"קשה בגיל הזה. אי אפשר להתלונן כשלא מקשיבים לך, אז מנסים להתגבר"

אבנר מזרחי (צילום: עידו ארז )

אבנר מזרחי הוא אבא או סבא שלך. כלומר, לא באמת שלך, אבל הוא יכול היה להיות. כרגע הוא אבא וסבא בעצמו, בן כמעט 80, שעבר עם אשתו ברכה (77) מירושלים לחדרה כדי לחיות קרוב לצאצאים. הוא שירת בצה"ל, נלחם במלחמות ישראל, שילם מסים ומילא את כל מחויבויותיו כלפי המדינה. האם כיום, כשהוא זקוק לה, המדינה והחברה הישראלית ממלאות את המחויבות הבסיסית כלפיו?

הכתבות הקודמות בסדרה:

"ההרגשה הזאת, שרק מחכים שאלך, מורידה אותי לאדמה"

עוקץ הקשישים: כך הפכה ישראל לגן עדן לנוכלים

תחקיר בעשרות בתי אבות בישראל: הזנחה, קשירות, עלבונות ויחס אגרסיבי

בשנת 1989 נחקק בישראל "חוק האזרחים הוותיקים" שלפיו אזרח ישראלי שהגיע לגיל פרישה יהיה זכאי למגוון רחב של הטבות, הנחות והקלות. על הנייר, בישראל אמורים להתקיים כל התנאים כדי להזדקן בכבוד. על הנייר.

במשך יום שלם התלווינו לאבנר מתחנה לתחנה, בדרכו לבירור זכויותיו וטיפול ברשימת הסידורים שלו. ביקשנו לחוות את החיים דרך עיניו שלו. "יש הרבה בעיות בגיל הזה, הרבה קשיים", הוא אומר. "אני לא מתלונן. אני מנסה להתגבר. אי אפשר להתלונן כשלא מקשיבים לך בכלל, אז אני משתדל לעשות הכול לבד".

האמרה "מפני שיבה תקום" כנראה אבדה איפשהו במערכת החינוך הישראלית. התלמיד הישראלי הממוצע, כך מתברר, לא שש לפנות את מקומו כדי לאפשר לאדם מבוגר לשבת. "יש כאלה שכן עושים את זה", מנסה אבנר לסנגר, "אבל נכון שתלמידי בתי הספר - החינוך שלהם רחוק מלהיות חינוך".

כמובן, לא מדובר רק בתלמידים או במחויבות לפנות מקום; גם הנהגים, מתברר, מפגינים לעתים חוסר סבלנות. "לא מתייחסים למבוגרים", מתלונן אבנר. "יש נהגים שלא אכפת להם וישר מתחילים לנסוע עוד לפני שאתה מתיישב. אני לא יציב, זה מסוכן". הוא שולף מהכיס תמונה ישנה מנסיעה באוטובוס, "ככה זה היה כשהיינו יושבים יחד, לא כמו היום - שכל אחד תקוע בטלפון שלו".

הביורוקרטיה הישראלית, מטבעה, נוטה להקשות על האזרח הקטן. כשמדובר באדם מבוגר, הקשיים נראים לעתים כאכזריוּת של ממש. בשעת בוקר מוקדמת אנחנו מתייצבים בתור הארוך לקבל מספר לתור במוסד לביטוח לאומי. עבור אדם מבוגר, העמידה בתור היא מכשלה בפני עצמה - ובכל זאת אבנר עומד בה בגבורה.

כשמגיע תורו, הוא ניגש לאחת הפקידות במקום, מספר על מצבו הבריאותי ומבקש לדעת אם הוא זכאי לקצבת נכות. "אי אפשר להגיש בקשה לקצבת נכות אחרי גיל 67", מודיעה לו פקידת הקבלה. כלומר, אם אתה סובל משלל בעיות רפואיות שמוכיחות את זכאותך לאחוזי נכות וקצבת נכות, אבל ניגשת לביטוח הלאומי לדרוש את שמגיע לך יום אחרי שמלאו לך 67 שנים - אינך זכאי לדבר. "אז מה אני עושה?", שאל אבנר את הפקידה - שהשיבה: "רק גמלת סיעוד או עזרה בבית. או שאפשר להמיר את זה בכסף".

אבנר, מתברר, בכלל לא הכיר את החוק החדש, פשוט משום שאף אחד מטעם המדינה לא טרח לספר לו. הוא מושך בכתפיו בכניעה ואוסף מהפקידה את הטפסים עבורו ועבור רעייתו, שהגישה בקשה כבר לפני חודשים - אך לא נענתה. הפקידה בודקת במחשב, מאשרת שהרעיה אכן הגישה את הבקשה - ובכל זאת מודיעה: "תגישו שוב". ככה זה בביורוקרטיסטאן.

"כבר כמה שנים אשתי ואני סיעודיים. אף פעם לא אמרו לי שאני יכול לקבל כסף במקום עזרה בבית", משתף אבנר. "יש הרבה דברים במדינה שכואבים לי. לדוגמה, כשאני מבקש עזרה: צריך לעבור 600 משרדים כדי לקבל אותה. מי הולך לביטוח הלאומי? רק מסכנים ודורשי עזרה, ואז נותנים להם טופס ולך תשבור את הראש. בתור אדם מבוגר, אני לא מכיר את הזכויות שלי והמוסדות לא עוזרים לי להכיר את כולן".

מתי המדינה כן מתעוררת לפתע ומתעניינת בשלומו של האזרח? כמובן, כשהיא מנסה להפוך אותו לרמאי. "פעם באה מישהי מהביטוח הלאומי לבדוק את ברכה", מספר אבנר. "היא ראתה אותה שוטפת כוס בכיור ואמרה 'לפי מה שאני רואה, אם את יכולה לעשות קפה ולשטוף כוס - את לא צריכה עזרה'. אנחנו לא צריכים עזרה בלבוש או באמבטיה, אלא כדי לגמור את החיים בכבוד. אני נותן את כל כולי למדינה. הילדים, הנכדים ועוד מעט הנין משרתים בצבא. אני לא יכול לקבל טיפת עזרה?".

המלחמות הקטנות של הקשישים מול הביטוח הלאומי הן אינסופיות. למשל: הוצאת תו נכה. כבר תקופה ארוכה שאבנר נלחם מול המוסד לביטוח לאומי ועדיין לא הצליח להבין אפילו איך הוא מקבל אותו. "אני אמנם מוגדר סיעודי, אבל עדיין יכול לנהוג", הוא מסביר. "הלכתי לביטוח הלאומי כדי לבקש תו נכה, אבל הם אמרו לי שזה דרך משרד התחבורה. איך? לא יודעים. 50 שנה נהגתי ומעולם לא העזתי לחנות בחניית נכים. היום, כשאני זקוק לזה, אני לא מקבל".

אחרי שביצענו עבורו את החיפוש, מצאנו טופס מקוון שניתן לשלוח באתר האינטרנט של משרד התחבורה, אבל כמעט אין סיכוי שאבנר – או קשיש אחר – היה מגיע לזה בעצמו. מהפכת הטכנולוגיה בהחלט מבורכת, אבל מישהו צריך לתווך אותה לאנשים שגדלו רוב חייהם בעולם הישן, או כאלה שאינם בעלי מחשב. כך מוצאים את עצמם אזרחים ותיקים מול מערכת שאומרת להם שוב ושוב את המשפט: "למה באת? אתה יכול לעשות את זה באפליקציה".

.

תחנה שלישית: קופת החולים

עם קומץ אחרון של סבלנות, יצאנו לדרך אל רופא המשפחה בקופת החולים. אבנר ממהר לגשת לפקידת הקבלה, מבקש לדעת אם ניתן יהיה להיכנס היום לרופא רק כדי להחתים אותו על הטופס. "זה לא יהיה עכשיו!", עונה הפקידה בתקיפוּת' "זה סתם טופס". אבנר מתעקש, והפקידה מציעה להזמין את הטופס החתום ולשלוח אותו בדואר. אבנר ממשיך להתעקש - שהרי מדובר בעבודה של כמה שניות בסך הכול - ולאחר דין ודברים נשברת הפקידה ומואילה בטובה להתקשר לרופא. הפלא ופלא, יש תור פנוי. "קודם כל הם אומרים לא", הוא אומר בייאוש. "רק אחר כך בודקים".

אבנר מתיישב וממתין. "זה רופא שהוא חבר", הוא מספר, ומדגיש שהיה ממתין גם שעות בתור בשבילו. "אף אחד לא מוותר עליו. אני מגיע אליו והדבר ראשון שהוא אומר לי זה 'אין לי מה להגיד לך על מסי'. קבוע. ברכה כועסת שאנחנו תמיד מדברים רק על כדורגל".

על הקו עם קופת החולים: "מתייאש ומנתק"(צילום: עידו ארז )

בתום המתנה ממושכת אבנר נכנס לרופא, שחותם על המסמכים ומאחל בריאות. "קופת החולים שלי עוד נחשבת למוצלחת", מחייך אבנר, "אבל יש לה יש הרבה חסרונות. המענה הקולי שלהם קטסטרופה. את יכולה להישאר על הקו הרבה זמן ולא יענו לך. אני מתייאש, מנתק ומתקשר שוב. המוסד עצמו לא מתייחס למבוגרים. את מגיעה למקום ויושבת בתור, לפעמים גם שעה. זה קשה, אבל אני לא מתלונן כי אין לי ברירה".

איש עקשן, אבנר. בגילו ובמצבו הבריאותי קשה לקרוא לו עצמאי, ובכל זאת בכל כוחותיו הוא מסייע ומטפל גם באשתו. "כשיש לי בעיות רפואיות אני עושה את זה בבתי חולים מחוץ לעיר", הוא אומר. "כאן אני לא יכול לקבל טיפול".

-איך אתה מגיע לבתי חולים אחרים?

"רק באוטובוסים. יש לי ברירה? זה משבש לילדים את יום העבודה".

תחנה רביעית: לשכת התעסוקה

אחת הבעיות המשמעותיות של הגיל השלישי היא כמובן התעסוקה. המעסיקים לא מעוניינים בעובדים מבוגרים - ומצד שני ישנם הרבה מאוד מבוגרים שיכולים לעבוד ובעיקר מעוניינים להמשיך להתפרנס, משום שקצבת הזקנה אינה מספקת.

כשאבנר יצא לפנסיה, הוא אובחן כסובל מגידול בראשו ועבר ניתוח מורכב. הוא לא אהב לקרוא ספרים, ונכדיו חיפשו עבורו תעסוקה בתקופת ההחלמה. הם קנו לו ערכת צבעים ומכחולים, והיום קירות ביתו מלאים בציורי נוף צבעוניים. 13 שנים חלפו מאז, ולמרות שהתחביב מחייה אותו, הוא מבקש בכל זאת לבדוק מה יש לעולם התעסוקה להציע לו. אמנם עבודה פיזית קשה לו, אבל ראשו צלול. הוא נייד ומוכן לעבוד.

אבנר מזרחי וציורי הנוף(צילום: עידו ארז )

אבנר מזרחי עם אלבום התמונות מהצבא(צילום: עידו ארז )

כשהגענו לשולחנו של הפקיד בלשכת התעסוקה, הוא הופתע למשמע גילו של אבנר. כמנהגו של ביורוקרט, הוא שאל את כל השאלות הנכונות - "אתה בריא?" "אתה שומע טוב?" ועוד - אבל לא ממש הקשיב לתשובות. בקולו הייתה נימת זלזול, כאילו תהה מדוע אדם בגילו של אבנר ירצה בכלל לעבוד. "משעמם לי, אני רוצה לעבוד", מסביר אבנר ומספר על שירותו כשריונר, על תפקידו כמנהל ועל הקריירה המפוארת בענף הבנייה. הוא רוצה עבודה פשוטה, כזו שלא דורשת כוח פיזי.

אחרי כמה הצעות לא רלוונטיות שדרשו מאמץ גופני וגם לא מעט זלזול מצד הפקיד, אבנר קיבל מספר טלפון של חברה שמחפשת סדרן עבודה. ספק אם הם יקבלו אותו, אבל לא אדם כמו אבנר יתייאש. "יש לי כבר שיער לבן וחוכמת חיים אז אני תמיד אומר: 'חיוך שווה מיליונים'", הוא מדגים. "הדבר הכי יפה בחיים ללא כסף, ולא משתמשים בו מספיק".