30 שניות עליתם על לואי ויטון
לא משנה כמה זמן עבר מאז השחרור שלך. מבחינת הלבוש - מנעליים, דרך אקססוריז ומכנסיים, ועד כובע - הצבא הוא מעצב האופנה הגדול בעולם
בתור משוחרר טרי סך הכל אפשר לראות הבדלים ברורים בין משוחררים גם בעין בלתי מזוינת. חובבי הצבא משתחררים, ולא עובר שבוע עד שעולה בהם הנוסטלגיה לפעם ההיא שגרינברג חרבן על עצמו באמצע בחמ״ס כי היה מוכרח לעבור בזמן. הם לא יחששו מחולצת סוף מסלול גזורה או דגמ"ח פונקציונלי. זה נוח. אלה שהרומן בינם ובין הצבא לא נגמר בטבעת - ואני ביניהם - יעדיפו לתפוס קצת מרחק.
ופה זה הופך למעניין. כי אם ניקח דוגמה אישית, למרות שאני רחוק ממיליטריזם, אני מוצא את עצמי נמשך כבר שנים לפריטים צבאיים. יש לי כמובן ציפור שמנקרת ושואלת וואט דה פאק, אבל אני נעזר בזרותם של צבאות נושנים וחברות שעברו גלובליזציה מסיבית עד כדי חוסר זהות מדינתית כדי להקהות את החושים. הבו לי תד"ל רוסי מ-1970 ומכנסי הסוואה גדולים בחמש מידות. מי זוכר בכלל מה הם מסמלים.
לא נקרא לאופנה צבאית טרנד - כי היא תופעה נצחית. מתחזקת ונחלשת לפרקים, אבל תמיד נוכחת. כשניגשים לדבר עליה, הדבר הראשון שצריך להבין הוא שכמעט כל בגד אקראי שאצביע עליו בחנות - סיכוי לא רע שחייל כלשהו לבש אותו לפניך. מעיל בומבר? צ׳ק. קרדיגן? צ׳ק. דגמ״ח? צ׳ק. מגפיים גבוהים? צ׳ק. אפילו טי־שירט לבנה היא צ׳ק. כל אלה הם רק חלק מאינספור סגנונות וגזרות ששאלנו מצבאות העבר והפכנו לנורמה.
מעיל הטרנץ' המזוהה עם בית האופנה "ברברי" שייך היום לאופנה גבוהה ומחירו בהתאם, אבל המקור שלו היה ההפך המוחלט. פונקציונלי לחלוטין כמעיל שעיצב תומאס ברברי עבור הקור המקפיא והגשמים שאיתם נאלצו חיילים בריטיים להתמודד במלחמת העולם הראשונה. רחוק יותר? אין בעיה: במאה ה-19 היה משפיען אחד ויחיד - אם נפוליאון בונפרטה מתבונן בנו, הוא בוודאי מגחך על כל הטינאייג׳רים שחוגגים עוד 10,000 עוקבים. נפוליאון פרץ דרך כשהחליט שהמדים הצבאיים צריכים להיות מרשימים וטווסיים, בצבעים עזים, עם כתפיות ונוצות. ראשי הצבאות האחרים ראו כי טוב ואימצו לעצמם את הסגנון שאפשר לראות עד היום במדים הטקסיים. אם בוחנים את התקופה ההיא אפשר לזהות גם את ניצני החליפות והחגורות כפי שהן נראות היום.
הסיפור שחוזר על עצמו לאורך השנים הוא חיילים ששבים הביתה עם מדי הקרב שלבשו לאורך חודשים, ואפילו שנים, ומתקשים להיפרד מהבגדים שהפכו לחלק ממי שהם. כך התגלגלו למיינסטרים הקרדיגן שלבשו חיילים בריטיים במלחמת קרים במאה ה-19 או הטי-שירט הלבנה ומכנסי הצ׳ינו שלבשו החיילים האמריקאים בתחילת המאה ה-20.
כ-60 שנה מאוחר יותר אימצו את מעיל הטייסים, הבומבר והסקינהדס השנויים במחלוקת - תת תרבות של בני מעמד הפועלים האנגלי שאימצו מראה אקסטרה-גברי. הם גילחו את ראשם, נעלו מגפיים צבאיים ונתנו קונטרה אגרסיבית לפיס אנד לאב של הסיקסטיז. לדבריהם, המראה היה פרקטי בלבד, נוח ויעיל בקרבות רחוב ומהומות כדורגל. אבל ברור שהיה אלמנט נוסף בבחירת המראה שאימצו לעצמם. לאורך השנים הביא עמו הסגנון הצבאי אינסטנט-גבריות. האפיל שלו הוא בראש ובראשונה החספוס הנכסף. לא מפתיע אם כך שבתקופה שבה מושג הגבריות מיטשטש, המסה הקריטית שלו עוברת מהפנים לחוץ. הגברים החדשים יכולים להיות דברנים ורגישים אבל יאזנו את זה עם זקן עבות ומעיל צבאי משופשף.
זה מגיע גם לנקודות קיצון. קשה להאמין שכשהסקינהדס דיברו על להתלבש פרקטי, הם דמיינו שכמה עשרות שנים מאוחר יותר אנשים ילכו ברחוב עם וסטים בעלי כיסים למחסניות כהצהרה אופנתית.
הסגנון החם הוא פריטים שבדרך כלל נמצאים בחנויות לציוד צבאי. לבוש טקטי, זה השם. צורת הלבוש הטקטית נבדלת מהסגנון הצבאי, הקלאסי והעל-זמני. האווירה שאופפת אותה היא עתידנית, בסגנון שרואים בסרטי מדע בדיוני. המותג שעומד בחוד החנית של התופעה הוא ALYX, בראשותו של המעצב מתיו וויליאמס, לשעבר המנהל האמנותי של קניה ווסט, ריהאנה וליידי גאגא.
וויליאמס מעצב וסטים ותיקי חזה טקטיים, ממש כמו אלה שלובשים שוטרים ונמכרים בחנויות ייעודיות לציוד קרבי. מוקד המשיכה שממצב את התיקים במקום גבוה בווישליסט שלי ושל עוד רבים אחרים, הוא שוויליאמס מצליח לפרק קונספט מוכר, יעיל ואפילו קצת מאיים ולהרכיב אותו מחדש לכדי פריט אדג׳י ומהודק שנמכר במחירים שנעים בין 2,000 ל-4,000 שקל. סימן ההיכר שלו הוא אבזמים לפתיחה מהירה המשתלבים בכל פריט שהוא מעצב, משרשרת ועד כובע.
בנוסף להיותו מנהל אמנותי, וויליאמס היה בעברו חלק מקולקטיב של אמנים ודיג׳יים שכלל גם את וירג׳יל אבלו, המעצב הראשי של אוף ווייט ולואי ויטון, ואת הרון פרסטון, שלו מותג הנושא את שמו. לא משנה כמה המשולש הזה חזק ובעל השפעה, הוא היה חייב את הכוכבים שיהפכו את הטקטיות לנורמטיבית - הראפרים. הטקטיות היא פרי האהבה בין הטבע הגנגסטרי של הראפ למשיכה הנוכחית שלו לאופנה גבוהה. אם נדבר בשמות אפשר למנות את אייספ רוקי, טראוויס סקוט, ומעל כולם את קניה ווסט. אין דמות מתאימה מווסט - שיכול מצד אחד לתמוך בטראמפ ולהגיד שהעבדות הייתה בחירה ומצד שני להיות אייקון אופנתי ומוזיקלי - להיות הפנים שמשלבות אזרחות וצבא.
המורכבות נמצאת תמיד על השולחן. קשה שלא לזוז באי נוחות לנוכח ז׳קטים עם פאץ׳ גרמני, או להיבהל מהמחשבה על גבר מזוקן שילך פה ברחוב עם וסט לא צה״לי. כנראה שמי שדייק את זה הכי טוב היה ג׳ימי הנדריקס, שהיה בצעירותו צנחן בצבא האמריקאי. הוא סיפר שבשנות ה־60 הסתובב באנגליה לבוש מעיל צבא בריטי, כשלפתע פתאום איגפו אותו שוטרים. ״זה בריטי, לא?״, הם שאלו אותו, ״אתה לא אמור ללבוש את זה. גברים לחמו ומתו במדים האלה״.
- דוגמן: מלך זילברשלג לסוכנות itm Models
- ע.צלם: מור אנוקוב
- איפור ושיער: שחף ביטון ל-Agentpro
- לוקיישן: מוזיאון העיצוב, פנחס אילון 8 חולון, 2151515־073
- צילום: אמיר יהל
- סטיילינג: תמיר סימן טוב
לפנייה לכתב/ת 
