איש לא יישכח
החזרתו של זכריה באומל מרטיטה כל לב בישראל. אך צריך לחשוב גם על הנעדרים והשבויים שעדיין לא שבו
כשהייתי תלמידת תיכון בבית הספר בר־אילן בנתניה הייתה על צווארי דיסקית מתכת ועליה חרוטים שמות הנעדרים בעת ההיא: צבי פלדמן, יהודה כץ, זכריה באומל, בני אברהם, עומר סואעד, עדי אביטן ורון ארד. היה משהו תמים וסוער בימים ההם, בשנות הנעורים של תחילת שנות האלפיים. תקווה כי המעשה הסמלי יבהיר כי מי שנשלחו להגן עלינו, אזרחי מדינת ישראל, לעולם לא יישכחו מלב. מאז נחטפו חיילים ואזרחים נוספים. חלקם חזרו בחיים, חלקם חזרו בארון, חלקם עדיין לא שבו. כנראה שזה חלק מעסקת החבילה של משמעות החיים על חרבנו. כל אחד מהם חקוק על הדיסקית הישראלית, איש לא יישכח. זה החלק השני בתוך אותה האמנה.
פצעים פתוחים כואבים תמיד, גם בחלוף הזמן. המת לא יישכח מהלב, ודאי אם לא זכה לקבר ישראל. ההורים והאחים של אותם נעדרים מזדקנים, חלקם כבר הלכו לעולמם, אך צעקתם נשמעת מקצה העולם ועד קצהו: יש לנו מחויבות לכל אחת ואחד שנותר מאחור, כולנו רקמה אנושית אחת חיה. לכן גם שבוע לפני הבחירות, הידיעה על שובו של זכריה באומל לקבר ישראל מרטיטה כל לב. התמונה הדהויה בשחור ולבן של מי שנפל עוד לפני שנולדתי חרוטה בזיכרוני ובליבי כי זה חלק מהמשמעות של הסולידריות הישראלית. של טיפוח אתוס שיש בו גבורה והקרבה, אבל גם יש בו קִרבה ואחריות.
ביום הזה אי־אפשר שלא לחשוב על מי שליבו עוד פועם והוא חי וקיים בידי האויב, אברה מנגיסטו. בנוסף למצווה הגדולה להשיב כל חלל אל אדמתו, המחויבות אל החי עמוקה ודחופה פי כמה. אברה מחכה למהלך אמיץ שישיב אותו אל חיק משפחתו ויאפשר לו שיקום ושיבה אל החיים. אותה רעות ישראלית חייבת להדהד ולזעוק גם את זעקתו של מי שהגיע משולי החברה ובאסונו נקלע אל ידי האויב.
גם מאבקם העיקש והסזיפי של משפחות גולדין ושאול להשבת בניהם מקבלת ממד אחר על רקע הבשורות. בייחוד כאשר כעת אותם קברניטים של "צוק איתן", בהם נפלו הנעדרים, הם אלו שמבקשים את אמוננו מחדש כבוחרים בעוד כשבוע בקלפיות. איננו רוצים כי בני המשפחות יזקינו, התמונות יאפירו, והשמות יהפכו למיתוס. הנחמה מגיעה למי שהקריבו את היקר להם מכל כבר עכשיו. מדינת ישראל ידעה לשלם מחירים כבדים עבור מצוות פדיון שבויים. לשמחתנו אותה מדינה ממש יודעת גם להפעיל את כל כובד משקלה המודיעיני, הצבאי והמדיני על מנת להגשים את אותה המטרה. התפקיד שלנו הוא לא להרפות, לא לשכוח ולא להתייאש. להדהד את השמות והפנים החסרים שוב ושוב, עד שישובו סוף כל סוף כל הבנים אל גבולם.
