שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    בעל הבית סובל מכשל מוסרי

    נימוקי השופטים בפסק דין מכונן מ-1959 מטילים צל כבד על החלטתו המוטה של בג"ץ - לאשר התמודדות הרשימות הערביות ולפסול את איש "עוצמה יהודית"

    פסילת שופטי בג"ץ את התמודדותו של ד"ר מיכאל בן ארי לכנסת בעודו מעניק הכשר להתמודדותן של רע"מ-בל"ד, חד"ש-תע"ל ועופר כסיף, תובעת שיבה אחורה בזמן, לתקדים משפטי מאוקטובר 1965, ובחינה מקרוב את אחת מפסיקותיו הדרמטיות ביותר של בית המשפט העליון. פסיקה שהייתה, ככל הנראה, הורתו המשפטית של סעיף 7א לחוק היסוד. מדובר בעתירה של יעקב ירדור נגד ועדת הבחירות שפסלה את השתתפותה של 'הרשימה הסוציאליסטית הערבית' מלרוץ לכנסת השישית. לשפשף את העיניים למקרא פסק הדין והנימוקים לו, ולא להאמין.

     

    ראשית, רקע היסטורי קצר: ב-1959, לאחר שישראל ניצחה במבצע קדש, והפריכה את התפיסה כי היא שברירית ובת-חלוף, החלה האוכלוסייה הערבית להתאושש מההלם הראשוני שאחז בה בעקבות מלחמת העצמאות. מנהיגיה הצעירים החלו לארגן מחדש את סדר היום הפוליטי המגדיר את הציבור הערבי. למרות היחס האמביוולנטי של מנהיגי מדינות ערב לערביי ישראל, נאומיו החוצבים של גמאל עבד א-נאצר, אביר רעיון הלאומיות הערבית, שילהבו את הציבור הערבי בארץ, והזינו את התפתחותם של זרמים פוליטיים לאומיים ל'שחרור הארץ הכבושה' מידי ישראל.

     

    אחת ההתפתחויות הללו קיבלה ביטוי ב-1959 כשקבוצת פעילים ממפלגת מק"י פרשה והקימה תנועה ערבית רדיקלית עם שאיפות לאומיות בשם 'אל-ארד', שפירושה 'האדמה'. יעדה הסופי של תנועת אל-ארד היה למוטט את ישראל מבפנים באסטרטגיה מתוחכמת שהתבססה על 'תורת השלבים', ותמיכה 'תמימה' בהחלטת החלוקה מ-1947 ובשיבת הפליטים. התנועה פעלה באמצעים בלתי חוקיים ועמדה במגעים עם סוכני המודיעין המצרי ובמקביל התסיסה והסיתה את הציבור הערבי נגד המדינה. ב-1964, שר הבטחון לוי אשכול חתם על צו שהוציא את התנועה מחוץ לחוק, ופעילותה הפסיקה. לפחות במתכונתה זו.

     

    על-אף שהתנועה תבעה בראש חוצות להחרים את השתתפות הערבים בבחירות, לא היססה לנצל את האמצעים הדמוקרטיים כדי להרים ראשה מחדש. בבחירות לכנסת השישית ב-1965, האמינו פעילי אל-ארד כי גבולות החוק הדמוקרטי בישראל רחבים דיים, באמצעות החסינות הפרלמנטרית, להכיל מפלגה פוליטית ערבית, השוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל, והקימו את 'הרשימה הסוציאליסטית הערבית'. מצרים תמכה ברשימה מבחוץ וקראה לערביי ישראל להצביע לה בהמוניהם.

     

    עד כאן, קווי העלילה נראים מוכרים, נכון? אלא שמכאן ואילך, היא התפתחה בכוון בלתי צפוי, במונחים של הדמוקרטיה הנאורה הנוהגת היום בבית המשפט העליון: ועדת הבחירות שזיהתה את התחפושת הפוליטית של תנועת 'אל-ארד' החליטה לפסול את הרשימה מהשתתפות בבחירות בטענה כי היא בלתי חוקית לאור שלילתה את שלמותה של מדינת ישראל ואת עצם קיומה. ואולם, כאן נכנסה לתמונה עתירתה של הרשימה לבג"ץ, באמצעות בא כוחה, עו"ד יעקב ירדור, איש לח"י בעברו, שהגיש ערעור על החלטת ועדת הבחירות.

     

    עיקר העתירה של ירדור עסקה בסעיף 6 לחוק יסוד הכנסת. ירדור טען כי לא קיים חוק המעניק לוועדת הבחירות את הסמכות לשלול מכל אזרח את זכותו להיבחר לכנסת, לרבות בטענה שהרשימה היא התאחדות בלתי חוקית.

     

    בהתאם, השופטים שדנו בעתירה, שמעון אגרנט, יואל זוסמן וחיים כהן, בחנו שתי סוגיות מרכזיות שעמדו לדיון - האחת, אם קריאתם של חמישה מתוך עשרת חברי הרשימה לשלול את קיומה של מדינת ישראל מהווה עילה ראויה ומספיקה כדי לשלול את זכותם להיבחר, והשנייה, שאלת סמכותה של ועדת הבחירות לפסול רשימה לכנסת.

     

    באשר לשאלת העילה לפסילה, קובעים אגרנט וזוסמן חד-משמעית כי "...מדינה אינה חייבת להסכים שיחסלוה וימחקוה מן המפה. שופטיה אינם רשאים לשבת בחיבוק ידיים ולהתייאש מהעדר דין פוזיטיבי כשבעל-דין מבקש מהם, שיושיטו לו יד עזר כדי להביא את הקץ על המדינה". באשר לסמכותה של ועדת הבחירות, מגבה זוסמן, את החלטתה של ועדת הבחירות: "...כיוצא בזה גם רשות אחרת מרשויות המדינה אינה צריכה לשמש מכשיר בידי מי ששם לעצמו את חיסול המדינה כמטרה...".

     

    אכן, מי היה מאמין... שופטי הרוב, אגרנט וזוסמן, לא רק גיבו את החלטת ועדת הבחירות אלא הכפיפו גם את סמכותו של ביהמ"ש העליון לקריטריון מימוש התכלית החוקתית העומדת ביסוד החוקים כולם: "המשכיותה של מדינת ישראל מהווה עובדת יסוד קונסטיטוציונית, אשר חלילה לה לרשות כלשהי של המדינה בין רשות מינהלית ובין רשות שיפוטית, או מעין שיפוטית, להתכחש אליה, בבואה להפעיל סמכות מסמכיותיה".

     

    נראה, כי אגרנט וזוסמן לא נזקקו לסעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת ולא לספר החוקים כדי לפסוק דין אחראי, הגיוני וצודק. השניים דחו בשתי ידיים את הערעור של ירדור והסתמכו על דין על-חוקתי מתוך שיקול דעת בריא ושכל ישר, ובעיקר על יסוד עקרון מוסר בסיסי ובריא של הבחנה בין טוב ורע. השופטים נותרו נאמנים לתפקידם כשומרי הסף של הדמוקרטיה היהודית היחידה בעולם, והגנו עליה מפני ניסיונות של גורמים חתרניים לשכלל בה, בשם ערכי מוסר נאורים, מנגנון ערכי-שיפוטי להשמדה עצמית.

     

    נימוקי השופטים בפס"ד ירדור מטילים צל כבד על החלטתו המוטה של בג"ץ בענין הכשרתן של המפלגות הערביות להתמודדות בבחירות הקרובות לצד פסילתו של מיכאל בן-ארי, אך בעיקר מחזקים בקרב ערביי ישראל את התחושה וההבנה כי פגיעה בביטחונה של מדינת ישראל ובקיומה משתלמת בסופו של דבר, שכן בעל הבית סובל מכשל מוסרי ואיננו חש בטוח בביתו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים