מיכל דליות: "כשהורה מרגיש שהילד לא סופר אותו - הוא בבעיה"

"ילדתי בגיל 21 את הבכור ואת הרביעית בגיל 32. לא ידעתי אז את מה שאני יודעת היום", אומרת מיכל דליות, אשת חינוך המוכרת כמעט בכל בית. "אני חושבת על העשור הראשון של בעלי ושלי. בבת אחת היינו צריכים להתפתח אישית כאנשים בוגרים ולייצר זוגיות, הכל ביחד.

"המשמעות להיות אמא צעירה היא שיש לעיתים חוסר ידע ואין הבנה מושלמת של העולם, מה שמגיע בשנים מאוחרות יותר. הייתי אמא חמה, מצחיקה, מארחת, אוהבת ומחבקת, ובכל זאת בכל פעם כשדרשתי, ארשת הפנים שלי השתנתה. היה ברור שאני רצינית, באה בדרישה ומצפה שיקרה. נהנתי מכל העולמות. הילדים שלי התחצפו ברמה תואמת גיל, נענו לדרישה וגם כיבדו אותי".

היית עושה משהו אחרת?

"אני זוכרת מצבים שבהם הייתי פועלת אחרת: לא הייתי מתעקשת כל כך או מוותרת כל כך. עם הגדול התעקשתי מדי ועם הקטנה ויתרתי מדי. עדיין אני חושבת שהייתי מהממת. הם זוכרים אותי ככזו ואם כיום כשהם בוגרים, הם מרגישים שהם בבעיה בגללי, הם מספיק אחראים על עצמם ועל מה שקורה בחייהם כדי שיסדרו את זה או ישלימו עם זה. אני לא דואגת, הם ילדים מהממים".

מיכל ובנה(צילום: אלבום פרטי)

בימים אלה רואה אור הספר החמישי "ככה ללא מדברים" בסדרת "מיכל דליות לילדים". כל אחד מספרי הסדרה עוסק בבעיה אחת איתה מתמודדים הורים, כמו ריבים, נימוס ושינה.  

"עפרה שפר ברוש, קופירטיירית ועורכת ספרים, יצרה איתי קשר ואמרה 'בואי נקח את הגישה שלך וננגיש לילדים'", מספרת דליות. "כל שנה אנחנו נפגשות וחושבות מהי הדילמה ההורית העכשווית הבוערת, וכותבות על זה סיפור ילדים".

מהפכה שלא הצליחה

למרות שנראה כי היא תמיד הייתה כאן, רק בגיל 40 דליות החליטה לעשות שינוי בחייה: "אני אשת חינוך, היה לי ידע פדגוגי ונקודת המוצא שלי הוא אהבת ילדים", היא מספרת. "יש לי את שלושת האלפים - אמונה, אופטימיות ואומץ ואני משליכה הלאה משום שאני מאמינה שכולם חזקים ויכולים להתמודד עם הכל. ככה הקרנתי לילדיי, משהו שחייתי על פיו, עד שהתמקצעתי בתחום. בגיל 40 חזרתי ללימודים ולמדתי ארבע שנים מה שאני עושה מאז - הדרכת הורים וייעוץ משפחתי".

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

“בעבר היה ברור שילדים צריכים לעשות מה שמבוגרים אומרים, כי ככה זה. כיום הורים מבינים שילדים מתפתחים לפי החוויות שלהם, כלומר - כל מבוגר הוא תוצר חווית של נוף ילדותו. כל הרעיונות האלו ביחד גרמו להורים הצעירים לא לרצות לחנך כמו שחינכו הורינו: בתוקפנות, השפלות, פליקים, לסגור בחדר".

נשמע כמו גישה הורית נכונה. לא?

"כשאנחנו כבני אדם עושים מהפכה, היא 180 מעלות ממה שהיה קודם. במקום להשפיל ולהרביץ, לעשות דברים איומים אמרנו בואו נהיה רכים יותר, נאהב, לא נכפה, נהיה חברים והלכנו לקיצוניות השנייה. הבעיה שככה אי אפשר לגדל ילדים ולדעתי, למרות שזה לא משפט פשוט, אנחנו נמצאים בליבה של מהפכה חברתית של הצליחה. היינו קיצוניים רעים, הפכנו לטובים מדי ומי שמשלם את המחיר זה הילדים שלנו.

"ילד שגדל לצד מבוגר שמאפשר לו כל דבר ומוותר לו על בסיס קבוע, יגדל כילד חרד, משום שבתחושה שלו אין מישהו חזק ששומר עליו".

ילד צריך לדעת להתמודד עם תסכול

אובדן הסמכות ההורית, לדבריה של דליות, הוא המקום שבו ילדים גדלים בלי מנהיגים, בלי אנשים שאפשר לסמוך אליהם. כמו שהיא מסבירה: "כשאנחנו פונים לילד בסימן שאלה - 'אני הולכת לנוח. בסדר?' או 'אתה בא להתקלח?' הילד בעצם שומע מגיל צעיר מבוגר שמבקש את רשותו ואם מבקשים ממני רשות, זה אומר שאני לא יכול לסמוך עליו.

"לצערי, הורים רבים לא דורשים הרבה, משום שזה מצריך מהם המון אנרגיה הבעיה שאם אני מונעת ממנו את התסכול, אני לא יכולה ללמד אותו להתמודד. איך אפשר רק לחבק ולאהוב , לוותר ולהגמיש ולא לתת לילד להתמודד עם תסכול, עצב כעס משום שאז אני לא מכשירה אותו לחיים".

קראו עוד:

ריף כהן: "תרגילי פיתוח קול מרדימים את ילדיי"

דרכים ללמד ילדים לקבל החלטות

הורות ללא רגשות אשם? יש דבר כזה

מה הטעות הנפוצה שהורים עושים?

"חוסר היכולת שלהם לעמוד בתסכול של הילד. כשהילד מבקש 'תקנו לי' או כל דבר אחר, גם ההורה הכי נעים ומרכך בשלב מסויים יגיד 'לא' ואז נתקלים בילד שאינו שבע רצון, בוכה, צועק, נשכב ואומר לאמא - 'אני לא חבר שלך'. זו נקודה שהורה לא מסוגל לעמוד על האני מאמין שלו ועל האג'נדה שלו.

"זה אובדן סמכות והילד מבין שהוא לא צריך להתחשב במה שההורה אומר לו. 'נכון שאמא או אבא אמרו לי לא, אבל זה יהיה כן, אני אגרום לזה להיות כן'. הילדים קוראים את הוריהם כמו בספר פתוח ויודעים מה מותר לעשות במצבים מסוימים ואיפה להמנע". 

מיכל דליות(צילום: משה שי)

"כשהם אומרים משפטים בסגנון - 'אני כמו אוויר' או 'הילד לא סופר אותי' או 'מרגישה שאבדתי שליטה על החיים', 'הילדים לא משתפים איתי פעולה בכלל, בכל דבר הם רבים איתי'. באופן כללי אם הורה מרגיש עייף ותשוש, ואם עד שהביא את הילד לגן, הוא מרגיש שעבד בבניין ארבע שעות אז כנראה שיש בעיה".

דליות מייעצת להורים קודם כל לסמוך על האינטואציה שלהם. הרבה פעמים נשלפים באוטומטיות דברים מהשרוול שיושבים, לדבריה, ככל הנראה, על סולם הערכים, גם אם זה לא מודע. "תעצרו את עצמכם מדי פעם, תהיו עם היד על הדופק, בייחוד בגיל ההתבגרות.

"תבדקו את הערכים האם מתאימים לילד או ילדה. לא כל מה שמתאים לילד אחד, מתאים לאחיו. אם אתם בטוחים שהערך נכון לכם, תדבקו בו, תפגינו אמונה ותגרמו לו להתקיים. בספרים שכתבנו למשל, עומר לא הלך לישון. הגישה הייתה של תקיפות אדיבה - שוב ושוב להחזיר מבלי להעיף מבט בעיניים. אנחנו צריכים לבדוק אם הקשיחות נכונה, ואם כן להמשיך בה או לבחור בדרך - בדוק אם הרכות נכונה או מחבלת. השינוי יהיה רלוונטי לדבר עצמו".

זו לא גישה שקשה ליישום ברגע האמת?

"אנחנו צריכים לבחור שינוי אחד ליישום, זה שהכי קל לנו ליישם ובו להתמקד: מריבות אחר הצהריים, הכנת שיעורים, ילד שמקשקש על הקירות. אז אני אחליט שבנקודה הספציפית אין מלחמה עם הילד. זה לא אומר שלא אהיה תקיפה או נחושה, אעלים עין או אוזן.

המשמעות היא שלא אכעס או לא ארחם. בוודאי שזה קשה, אבל אם אני מבינה שמה שעשיתי עד עכשיו, במשך כמה חודשים לא עובד, אז צריך להפסיק ולמצוא פתרון אחר. השינוי יבוא בעקבות שינוי גישה שלנו כהורים. זה מתחיל מאיתנו. אנחנו המבוגר האחראי".

היא מדגישה: "בואו נעצור ונבחן את עצמנו. מה שלא עובד, נזרוק לפח. אנחנו כהורים צריכים להסתכל קדימה, זה התפקיד שלנו, גם אם עבור הילדים, נקודתית הילד לא שבע רצון, מתוסכל או כעוס. זו היכולת היחידה שלנו כהורים.

"הילד לא רואה מעבר להווה, הוא חי כאן ועכשיו. בדיוק כמו כשיוצאים מהלונה פארק והוצאנו על הכרטיס והמבורגר, סוכר ושתייה, והוא נהנה מאוד, ובדרך כשיצאנו ביקש עוד משהו וסירבנו, אז הוא יגיד שאני אמא רעה, הוא חי כאן ועכשיו, קוגנטיבית-נוירולוגית ופסיכולוגית. אני כן אהיה נחושה אך לא תוקפנית".