה לתפקד בלעדיו והבאנו את הילדים אלינו. הוריי, אחותי שרית (שגדולה ממני ב־12 שנה) ואני, גידלנו אותם. במהלך שירותי הצבאי ניסיתי לעזור להם בתופעות של פוסט טראומה כמו גמגום והרטבה".

     

    ובעקבות זה החלטת ללמוד פסיכולוגיה?

    "המצוקה שלהם עוררה בי את הדחף ללמוד פסיכולוגיה, אבל במקביל נמשכתי ללימודי רפואה. רציתי להתמקד בחקר הסרטן, המחלה שלקחה ממני אחות ואח. התלבטתי במשך תקופה ארוכה עד שהתחתנתי עם סטודנט לרפואה והרגשתי שהצורך הזה סופק.

     

    "ארבע שנים לאחר מכן, כשהתגרשנו, אמא שלי אמרה, 'אז מה אם הוא רופא?' התברר שבצעירותה היה לה חבר רופא ואמא שלו הפרידה ביניהם, מפני שאמי באה ממשפחה לא מספיק מיוחסת, לטעמה. עד היום אני לא יודעת אם שמעתי על כך לפני שהתחתנתי עם בעלי הראשון ואם בחרתי בו כדי להגשים את המשאלה שלה. החלטתי לברוח מהכל. נרשמתי לאוניברסיטת בן־גוריון, רחוק מהבית, ושם למדתי תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה חינוכית".

     

    קראו עוד:

    כוכב במטבח: הילד שמבשל מגיל שלוש

    לומדת מחדש להיות אמא

    בת שלוש: "אמא, גם היום אקבל זריקה?"

     

    מפעל חיים

    בגיל 29 היא נישאה לעמיחי צונץ, איש היי־טק, ובהרצליה הצעירה הם מגדלים את מה שהיא מגדירה כמפעל חייהם: גיא (17), דנה (14) יונתן (10) ואייל (6). "כל מערכת החינוך מיוצגת אצלנו, הילדים שלי לומדים בגן, יסודי, חטיבה ותיכון. בנוסף, יש לנו בת מאומצת, האחיינית שלי, בתו של אחי שהייתה תינוקת בת שלושה חודשים כשהוא נפטר. למרות שהוריי העניקו להם בית חם האלמנה בחרה לחזור עם שני ילדיה לצרפת, ארץ הולדתה, ושם הם נשלחו לפנימיות. הבן התחתן שם, אבל הבת בחרה לעלות לישראל כחיילת בודדת וכיום היא משרתת בקבע. המעגל נסגר".

     

    איזה משקע הוא השאיר בך?

    "יש לי סלוגן שמלווה אותי מאז ילדותי: 'דמעות זה באמת רק כשמישהו מת'. מי שאיבד, כמוני, אח ואחות מקבל פרופורציות חדשות, דברים שנראים לאחרים כמו אסון מצטיירים בעיניו כשטויות. אין בי קטנוניות משום סוג, אין לי חשבונאות, זה נראה לי מיותר. אני נותנת ומקבלת באהבה".

     

    אם, לדברייך, רוב הילדים מסתייעים בפסיכולוג, זה אומר שהם לא מקבלים מהוריהם מספיק אהבה?

    "כדאי להיזהר מהכללות, אבל לדעתי, אהבה שמתבטאת בחומרנות לא מהווה תחליף לנוכחות הורית. אני ממליצה על ארוחות ערב משותפות, משחקי קופסה וטיולים, וגם על רביצה משפחתית מול הטלוויזיה מפני שאפילו היא מעניקה לילדים תחושה של השתייכות, שהיא העוגן החשוב ביותר בחיים".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים