שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מה עושים כשאבא נפטר? סטנדאפ, למשל
    מאז שהסופר והקולנוען יאיר אגמון איבד את אביו, הוא מרגיש צורך לשוחח על כך אבל הבין ששאר העולם לא ממש טרוד מהנושא; השחקן והמחזאי אלי חביב גילה שההתמודדות עם האבל יכולה לעבור גם דרך ההומור. עכשיו הם נפגשים עם יוצרים נוספים ל"ערב יתומים" לא שגרתי, על הקשר בין אובדן וכתיבה

    ביום חמישי הקרוב תתקיים שבעה בלתי שגרתית בירושלים. המבקרים יוזמנו להתכבד בבורקסים, מישהו יתעקש ויציע תה, והמארחים - יישובים על כסאות פלסטיק, איך לא - ישתפו את הנוכחים ברחשי לבם. אבל זו לא תהיה שבעה כהלכה, אלא אירוע ספרותי שיחקה את הטקס המסורתי. חמישה גברים ונשים ישבו על הבמה זה לצד זו במסגרת פסטיבל הספרות של בית אבי חי, וישוחחו על שני דברים שמשותפים להם: הם אנשי יצירה, והם יתומים.

     

    יוזמי האירוע, הסופר והקולנוען יאיר אגמון והשחקן והמחזאי אלי חביב, לא מנסים לדכא אתכם. להפך, הם מאמינים בכוחה של ההזדהות. האירוע שלהם, "ערב יתומים: איך כותבים יתמות?" אומנם עוסק בנושא טעון, אך הם שואפים לאווירה בלתי פורמאלית וחמה, כשהתחזית צופה גם הפוגות של צחוק בין ענני הסערה. 

     

    "מרגיש שיש משהו שרק יתומים מבינים". יאיר אגמון (צילום: רעיה שוסטר) (צילום: רעיה שוסטר)
    "מרגיש שיש משהו שרק יתומים מבינים". יאיר אגמון(צילום: רעיה שוסטר)

    הרעיון לערב הזה הנץ בראשו של אגמון לפני כשלוש שנים, בעקבות מות אביו, עוד בטרם מלאו ליאיר 30 ("המילה יתום מתייחסת בדרך כלל לאנשים צעירים", הוא מציין, ומבהיר מיד: "זה בולשיט. גם למבוגרים יש אבא"). הוא הרגיש כי אינו מסוגל לכתוב על המקרה האימתני שזה עתה פקד אותו, ובמקביל, ששאר העולם לא ממש טרוד מכך. כלומר, מתופעת היתמות. "הסתובבתי במין תחושה של 'איך לא מדברים על זה'", הוא אומר, "כאילו בגלל שזה בחוקים של העולם, שהורים מתים לפני הילדים - אין בכלל שיח על זה". וכך הלך ותפח הצורך שלו לשמוע ולהשמיע את תחושותיו, שעומד גם בבסיס הערב הזה.

     

    "אני מרגיש עליי חזק מאוד את היתמות", הוא משתף, "זה משהו שנוגע באזורים גנטיים אפילו. אני מסתכל למעלה, על המקום שממנו הגעתי, או למטה אם תרצה, על השורשים, וכאילו כבר אין לי שם משהו". זו חוויה שאינה בת השוואה, לדבריו: "אני מרגיש שיש משהו שרק יתומים מבינים. זו אולי תחושה של ארעיות, קשה לי לשים על זה את האצבע. אבל כשאני מדבר עם יתום, אני מרגיש את זה".

     

    אגמון מגיע מבית בלתי שגרתי (סיפורו הובא בעבר בסרט התעודה שיצר, "רחל אגמון"): הוא נולד לאם רווקה, ולאב שבאותו שלב כבר היה איש משפחה, עם שישה ילדים. "הקשר שלי עם אבא שלי לא היה קשר קלאסי, הוא לא גידל אותי", הוא מעיד, "הכרתי אותו מגיל אפס, אבל הוא לא היה האבא שנמצא בבית כל הזמן, שבא ומחבק. ועדיין, הרגשתי נורא עקור כשהוא נפטר. אני רק מדמיין מה מרגישים אנשים שהיה להם אבא 'פול פאואר'". הוא גדל כילד דתי, ומאז הספיק להתנכר לעולם האמוני, אך לדבריו, את יתמותו הוא חש באופן בלתי מתווך, שלא מתעצב דרך הצינורות של תרבות כזו או אחרת. "אני מרגיש שזה מהאזורים הכי אוניברסליים", הוא אומר, "לפי דעתי גם בניו זילנד אפשר ליהנות מערב יתומים".

     

    באירוע עצמו, לצד סיפורו האישי, הוא מתכנן להתייחס גם לסוגיות מופשטות יותר הקשורות ביצירה סביב השכול: לדוגמה, ההבדל בין טראומה וטרגדיה, כפי שהיא מופיעה בכתבי הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן. "לאקאן אומר שטראומה זה משהו שמגיע משום מקום - למשל, נופל עליך פסנתר - לכאורה אי אפשר לעבד ולהתמודד עם זה. אבל טרגדיה זה משהו שהוא חלק מסיפור, ממהלך מסוים", הוא מסביר. אגמון עצמו סבור שסיפורים אומנם עוזרים לנו להתמודד עם אירועים קשים, אך במחיר של טשטוש הרגש. 

     

    אלי חביב, שאיבד את אביו לפני ארבע וחצי שנים, גילה כי האובדן והיצירה עשויים להיפגש דווקא במקום הכי פחות צפוי: "ממש אחרי שאבא שלי נפטר, עשיתי מין סטנדאפ. עליתי, סיפרתי כמה בדיחות, ואחרי זה גנזתי את זה ולא דיברתי על זה. זה היה ממש כדי לפרוק את זה בחזרה לחיים". אחרי הטבילה הראשונה ההיא, הוא נדרש לזמן מה עד ששב לעסוק ביצירתו במות אביו.

     

    אלי חביב במועדון כתב

     

    על אף שאת פריצת הדרך האישית שלו עשה באמצעות הומור, חביב אינו חושב שזו הדרך הבלעדית להתמודד עם הנושא הטעון של השכול. "כל דרך שאדם בוחר להתחיל בה היא דרך טובה", הוא אומר, "אני אישית אוהב הומור כי עליי זה מקל. אני מרגיש שזה גם פותח את הלב יותר, וכשצוחקים אפשר להגיע למקומות יותר עמוקים".

     

    גם הוא חושב שהעיסוק היצירתי עשוי לעקר את הכאב מעוצמתו. "אני זוכר שכשאמרתי שאבא שלי נפטר בסטנדאפ - היה שקט באולם, ואני כמעט בכיתי. היה צריך לצלוח את זה. והיום בהופעה אני פשוט זוכר שהנה, עכשיו אני מספר את הבדיחה הזו. אפשר לשחק עם זה כבר", הוא מסביר, "זה בלי ספק מחליש את החוויה ואת הממד הרע. אולי גם בגלל זה זו דרך התמודדות".

     

    "אותה סיכה לא יכלה לדקור אותי פעמיים"

    מלבד יאיר ואלי, שינחו את האירוע, יקחו בו חלק גם הבמאי יובל המאירי, שיציג את סרטו הקצר "אני חושב שזה הכי קרוב לאיך שהצילום נראה", שביים על מות אמו ושזכה בפרס בפסטיבל סאנדנס, הסופרת והמשוררת מיה טבת דיין, והמוזיקאית מיטל מיכאלי, שהלחינה כמה משיריה.

     

    "התחלתי לכתוב שירה בלילה שאימא שלי מתה", טבת דיין נזכרת, "כתבתי לה משהו במקום לשלוח לה וואטסאפ. לא ידעתי שהיא מתה ושאין בשביל מה לכתוב לה, כי היא לא תקרא את זה לעולם". במפתיע, ההודעה נולדה בצורה של שיר. "לא הבנתי מה אני רואה מול העיניים, מה זו השפה הזו", היא אומרת. וכך נולד הרגל - "כל פעם הייתי לוקחת את הטלפון, קולטת שהיא איננה ואז מספרת לה בפתקים של הטלפון מה קרה היום". מתוך מאות הפתקים-שירים האלו נבחרו כמה עשרות, שכונסו בספר השירים הראשון שלה, "ויהי ערב, ויהי תוהו".

     

    מיה טבת דיין (צילום: יובל חן)
    "כל פעם שראיתי סיכה - נכנסתי בה". מיה טבת דיין(צילום: יובל חן)

    איך קרה הנס הגלוי, המעבר מהקלדה של יום חולין לשירה? טבת דיין בעצמה אינה בטוחה. "אני עד היום לא מבינה את זה, מאיפה זה הגיע", היא משתפת, "היה לי צורך בכתיבה מאוד מרוככת, בהירה וממוקדת - כמו שאתה כותב נניח סמס חשוב, ואתה חייב שהמסר יעבור ומיד - הייתה לי תחושה שלמתים אין הרבה סבלנות, ושאין הרבה זמן". אם רק תהיה מדוייקת מספיק, הרגישה, אולי תצליח להגיע עד לאימא שלה: "הייתה לי תחושה שאתה צריך לעבור אולי דרך חרך, סדק מאוד קטן במציאות, ואם זה יהיה דבר מדויק כמו ראש סיכה, אז יש סיכוי שזה יגיע ויפגע ויחזיר אותה".

     

    עד שהספר יצא לאור (ומאז הוציאה טבת דיין עוד שני ספרי שירה), חשה שכבר חצתה את "ים האש", במילותיה. גם היא גילתה את התפקיד המחזק של הכתיבה: "כשאת מתייתמת המציאות מזמנת לך הרבה מאוד סיכות להידקר בהן. לפתוח ארון בגדים של הורה שמת, למצוא את הבגדים ולהריח אותם, לפתוח את מגירת כלי האיפור, להסתכל פתאום ביומנים שאימא כתבה, המון סיכות כאלה. אני בחרתי כל פעם שראיתי סיכה כזו להידקר בה - להיכנס דוך לדבר הזה. ברגע שכתבתי אותו נוספה לי עוד שיכבונת קטנה לעור, ולאט לאט נעשיתי עבה יותר ויותר. אותה סיכה לא יכלה לדקור אותי פעמיים. ברגע שהרגשתי שדקרתי את עצמי בכל הסיכות, ממש בכולן באופן יסודי, לא הייתי צריכה לכתוב את הדברים האלה, והכאב שלי מאוד השתנה. עכשיו אני לא באבל פעיל".

     

    מיטל מיכאלי מבצעת את "אין לי מושג" מאת מיה טבת דיין 

     

    לצד היותה משוררת וסופרת, טבת דיין היא גם מרצה, בעלת תואר דוקטורט להינדואיזם ושירה בסנסקריט. כשהיא נשאלת האם המסורות העתיקות האלו השפיעו על תהליך אבלותה, ועל השקפת עולמה בכלל, היא משיבה בנחרצות - "מאוד". "אני משוכנעת ברעיון הלידות החוזרות, למשל, אז מבחינתי שום דבר הוא לא סוף דבר, לא מוות ולא לידה. ואני כן מאמינה בהישארות הנשמה", היא מספרת. "לפני שאימא שלי מתה, זה היה משפט הפרידה שלי ממנה בעצם: בכל לידה אני אבוא ואחפש אחרייך, את לא צריכה לדאוג. אני ממש הבטחתי לה. אני לא יודעת באילו צורות ומערכות יחסים, אבל זה נכון". ולאחר הפוגה קלה היא מוסיפה בחיוך: "ולא אמרתי את זה לכל אדם שמת. זה לא שטאנץ".

     

    האירוע "ערב יתומים: איך כותבים יתמות?" יתקיים ב-4.4 בשעה 21:30 במסגרת פסטיבל הספרות של בית אבי חי

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים