שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    קורצו מחומר אחר: הצצה לפינות עבודה של אמנים

    מתכנתת מחשבים שעשתה הסבה לפיסול, ציירת שברחה מציור, זוג שחזר מהודו והשתקע בארץ ואפילו מפסלת פיות. 120 אמנים ובעלי מלאכה, יפתחו בסופ"ש הקרוב את ביתם ויאפשרו הצצה מקרוב אל סביבת העבודה שלהם ואל חייהם הלא שגרתיים. אתר "המקצוענים" עם טעימה ראשונית

    עיצוב מבטון, גופי תאורה מזכוכית ואפילו פיסול פיות: כל אמן עם החומרים שאיתם בחר לעבוד ועם סיפור חיים מיוחד שהוביל אותו לכך. בסוף השבוע הקרוב, במסגרת האירוע "אמנים במושבה", תתאפשר הצצה אל הבתים ואל חללי העבודה של כ-120 אמנים, אשר המשותף לכולם הוא שהם יוצרים את עבודתם בפרדס-חנה כרכור. נקודה על המפה, שבה לעתים נדמה שהזמן עצר מלכת. השנה, נושא האירוע הוא "הצצה אל האמן", ובו האורחים יזכו להיחשף למקורות ההשראה שמאחורי היצירות.

     

    יצאתי לסיור מקדים, ביום חול שגרתי למדי, כדי לראות מקרוב איך נראים חייהם של אלו שלא מעבירים כרטיס עובד מ-9 בבוקר עד 5 בערב. כאלו שאמנותם – אמונתם. התוצאה: זה גרם לי לרצות להפשיל שרוולים ולפסל משהו. לייצר משהו. או לכל הפחות להדפיס על זכוכית את התמונות שמחכות כבר שנים לתשומת לב.

     

        (צילום: טליה שפירא)
    (צילום: טליה שפירא)

    בחזרה לעבודה עם הידיים: טרנד עשה זאת בעצמך 

    במסגרת מרוץ החיים, לרבים מאתנו קל לשים את האמנות, את היצירה ואת ההנאות הקטנות בצד. בשנים האחרונות, נראה שיש התעוררות. דווקא החיים שהולכים ונהיים יותר ויותר מודרניים, הם שגורמים לתנועה לאחור: חידוש רהיטים, טרנד הקיימות, חזרה לחיי קהילה, DIY, בישול ביתי.

     

    אם יש משהו שהרשתות החברתיות שינו לטובה הוא את העצמת האסתטיקה, העיצוב, ההגשה והיצירתיות. כל אחד יכול להיות פרזנטור של הפרופיל שלו, הום-סטייליסט, שף, או מעצב לרגע. רשתות הסטוק מאפשרות לכולנו ליצור בעצמנו, גם בתקציב נמוך. ההשראה נמצאת בכל מקום, השאלה כמה רחוק לוקחים אותה. הנה כמה שהפכו את התחביב ואת התשוקה שלהם למקור פרנסה, פתחו לנו את ביתם ואת הלב והציתו ניצוץ ליצירה.

     

         (צילום: הראל בראשי)
    גוף תאורה שלא תמצאו ברשתות הגנריות(צילום: הראל בראשי)

     

    "התחלתי לפסל בתור פיזיותרפיה והתאהבתי"

    שם: אילנה אביב

     

    גיל: 70

     

    עיסוק: מפסלת עם בטון

     

         (צילום: מורן רגב)
    אילנה אביב, עשתה הסבה מתכנות מחשבים לפיסול עם בטון(צילום: מורן רגב)

         (צילום: מורן רגב)
    מכאן אני יוצרת, בפינה השקטה שלי(צילום: מורן רגב)

    אילנה אביב, תל-אביבית במקור, שירתה כמתכננת מחשבים ואל תחום הפיסול היא הגיעה לגמרי במקרה. "לאחר שילדתי את בתי הראשונה, החלו אצלי בעיות בידיים שלוו בכאבים חזקים מאוד ובחוסר יכולת לתפקד", היא מספרת. "המליצו לי לעסוק בפעילות פיזיותרפיה לידיים, ובחרתי בחוג קרמיקה. שם גיליתי עולם ומלואו. מכיוון שהייתה לי ילדה קטנה, לימודים בבצלאל בירושלים לא באו בחשבון, אז בהתאם לאופי שלי, כאוטודידקטית התחלתי לחקור את הנושא. לקחתי שלושה חוגי קרמיקה שונים, בו-זמנית, השגתי מגזינים מאנגליה ומארצות-הברית (שכן זה היה לפני עידן האינטרנט), רכשתי תנור לשריפת הקרמיקה והתחלתי להציג את עבודותיי ולהשתתף בתחרויות.

     

    "ניסיתי למשוך את חומר הקרמיקה אל קצה גבול היכולת שלו, והצלחתי ליצור מעין דפים דקיקים בהשראת מראה סלעי הכורכר הארצי-ישראליים. זה היה מוטיב חוזר בעבודתי שביטא את הפנימיות הרכה שבאישיות שלי. הייתי מפסלת דפים חבויים בתוך פסל, שרק דרך סדק קטן ניתן להיחשף לתכולתו הפנימית".

     

         (צילום: מורן רגב)
    תבליט בטון שנצבע בזהב(צילום: מורן רגב)

         (צילום: מורן רגב)
    "מותחת את החומרים עד לקצה גבול היכולת שלהם", דפי קרמיקה(צילום: מורן רגב)

         (צילום: מורן רגב)
    (צילום: מורן רגב)

         (צילום: מורן רגב)
    התאורה היא חלק מהגוף, לא רק בקטע פונקציונלי(צילום: מורן רגב)

         (צילום: מורן רגב)
    הצצה לעולם הפנימי, דרך סדק קטן(צילום: מורן רגב)

         (צילום: מורן רגב)
    שולחן מבטון, בכניסה לסטודיו(צילום: מורן רגב)

    בשלב מסוים, היא הרגישה שהיא לא מסתפקת בפסלים קטנים, ורצתה ליצור עבודות ענקיות על פני קירות גדולים. "מכיוון שהקרמיקה לא הייתה חומר שאפשר זאת, עברתי לעבודה עם יציקות בטון", אומרת אביב. "במשך שנה חקרתי את החומר שהיה חדש עבורי. נעזרתי בבעלי מקצוע, במהנדסי בטון ולאחר המון ניסיונות הצלחתי ליצור את מוטיב הדפים הדקים גם מבטון. כיום אני מפסלת רק מבטון, אך מלמדת אחרים את טכניקת הפיסול שפיתחתי במסגרת סדנאות קרמיקה".

     

    מה את אוהבת בעבודה עם סוג החומר הזה?

    "שיש מין עמימות. כשמסתכלים על החומר לא ברור בדיוק מהו, ממה עשויות השכבות הדקות. זהו בטון דק וחזק מאוד, שעטוף במעטה דק של חול שמשמר את המראה הטבעי והפראי שלו. האמנות שלי מושפעת מנופים מדבריים, שבעיני הם כמו ה'סלון של אלוהים'. אנשים רוצים לגעת בעבודה בידיים, וזה בסדר גמור מבחינתי. אני מכוונת לכך שהחוויה תהיה חושית, ושירגישו את החומר ולא רק יתבוננו בו".

     

    "אני מפסלת פיות, זה המקצוע שלי"

    שם: טליה שמר

     

    גיל: 42

     

    עיסוק: מפסלת פיות

     

        (צילום: טליה שפירא)
    התחלתי לצייר נשים עוצמתיות, כדי להעצים את עצמי, ואז הרגשתי שאני רוצה לפסל אותן(צילום: טליה שפירא)

        (צילום: טליה שפירא)
    צבע בכל פינה בבית, ילדות שלא נגמרת(צילום: טליה שפירא)

    כבר מבחוץ, הבית של טליה שמר נראה כמו דגם מוגדל של בית בובות. הוא נבנה ברובו מעץ, דווקא מטעמים של חיסכון בעלויות ורצון לסיים את הבנייה במהירות רבה יותר. התוצאה: כשנכנסים אליו, מרגישים בבית שהוא לא מכאן. נטול זמן, הקשר ומיקום. די מתאים למי שעוסקת בבניית פיות למחייתה.

     

    בשונה מפרופסורים מפוזרים או אמנים עם סטודיו מחוספס ומבולגן שכולל מברשות, מכונות, שאריות צבע ואווירה מאובקת למדי, חלל העבודה שלה מסודר ומוקפד. על גבול חלון-ראווה. לכל פיה יש את ה'מעמד' שלה, המגירות מסתירות את כל כלי העבודה והשולחן נקי מחפצים. "אני כבר סיימתי להכין פיות לאירוע כבר חודש לפני, עכשיו אני נחה", אומרת שמר בחיוך ובקול חרישי שגורם לה לראות ולהישמע קצת כמו פיה אנושית בעצמה.

     

        (צילום: טליה שפירא)
    "סיימתי לפסל חודש לפני האירוע, אז חלל העבודה מסודר"(צילום: טליה שפירא)

         (צילום: טליה שמר)
    כבר מבחוץ, נראה כמו בית בובות(צילום: טליה שמר)

    אז מה גורם לבחורה לקום בוקר אחד ולהחליט שהיא מפסלת פיות?

    "למדתי מדעי ההתנהגות, ובגיל 29 עברתי תהליך רוחני רגשי מאוד עמוק. התחלתי לצייר נשים עם עוצמות, נשים שיש להן כוחות, כדי להעצים את עצמי. הסתכלתי על הציורים, והתפלאתי מזה שאני בגלל יודעת לצייר. גיליתי את היכולת הזו רק בגיל 29. מהר מאוד הרגשתי שאני רוצה לגעת בפיות האלו, ולהפוך אותן לתלת-ממדיות. ניגשתי לחנות לחומרי יצירה וחיפשתי חומר שניתן לפסל ממנו.

     

        (צילום: מורן רגב)
    (צילום: מורן רגב)

        (צילום: טליה שפירא)
    (צילום: טליה שפירא)

        (צילום: טליה שפירא)
    (צילום: טליה שפירא)

    "התחלתי לעבוד עם חימר פולימרי (סרניט) שניתן להכניס לתנור ומתאים לפיסול בובות. מההתחלה פיסלתי אותן כשהן מחזיקות אבן קריסטל בעל משמעות. פיסלתי להנאתי ומיקמתי אותן בדירה שלי בפלורנטין. חברים שהגיעו מאוד התעניינו, והתחלתי להסביר להם על המשמעויות, שכן כל פיה מחזיקה אבן בעלת משמעות. בשלב מסוים, פתחתי דוכן בנחלת בנימין, ומכרתי אותן במשך כמה שנים. לפני מספר שנים, במסגרת אירוע של 'בית פתוח', חשפתי את הבית שלי לאחרים. מעבר לכך שאנשים רכשו פיות, התלהבו מאוד מהשיפוץ שעשיתי לבית סוכנות, והתחילו לבקש שאעצב להם את הבית. נטשתי את פיסול הפיות למשך כ-3 שנים, ומצאתי את עצמי מעצבת ומלבישה בתים של אחרים. מעולם לא למדתי את זה, לא פרסמתי, אבל הגיעו פרויקטים מפה לאוזן בזה אחר זה".

     

    וכך קרה שהעיצוב, שהוא הסיבה שלשמה נבחרה לתהליך, נדחק הצידה. אווירת השיפוצים והאינטנסיביות שכרוכה בעבודה עם אנשים גרמו לה לברוח מעולם העיצוב. "אהבתי את העיצוב והסטיילינג, אבל מאוד סבלתי מההתעסקות עם הלקוחות, ולכן הפסקתי. זה להיות פסיכולוגית. כשאני מפסלת פיות אני לבד בסטודיו, עם המוזיקה שלי, עם השקט שלי. וכך חזרתי לעיסוק המקורי, כשכיום אני גם מלמדת אחרים את הטכניקה שפיתחתי".

     

    וכששואלים אותך 'מה את עושה בחיים', מה את אומרת?

    "זה המקצוע שלי, אני מפסלת פיות".

     

    "במשך 6 שנים ברחתי מהציור, לא הייתי מסוגלת להחזיק מכחול"

    שם: נעמה סגל

     

    גיל: 42

     

    עיסוק: ציירת  

     

         (צילום: מורן רגב)
    (צילום: מורן רגב)

         (צילום: מורן רגב)
    מציירת חיות פרא בגינת הפרא הביתית(צילום: מורן רגב)

         (צילום: מורן רגב)
    סטודיו שקוף במרכז הבית,עם פינה משרדית(צילום: מורן רגב)

    את נעמה סגל הכרתי כבר מהרשתות החברתיות. היא נמנית על האמנים שמשקיעים בקידום ממומן, ומשווקים את היצירה ברוח העידן הדיגיטלי. לכן, המפגש בחצר ביתה הפראי, בסביבה הכי אינטימית והכי מציאותית שלה, עם שתי ילדות שמשוטטות ברקע, היו הניגוד המושלם. בתה הגדולה (בת 8), הכינה במו ידיה קינוח של יוגורט עם פירות וגרנולה והגישה לי אותו באהבה של מארחת מתחילה. הקטנה (בת שנתיים וחצי), זללה אותו בשנייה שהנחתי את הקערה על הכיסא, כדי לצלם את נעמה. סצנה כל-כך חמודה, כך-כך טבעית, וכל-כך חלק מהסיפור שבעצם הפך את המקצוע של נעמה למה שהוא היום.

     

    "שתיהן מאומצות", אומרת סגל בפתיחות כובשת. "הן הגיעו אחרי שנים שאיירתי ספרי ילדים. הקטע הוא שברחתי מהעולם הזה של איורי ילדים, כי לא יכולתי יותר לחיות את הפער שבין עבודה עם עולם של ילדים, לעובדה שאני נלחמת עם בעלי להביא לעולם ילדים משלנו. אני זוכרת את עצמי יושבת עם סופרים, ועם גרפיקאים וכולם שואלים אותי: 'את יודעת איך זה כשהילד...' ואני צועקת מבפנים: 'לא, אני לא יודעת! תפסיקו להכאיב לי בנקודה הכי כואבת'. בסופו של תהליך שנמשך כמה שנים ולא הצליח, החלטנו לאמץ".

     

        (צילום: באדיבות נעמה סגל)
    (צילום: באדיבות נעמה סגל)

        (צילום: באדיבות נעמה סגל)
    "החיות התעקשו שאצייר אותן, אחרי שנים שלא נגעתי במכחול"(צילום: באדיבות נעמה סגל)
     

    במשך כל התקופה הזו סגל נמנעה מלצייר. "לא נגעתי במכחול 6 שנים", היא נזכרת. "שנאתי את הציור. בעלי קנה לי צבעים, מברשות וניסה לעודד אותי, אבל זה רק דיכא אותי. הייתי יושבת ומקריאה לבת הגדולה את ספרי הילדים שאיירתי, והיא לא אהבה אותם. כשהיא הייתה בת שנתיים עברנו למושב בית יצחק, ושם חוויתי בדידות נוראית. בעלי ממש התעקש שאחזור לצייר. ישבתי מפוחדת, הבת שלי בגן, אין לי חברים במושב החדש, וכך פשוט חזרתי לזה. בשלוש השנים האחרונות, אני מציירת ללא הפסקה, בעיקר חיות, על משטח דיקט ולאחרונה גם על כלי הגשה. בעצם, על כמעט כל משטח שנקרה בדרכי. אני לא חוזרת על אותו ציור פעמיים, גם אם מבקשים ממני".

     

    בסופו של יום את לבד, מול דף ריק. כולם הולכים לעבודה וחוזרים, מנהלים חיי שגרה, ואת בסך-הכל יוצרת לבד עם עצמך בסטודיו. איך זה לחוות שגרה יומיומית שכזו?

    "האמת שלאחרונה נמאס לי להיות לבד. זה מצחיק שאת שואלת דווקא היום, כי בדיוק אתמול כתבתי לעצמי שאני רוצה לעשות מעכשיו דברים 'ביחד'. החלטתי לעשות תערוכות ביחד, פתחתי חנות פופ-אפ עם שותפות, אני נפתחת לכיוון של עבודה קבוצתית. אני לא רוצה גם שהציורים שלי יהיו מוצגים לבד יותר".

     

    עוד כתבות בנושא:

    3 דברים שחייבים לברר לפני שמזמינים הנדימן  

    הכל על עבודות נגרות ועץ למטבח   

    איזה מטבח מתאים לי?

     

    "כל מי שנכנס לכאן מוצא פריט שמזכיר לו את בית סבתא"

    שם: הילה דגני כגן

     

    עיסוק: חידוש רהיטים

     

         (צילום: מורן רגב)
    (צילום: מורן רגב)

         (צילום: מורן רגב)
    (צילום: מורן רגב)

         (צילום: מורן רגב)
    זה הישן חדש יהיה - למה לזרוק חפץ בעל ערך כשאפשר להעניק לו חיים חדשים?(צילום: מורן רגב)

    את הילה דגני כגן, פגשתי לבד בסטודיו, כשכבר החשיך. זהו מפעל משפחתי שלה ושל בעלה, אייל. הוא הוקם לפני 16 שנה, ובהתחלה הם עבדו מהבית. כיום, הוא נקרא 'דורותיאה' וממוקם בתוך סטודיו בכרכור, שבעבר היה מגרש גרוטאות ומסגריה.

     

    כשנכנסים לסטודיו, אפשר בקלות לזהות פריטים מבית סבתא: קופסת תכשיטים ישנה מעץ, גוף תאורה מזכוכית מצוירת, ספלים שבימינו ניתן למצוא בעיקר בחנויות יד שנייה. כמות אינסופית של רהיטים, חלקי דלתות, מסגרות ושלל אביזרים מפעם. אם המילה 'נוסטלגיה' לא מעלה בכם רגש נוסטלגי, אולי מקומכם הוא בסניפי הרשתות הגנריות. ואולם, אם אתם רוצים שמשהו מהילדות ימשיך אתכם, תוכלו להפיח בו חיים מחודשים.

     

         (צילום: מורן רגב)
    רוב המתפרות והרפדיות נסגרו, אנחנו בחרנו להמשיך שושלת של דורות(צילום: מורן רגב)

    "כל מי שנכנס לפה, ישר מצביע על פריט שהוא זוכר מילדותו בבית של סבא וסבתא", אומרת דגני כגן. "בעצם, כל העסק שלנו הוא גלגול דורות, כי אנחנו מגיעים ממשפחה של סוחרי עורות, סוחרי בדים, נגרים ובעלי מלאכה. בעידן שבו נסגרו המתפרות, פוטרו התופרות, נמכרו המכונות והרפדים הולכים ומתמעטים, אנו ממשיכים את עבודת הכפיים האמיתית. בעינינו, "עבודת יד" תמיד תהיה יותר סקסית מ"יוצר בסין".

     

    השניים הכירו כשאייל עוד היה עורך-דין צעיר והילה הייתה מוזיקאית וזמרת. "בחרנו לעסוק ביצירה, 300 מטרים מהבית ומארבעת ילדינו. למרות שלאורך השנים עבדנו בעסק מסביב לשעון, אנחנו חיים בתחושה של חופש אמיתי. לאחרונה, אייל בחר בדרך פוליטית מוניציפאלית, ואני לקחתי על עצמי את המושכות של ניהול העסק".

     

    "האמנות היא בשבילי ריפוי נפשי"

    שם: נחום ורבקה בנימין

     

    גיל: הוא בן 56, היא בת 48

     

    עיסוק: אמנים רב-תחומיים 

     

         (צילום: מורן רגב)
    בוגרי הודו, שאחרי כמה עשורים חזרו לגור בארץ (צילום: מורן רגב)
     

         (צילום: מורן רגב)
    מאז שנפגשו ברג'סטאן לפני 24 שנה, נשארו יחד (צילום: מורן רגב)

         (צילום: מורן רגב)
    אבנים הם האהבה השנייה של נחום, אחרי רבקה(צילום: מורן רגב)

    נחום ורבקה בנימין, מתגוררים בישראל רק בשנים האחרונות. נחום, עזב את הארץ לפני 30 שנה, נע ונד בין ארצות שונות והתמקם בהודו. רבקה, פגשה אותו שם, לפני 24 שנה ומאז הם יחד. במשך שנים הם ניהלו יחד גסט-האוס (בית הארחה) בגואה, חביבת המטיילים הישראליים. נחום הלום קרב, עדיין סובל מהפרעות שינה ומצא ריפוי באמנות, עד עצם היום הזה. הוא חובב אבנים מושבע, שיוצר מהם תכשיטים יוקרתיים ופריטים לבית, המצריכים סבלנות אינסופית.

     

    רבקה, מלווה אותו בעיקר בצד האדמיניסטרטיבי, אך בשנים האחרונות חוטאת בעצמה בתכשיטנות. הם בחרו להתמקם בפרדס חנה, על חלקת אדמה שרכשו מזמן בזול, וערכה עלה עם השנים. כנראה שמשהו נשאר מבית האירוח בהודו, כי איך שנכנסתי חיכה לי שייק טרי וחיוך גדול של שניהם. בחצר, לול תרנגולות, מזרקת מים, גינת ירק, סטודיו שבו נחום עובד ויחידת דיור מפנקת לאורחים – כזו שמעידה יותר מכל על היחס החם שהם נותנים לחברים מרחבי העולם שמגיעים לשהות אצלם.

     

          (צילום: מורן רגב)
    "האמנות היא ריפוי נפשי עבורי עד היום", נחום בנימין (צילום: מורן רגב)

         (צילום: מורן רגב)
    בקיץ פורחים לוטוסים במזרקת המים(צילום: מורן רגב)
         (צילום: מורן רגב)
    עבודת נגרות תוצרת עצמית(צילום: מורן רגב)


         (צילום: מורן רגב)
    גופי תאורה מזכוכית, בעבודת יד(צילום: מורן רגב)

    חצר ביתם, נראה כמו יצירת אמנות אחת גדולה, ובהשראת הודו כולל גם הדבקות סיזיפיות של חלוקי נחל וצדפים, ועבודות נגרות תוצרת עצמית. כיום, הם עוסקים בייצור מאלות (שרשראות מאבני חן), תכשיטים, חגורות וגופי תאורה. אז אחרי סיבוב ארוך בעולם, וונדי ופיטר-פן בגירסה הישראלית, בחרו להשתקע בארץ מולדתם.

     

    יתר האמנים והסדנאות יוצגו במסגרת אירועי התרבות "אמנים במושבה" שייערך בחמישי-שבת, 4-6 באפריל, 2019. האירוע יכלול סדנאות אמן, פעילויות לילדים והופעות. בין הסדנאות: איור, עבודה עם חימר, יצירות מעיסת נייר, תפירה, פסיפס, סריגה, יצירת מוביילים וקליעת סלים. לפרטים נוספים על האמנים המציגים ועל האירועים, לחצו כאן.

      

    מעוניינים בחידוש רהיטים? לחצו כאן

     

    ynet הוא שותף באתר "המקצוענים"


    פורסם לראשונה 31/03/2019 10:06

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים