טוסקה: חזרה מענגת לחיקה החמים של האופרה הישנה
ההפקה המושקעת הייתה שיחזור מרהיב של האופרה המקורית - מלודרמטית, מוגזמת, דרמטית ונפלאה. הזמרים שרו ושיחקו היטב, התלבושות היו משובחות והתפאורה מדוייק להפליא. חבל רק שהבריטונים הישראלים גילמו תפקידי משנה בלבד
רומא, 1800, ברקע מלחמות נפוליאון ופולטיקה רצחנית. טוסקה היא זמרת אופרה נודעת ואהובתו של הצייר מריו קוורדוסי. אהבתם של זוג האמנים משגשגת ויצרית, אך מפקד המשטרה כולא ומענה את אהובה ולבסוף מביא למותו. ברגע הקריטי נועצת טוסקה סכין בליבו של סקרפיה המתועב. אך לשווא. כשהיא מגלה כי אהובה, למרות הבטחת סקרפיה, הוצא להורג, היא קופצת אל מעבר לחומת המבצר אל מותה.
על-פניו "טוסקה" היא מלודרמת קיצונית עם עלילות מוגזמות של תככים ושחיתות, אהבות וקנאות, סיפורי מתח והרבה מוות. לכל אורכה מתקיים המתח שבין אהבה טהורה כנגד תאווה סדיסטית; בין אמונה תמימה אל מול התחסדות דתית; והכל טבול בערבוב הקטלני (כרגיל..) של דת ופוליטיקה. אך למרות שהסיפור נראה מוגזם-מופרך, הוא הופך פתאום כבמטה קסם, כשנארג במוזיקה הגאונית של פוצ'יני, לדרמה אנושית אמינה ונוגע ללב.
מותה הדרמטי של טוסקה המזנקת, גלימתה נפרסת כמו ציפור ענקית, אל מותה – לא אמור להפתיע. שהרי ג'קומו פוצ'יני (1858–1924) הורג דרך קבע את כל גיבורות האופרות שלו. בין אם זו גיישה יפנית שהרתה לקצין אמריקני וננטשה ("מדאם באטרפליי"), או נסיכה סינית גאה וקרה ("טורנדוט"), או תופרת צרפתייה אביונה וחולה ("לה בוהם") – לכולן יש אמת פנימית שהן דבקות בה עד תום, וכולן מתמסרות לאהבה גדולה גם במחיר אובדנן המוחלט.
ב"טוסקה" הסיפור משתכלל עוד יותר שכן הגיבורה היא זמרת אופרה, ואת "משחק" חייה האמיתי כולל מותה – היא "משחקת" באופן אופראי נשגב. את סצנת הסיום של הוצאתו להורג של אהובה היא מביימת כאילו היו החיים משחק. בלא שהיא יודעת שההצגה הזו לכאורה היא החיים עצמם.
קלאסיקה של כל הזמנים
"טוסקה" הייתה להצלחה מטורפת למן היום הראשון שבו עלתה על הבמה לפני כמעט 120 שנים ועד עתה. ליחה מאז לא פג, היא אחת האופרות המבוצעות ביותר והאריות שלה נחשבות למן המיטב שבספרות האופרה.
האריה הנודעת ביותר היא"Vissi d'arte, vissi d'amore" ("חייתי למען האמנות, חייתי למען האהבה") במערכה השנייה. טוסקה ניצבת קרועה בפני מפקד המשטרה השפל. הוא תובע ממנה להתמסר לו ובתמורה יחוס על חיי אהובה, המעונה בחדר הסמוך. היא לא מבינה מדוע מגיע לה גורל כה אכזר, היא, שכל חייה היו מסורים לאמנות, אהבה ואמונה. והיא זועקת לאל: "חייתי למען האמנות, חייתי למען האהבה. מעולם לא פגעתי באיש, הענקתי רק טוב למוכי גורל, תמיד הייתי כנה באמונתי ותפילתי הרקיעה להיכל המקודש. מדוע אלוהיי, מדוע אתה גומל לי כך?".
האריה הזו זכתה לאין-סוף ביצועים מופלאים. כך למשל מריה קאלאס בביצוע מושלם, בהפקה של פרנקו זפירלי ב-1964 בקוונט גארדן, לונדון, או, ביצוע מושלם לא פחות ובסגנון שונה לגמרי, של סופרן-העל הרומנייה אנג'לה גיאורגיו (בהקלטה מ-2011).
פוצ'יני לא חסך אריות מופת גם מכוכביו הגברים. הידועה שהם היא E lucevan le stele ("והכוכבים זרחו") במערכה השלישית. קוורדוסי עומד בפני הוצאתו להורג והוא נפרד מהחיים והאהבה: "והכוכבים זרחו וניחוח האדמה מתוק.. ריחנית היא באה אל בין זרועותיי ונשיקותיה כה מתוקות... אך עתה חלום אהבתי נגוז לעד. אני מת בייאוש. מעולם לא אהבתי את חיי כברגע זה...").
מיטב הטנורים בתולדות האופרה התמודדו עם יצירת המופת הזו. פלסידו דומינגו נחשב למומחה גדול של התפקיד האופראי הזה, בביצוע מדהים מ-1992 שצולם "בזירת האירוע" ברומא (בניצוחו של זובין מהטה); וכמובן לוצ'יאנו פוורוטי – כאן במדיסון סקוור גרדן בניו יורק; אבל הביצוע האהוב עלי מכולם הוא של הטנור השוודי האגדי יוסיי ביורלינג (בית האופרה של רומא, 1957). רגיש, מרגש ומופתי.
הפקה מצוינת ומענגת
ההפקה היפה והמהוקצעת שראינו אמש (ה'), היא שיחזור מרהיב של ההפקה המקורית של "טוסקה" שעלתה לראשונה בינואר 1900 בתיאטרו קוסטנצי ברומא.
הסקיצות של התפאורה והתלבושות – מעשה ידיו של אבי ה"ארט נובו" האיטלקי אדולפו הוהנשטיין – נחשפו בארכיון בית האופרה ברומא, ובהפקה החדשה הכל שוחזר לפרטי פרטים בנאמנות מוחלטת לתרשימים המקוריים. שלוש התפאורות - אחת לכל מערכה: חלל הכנסייה, חדרו של מפקד המשטרה במבצר ומתחם ההוצאה להורג המשקיף על נהר הטיבר – הן תפאורות ענק, עם פרספקטיבת עומק מרשימה, כמיטב המסורת של האופרות הקלאסיות. הבמאי המשחזר – אלסנדרו טאלבי שמעלה את ההפקה הזו בכל העולם – הקפיד לשחזר הכל במדוייק – תפאורות, תלבושות וגם את מעמדי הבימוי ואת כל מהלך ההתרחשות על הבמה. והתחושה המתקבלת היא חזרה לחיקה החמים והנעים של של אופרה ישנה וטובה.
למרבה השמחה הביצוע של הזמרים והתזמורת היה איכותי ומשובח. ומה שהיה מהנה במיוחד הוא שהזמרים לא רק שרו היטב אלא ברובם גם שיחקו מצוין – לא חזון נפוץ באופרות. את כל הסולנים כבר ראינו בעבר על במת האופרה הישראלית. יאנו תמר, הסופרן הגיאורגית המעולה (בעבר עשתה כאן את "נורמה"), שרה את טוסקה באופן מלא חיים ומשכנע. יש לה נוכחות בימתית עזה שמציתה חיים גם בקולגות שלה. ואכן הטנור הארגנטינאי גוסטבו פורטה, שבדרך כלל אני מסויג ממנו (אף שמשום מה הוא חביב על הנהלת האופרה הישראלית) התעלה על עצמו אמש והיה אמין וכמעט מרגש. הבריטון הרומני סבסטיאן קטנה היה כרגיל מצוין והפגין – קולית ומשחקית – את החלקלקות הג'נטלמנית ואת הרשעות הסדיסטית של סקרפיה באופן משכנע במיוחד. הבריטונים הישראלים נח בריגר (הסוהר) וולדימיר בראון (שמש הכנסייה) היו כרגיל משובחים ומשכנעים. מצער שהם תמיד זוכים רק בתפקידי משנה. האם לא ניתן להפקיד פעם בידי זמר כמו נח בריגר תפקיד בסדר גודל של סקרפיה?
לתזמורת אופרה שמנגנת פוצ'יני יש הנאה מיוחדת. פוצ'יני הרחיב את תפקידה של התזמורת הרבה מעבר למה שהיה נהוג באופרות של המאה ה-19. אצלו התזמורת אינה רק מלווה את הזמרים אלא אמצעי מוזיקלי שווה ערך להם, מחוללת את הדרמה ומניעה את המהלך קדימה. ואכן התזמורת הסימפונית ראשון לציון, תחת שרביטו האנרגטי של דניאל אורן – התמסרה היטב לכל מה שפוצ'יני מציע לה: היא הייתה דינמית, עם צליל רענן ומהוקצע, ללא נפילות מתח – אכן תזמורת אופרה מצוינת.
שורה תחתונה: אופרה קלאסית בהפקה קלאסית, בביצוע מהנה ומענג בהחלט.
לפנייה לכתב/ת 
