שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הוסף כתבה
    הכי מטוקבקות
      זירת הקניות
      המרדף האינסופי של לברון / תוכן גולשים
      ההתבטאויות האחרונות של ג'יימס מוכיחות: הוא עוד לא התגבר על הרצון להתעלות על מי שהעריץ כילד, מייקל ג'ורדן. הוא גם בטח לא אהב את מה שהיה לקובי בראיינט ולארי בירד לומר עליו

      לאחרונה נשאל לארי בירד איזה שחקן טוב יותר, לברון ג'יימס או קובי בראיינט. בירד חשב לרגע ושלף "אם הייתי רוצה ליהנות הייתי בוחר בלברון, אבל אם הייתי רוצה לנצח הייתי בוחר בקובי". בניגוד לקובי, לברון, על כל מעלותיו, לא יודע להרוג משחקים. הוא לא רוצח. הוא "השכן הידידותי". טורף לא אמור לשחק עם הטרף שלו אלא רק אחרי שהוא צד אותו, שהטרף חסר אונים. אבל לא לברון, הוא נחמד מדי.

       

      קובי התייחס לאחרונה לאובר נחמדות של לברון, בין השאר הרצון שלו להתחבב על יריביו הספורטיביים. תוכנה שאף פעם לא הייתה בארסנל של קובי. לא אחת הוא היה משפיל את שחקני היריב. לא כי הוא זלזל בהם, אלא כי הם עמדו בינו לבין המטרה, הניצחון. גם מייקל ג'ורדן היה רודה בשחקני היריב, אבל מסיבות אחרות. הוא רצה שכל חלק בגוף שלהם ישנא אותו וישתוקק לנצח אותו. לא כדי לשבש ולפגוע להם בביצועים, אלא כדי שלאחר שיפסידו לו הם יידעו שהוא ניצח את הגרסה הטובה ביותר שלהם ויכירו בעליונותו.

       

      לברון ג'יימס חוגג (צילום: AP)
      לברון ג'יימס. בודד מתמיד(צילום: AP)

       

      מעניין שהאובר חביבות של לברון לא תמיד מופנית כלפי חבריו לקבוצה. לא מזמן השחקנים הצעירים בלייקרס ביקרו אותו "על שפת הגוף השלילית שלו".
      אז יש הטוענים לחוסר אותנטיות, דבר שמגביר את האנטי כלפיו. בנוסף, החביבות הזאת (אמיתית או מזוייפת) לא גורמת לו לזכות ביותר רספקט, אולי ההיפך. כשעקף את ג'ורדן בטבלת קלעי כל הזמנים, אף שחקן יריב לא ניגש לברך אותו. הוא היה נראה אבוד ובודד על המגרש. לצורך העניין, כשזה קרה לקובי הוא זכה לאהדה וכבוד מכל שחקני הקבוצה היריבה (ומרבית הקהל במשחק חוץ) עצרו את המשחק לכבודו ונתנו לו את הכדור למזכרת.

       

      גם התגובה של מייקל לכל אחד מהשניים היתה שונה בתכלית - התגובה ללברון היתה עניינית וצוננת "מברך את לברון על עוד ציון דרך", כאילו התגובה נוסחה על ידי אחד מיועצי התקשורת שלו. פנייה מרוחקת, לא ישירה ולא אישית בעליל (מתייחס אליו בגוף שלישי). בניגוד לתגובה הלבבית/חברית/אוהדת שלו לקובי בראיינט על אותו הישג בדיוק. "אני רוצה לברך אותך על קריירה מופלאה. נהניתי לראות אותך מתפתח. אני שמח וגאה על ההישגים שלך לאורך השנים, תמיד הרגשתי כמו אח גדול שלך ואתה אחי הקטן. אני בטוח שהצעד הספורטיבי הבא שלך יהיה משמעותי לא פחות ושתמצא את המוטיבציה הדרושה להשיג אותו, אתה בדיוק כמוני". מצא את ההבדלים.

       

      ואגב, נחמדות לא בהכרח מעידה על קלאסה, מה שמבקריו של לברון טוענים שחסר לו. לפני כחודשיים לברון נתן ראיון בו הכריז "הזכייה באליפות בקליבלנד אחרי בצורת של 52 שנה הפכה אותי לגדול מכולם". שחקנים בעבר ובהווה הגיבו בתמיהה וגיחכו עליו שזה היה מוזר. אייזיאה תומאס (שתי אליפויות, שחקן היכל התהילה) אמר ש"אחת התכונות החשובות של גדולה היא ענווה, אתה לא אמור להגיד את זה על עצמך". כריס וובר (פרשן ושחקן עבר) אמר "מעולם לא שמעתי את אחד הגדולים בכדורסל אומר שהוא הגדול מכולם". אחרים היו חריפים יותר ואמרו שזה חוסר כבוד מוחלט כלפי אגדות העבר וכלפי שאר הכוכבים בליגה בדור הנוכחי.

      בתרבות ה-NBA לא נהוג ששחקן יחלק לעצמו את התואר הזה. זאת בניגוד לענפים אחרים בהם זה נפוץ ומובן יותר, בעיקר ספורט יחידני. למשל, איגרוף (מוחמד עלי, שטען לכתר עוד לפני שניצח קרב גדול אחד), MMA (קונור מקגרגור) וכדומה. מייקל ג'ורדן מעולם לא טען את זה בקולו, אפילו אם הוא חשב את זה. אחרים עשו זאת בשבילו. כנ"ל כּרים עבדול-ג'באר ואגדות כדורסל נוספות.

       

      קלאסה אחרת. קובי בראיינט (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
      קלאסה אחרת. קובי בראיינט(צילום: רויטרס)

       

      לא מזמן קובי התארח בשעשועון "שפוך את הלב או מלא את הבטן" (סוג של אמת או חובה). באחת השאלות הוא התבקש לדרג את השחקנים הטובים בכל הזמנים או לאכול לשון ענקית של פרה. הוא לא רצה להיכנס לדיון הזה וניגש לצלחת, אבל לא היה מסוגל להשלים את המשימה. בלית ברירה, נאות לענות על השאלה (דירג את עצמו ראשון, ג'ורדן שני, לברון שלישי). אבל יש הבדל גדול בשני המקרים: לברון יצא בהצהרה הזאת בלי שנשאל על כך וקובי כן, וגם אז רצה להימנע מכך. זה תפקידם של אחרים להכתיר אותך.

       

      בשנת 2016 שאקיל אוניל, שותפו לשעבר של קובי, (שאתו היו לו יחסים מורכבים והאשים אותו בפירוק בשושלת ובאובדן אליפויות פוטנציאליות) הכתיר את קובי לשחקן הגדול בכל הזמנים. זאת למרות כל הדם הרע שזרם ביניהם לאורך השנים. איזה משקל יש לזה לעומת הכרזה ריקה מתוכן שלברון מעיד על עצמו.

       

      אומרים שהרצון האובססיבי של לברון בהכרה נובע מילדות קשה שהיתה לו ומכך שגדל ללא אבא בעיר מוכת פשע ועוני. חלל שג'ורדן, במידה רבה, עזר לו למלא. לברון ציין לא מזמן שג'ורדן היה דמות מאוד משמעותית בצעירותו ושהוא ניסה ורצה להיות כמותו בכל דבר. המרדף שלו אחרי ג'ורדן מראה שהוא עדיין לא התגבר עליו, הוא עדיין אותה דמות דמיונית שמלווה אותו במעשיו, כמו את אותו ילד מאקרון, אוהיו. רק שבמקום לחקות אותו (אז) הוא מנסה להתעלות עליו (כיום).

       

      הבעיה היא שהדמות הזאת מעולם לא באמת הכירה בגדולה של לברון כאדם או שחקן, מה שעוד יותר מתדלק את הטירוף של לברון בתואר ה-G.O.A.T. כאילו ההכרה הציבורית בגדולתו, תזכה אותו בהכרה אישית מהדמות שגדל עליה. הוא טועה.

       

       

      לפנייה לכתב/ת
       תגובה חדשה
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      מומלצים