לא על הטוויטר לבדו: המועמדים לכנסת שהלכו לשלב הבא - וכתבו ספרים

פוליטיקאים ומילים, סיפור אהבה עתיק יומין: לפעמים הם משתמשים בהן בהשראה, כדי לרקום לנו חזון להיאחז בו או נחמה להתכסות בצילה, ולפעמים מנצלים אותן כדי לכפות על המציאות את גחמותיהם ולעורר במצביעים זעם או חרדה. מאז עליית הרשתות החברתיות בעשור הקודם, הם לא מסתפקים בראיונות מזדמנים, אלא מעלים על כתב את הגיגיהם השכם והערב, בתקווה שהציבור יפיץ את הבשורה. קחו מהח"כים ומהח"כיות שלנו את המילים, כלי העבודה היחידים שלהם, וקיבלתם חבורה חסרת יכולת של חובבי חפתים, חולצות מכופתרות ופן.

משום כך, יש דימיון מפתיע, אך בלתי ניתן להכחשה בין שתי קבוצות רחוקות זו מזו שנות אור, לכאורה: פוליטיקאים וסופרים. אנשים שיודעים להעריך את העוצמה של השפה. כמה מאנשי הציבור שלנו לקחו את זה לשלב הבא, טרחו, הסתגרו, כתבו וליטשו - עד שבא לעולם ספר. לא תמיד זו פרוזה נעלה, לפעמים אלו הגיגים ביוגרפיים או קווי יסוד לתפיסת עולמם. ומי יודע באילו מקרים מדובר בכלל בסופר צללים? הבחירות הנערכות היום (ג') הן הזדמנות להיזכר מי מהמועמדים לכנסת ה-21 ניסו להוכיח כי הם אנשי ספר, במלוא מובן המילה.

האב, הבן ורוח היצירה. יאיר וטומי לפיד(צילום: ליהיא לפיד)

הסופר המובהק ביותר בכנסת ישראל כיום הוא יאיר לפיד, יושב ראש "יש עתיד" ומספר 2 ברשימת "כחול לבן". כתיבה הייתה תחום עיסוקו מלכתחילה ולמעשה, הוא העביר הרבה יותר שנות חיים מול מעבדי תמלילים מאשר בחוגי בית. מי שהתחיל את דרכו ככתב "במחנה" - כמו שאוהבים להזכיר דווקא יריביו מימין, כאילו שירותו הצבאי הלגטימי מהווה טעם לפגם - פירסם לא פחות מ-12 ספרים תחת שמו, בהם רומנים, אוספים של טוריו מהעיתונות, ספרי עיון ומנשרים פוליטיים. בעבר סיפר שבצעירותו ניהל פלירט קצר גם עם השירה, עד שהחליט שהוא והפנטמטר ימבי - כבר לא. הוא הספיק לפרסם שיר או שניים בכתבי עת (כיום קשה למצוא את עקבותיהם), ולבסוף מצא את מקומו בעולם הפזמונאות, עם להיטים כמו "גרה בשינקין" ו"שיר אהובת הספן".

בתחום הפרוזה, לפיד, מעריץ גדול של סופרים-לבנים-חובבי-אלכוהול-מארצות-הברית-במאה-שעברה (ארנסט המינגווי, ריימונד צ'נדלר וג'ון ברימן מחכים לו בחדר השינה), התמחה בעיקר בכתיבה בלשית. במרכז טרילוגיית המותחנים שלו - "הראש הכפול", "החידה השישית" ו-"האישה השנייה", שהתפרסמו בשנים 2006-1989, ניצב הבלש ג'וש שירמן, תל אביבי חובב אגרוף (מזכיר לכם מישהו?), שעבד שנים במשטרה ופוטר בעקבות התמוטטות עצבים. כדמות עגולה, הוא נאבק בהשמנה, וגם מתמודד עם טרגדיה אישית, בדמות הירצחה של אחותו. בקיצור, צרות של בלשים. על אף שהספרים הללו לא מתהדרים בעלילה מקורית במיוחד, הם קריאים בהחלט ומביאים לידי ביטוי את שליטתו של שר האוצר לשעבר באוצר המילים של העברית.

שנים אחר כך, בספרו "מסע אל העתיד" הפורש את משנתו הפוליטית והדן בשאלת חייו של המחבר -"מיהו ישראלי", לפיד עבר לעסוק בתעלומה סבוכה לא פחות, שהייתה יכולה לפרנס גם היא מותחן פסיכולוגי עמוס סימני שאלה: המרכז הפוליטי בישראל - קווים לדמותו. אך ייתכן כי ספרו המוכר ביותר הוא דווקא זה שעוסק בפוליטיקאי אחר, יוסף טומי לפיד, אביו - "זיכרונות אחרי מותי" משנת 2010, הכתוב כאוטוביוגרפיה מהעולם הבא. מבחינת התקבלות ספריו, כמו לגבי טוריו בעיתונות, המנגינה תמיד הייתה זהה: אניני הטעם עיקמו את האף, אבל הקהל הרחב התמסר.

ספרים רוויי תשוקות. שלי יחימוביץ'

פוליטיקאית נוספת שתוכלו לפגוש בספרייה הקרובה לביתכם היא שלי יחימוביץ'. מי שמתבונן מבעד לכריכה, מגלה כי מאחורי הפרלמנטרית העסוקה והשקולה מתגלה נפש למודת סערות. לא רק באנתולוגיה של כתביה הפוליטיים "אנחנו" משנת 2011, אלא בעיקר בשני ספרי הפרוזה שלה, "אשת איש" ו"משחקי זוגות", כל אחד מהם רווי יצרים יותר מן השני.

"אשת איש", משנת 2001, מספר על נוגה, אישה הרה ונשואה, המתאהבת במוזיקאי נשוי ואב לבת. בשעת כתיבתו יחימוביץ' הייתה עיתונאית מוכרת, וכבר אז הייתה ידועה במשיכתה לסוגיות חברתיות. עם זאת, ספר הבכורה שלה מספק צלילה דווקא אל הנפש האינדיבידואליסטית, וכמיטב הפרוזה בז'אנר של "בינו לבינה" - החל מ"יסורי ורתר הצעיר" ועד "חמישים גוונים של אפור" - ההתאהבות מוצגת בו כמעין התקף שלוח רסן, שד הכופה עצמו על אדם ומשליט בו סדר חדש. כך, חייהם של הדמויות הראשיות נוגה ועופר מתפרקים אל מול עיניהם, ומותירים את הקורא להתמודד עם שאלות של תשוקה ומוסר. "משחקי זוגות" מ-2003 חוזר לאותן תהיות על אודות המונוגמיה, שככל הנראה העסיקו את יחימוביץ' לא מעט ככותבת באותם ימים. הפעם, מדובר בשני זוגות נשואים ששוררות ביניהם חברות ארוכת שנים. קיץ אחד הם מתקרבים במיוחד, ואז עוד קצת, ואז קצת יותר מדי. שוב, הבגידה והקנאה נפגשות בצומת ונכנסות חזיתית בבורגנות הישראלית, תוך שהן חושפות את צדדיה השבריריים.

הספרים של יחימוביץ' זכו לביקורות חיוביות בסך הכל, אך במבחן המציאות לא מיקמו אותה בזירת התרבות הישראלית כסופרת בעלת קול בולט, על מדרגה אחת עם גדולות סופרותינו. עיקר תהילתה שמור לה עדיין כעיתונאית לשעבר וכפוליטיקאית, מאז הצטרפה למפלגת "העבודה" בשנת 2005, וכיהנה כראשת המפלגה וראשת האופוזיציה. מה שכן הצליח לחולל ספרה הראשון היה סערה קטנה אך עיקשת של שמועות, שגרסו שכמו אצל כל כותב - גם אצלה העלילה מבוססת במידת מה על אירועים מחייה. מבחינתנו, בכל אופן, הספרים מהווים תזכורת שחוקה אך לגמרי נחוצה, בנוגע לטבעם האנושי של המחוקקים.

כשליבוביץ' התלהב מהספר של שטייניץ

ישנו גם אדם שאי אפשר להשמיט את שמו כשמדברים על דיבורים: ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, הנחשב לנואם בחסד לכל היותר, ולכל הפחות - קופירייטר מבריק (הערת המדור: הצירוף "תעשיית הדכדוך" לא זכה למספיק הכרה). בימים שבהם היה עסוק קצת פחות, הספיק לכתוב ספרים, שהמוכר שבהם הוא "מקום תחת השמש" שיצא בשנת 1995, רגע לפני שהחל לכהן לראשונה כראש ממשלת ישראל. "מקום תחת השמש" מהווה עיבוד לעברית של A Place Among The Nations, שפירסם נתניהו שנתיים קודם לכן. ריח הדיפלומטיות עוד נישא אז באפו - במהלך העשור שלפני כן כיהן כסגן השגריר בוושינגטון, כשגריר ישראל באו"ם וכסגן שר החוץ בממשלת שמיר. הספר היווה מעין סיכום של תובנות נתניהו מהתקופה הזו, בנוגע למעמדה של ישראל בעולם, על הפער שבין המצוי לרצוי.

קורא וכותב. בנימין נתניהו(צילום: אלכס קולומויסקי)

כשהספר הודפס בעברית, תהליך אוסלו כבר יצא לפועל, ונתניהו ניצל את הרגע על מנת לפרוש באופן סדור ורהוט את השקפת עולמו המדינית והביטחונית גם בקרב הקהל המקומי. ספרו מתחיל מהראשית - צמיחת הציונות והיסודות שהניחה להקמת המדינה, והאופן שבו האנטי ציונות והאנטישמיות נמזגו זו בזו, לשיטתו. נתניהו אינו חוסך גם את האשמותיו מהזרמים הציוניים שהיו מתונים מדי להשקפתו, ומסמן את האיסלם כאויבם המושבע של ישראל והמערב בכלל. בתהליך הדרגתי, נתניהו מגיע למסקנות המזוהות איתו עד היום: ביטחון ישראל קודם לכל שיקול אחר, ובנוגע לערבים - קודם שיכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית, ומשם יהיה אפשר להמשיך ולדבר. נתניהו אומר בספר כי אם יהיה יום אחד שלום במזרח התיכון, יהיה זה "שלום של הרתעה בלבד". אם היינו נדרשים לתאר את הטקסט עב הכרס הזה כרומן, אפשר היה לומר שזוהי יצירה שנעה בין ריאליזם ברוטלי לדיסטופיה, ושאינה מותירה מקום רב מדי לדימיון.

מועמד אחר ברשימת הליכוד, יובל שטייניץ, שחרר לאוויר העולם סדרה של ספרים שאיש מקוראיהם לא ניבא שהכותב - ד"ר לפילוסופיה - יכהן יום אחד כשר האוצר של ישראל. ספרו הראשון של שטייניץ, "הזמנה לפילוסופיה" מ-1987 הפך ללהיט, נעשה לאחד מספרי המבוא הפילוסופיים הנמכרים ביותר בישראל והודפס בעשרות מהדורות. כוחו טמון בכך שהוא מנגיש בצורה בהירה לקהל הרחב מונחים סבוכים, המוכרים בימים שבשגרה בעיקר לסטודנטים מיוסרים בשלבים שונים של הארכת שיער. אפילו פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שם נרדף לפילוסוף במחוזותינו, כינה את הספר "ער ורענן". ספר פילוסופיה אחר של שטייניץ, "טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה", ששתרבב גם הוא לשלל מדפים - ללא כל קשר לנטייה הפוליטית של הקוראים. כאן המחבר לוקח צעד אחד פנימה, ומתמקד בהוכחות לקיומו של האל.

"חתרן בלתי נלאה", זכרו איפה קראתם

עוד אפשר למנות ברשימת הסופרים-הפוליטיקאים לכנסת הקרובה את עפר שלח מ"כחול לבן", שפירסם 8 ספרים - רובם ספרי עיון, ובהם מדריך שחיבר יחד עם אביו חזי ל"יוליסס", יצירת מופת השמורה לקוראים אמיצים במיוחד. אך ספרו הראשון, "גוף שני", הוא דווקא רומן אוטוביוגרפי, שחיבר במקביל ללימודיו לתואר שני בספרות אנגלית באוניברסיטת ניו יורק. "גוף שני" מגולל את תלאותיו של שלח כלוחם וקצין ב-5 השנים שקדמו לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, וכן את פציעתו הקשה בלבנון בשנת 1983 ממטען צד, במהלכה איבד את עינו. יש גם את אמילי מואטי, מספר 18 ברשימת העבודה, שפירסמה השנה את רומן הביכורים "סימנים כחולים", ושעל פי כל התחזיות, לא תיכנס לכנסת הקרובה - סופרת אחת פחות במשכן.

סופר כישרוני שכבר לא איתנו. אורי אורבך ז"ל(צילום: מרים צחי)

שני ראשי מפלגות, אבי גבאי מ"העבודה" ומשה פייגלין מ"זהות", השיקו ספרים מהרגע להרגע, ממש לקראת הבחירות: אבי גבאי פירסם את האוטוביוגרפיה "הכול אפשרי", שמבקשת ללמדת אותנו שאם רק נרצה - ובכן, תשלימו לבד, ומשה פייגלין השיק את "להיות יהודי חופשי" שמלמד אותנו מה הקשר בין הר הבית וקנאביס. ספרו הפך ללהיט בקרב צעירים וסטלנים, ובכך הפך לצעצוע הספינר של 2019. אם מוסיפים לפשפש בספריות, אפשר לשלוף ספרים צנועים (טוב, נו, צנועים בעיקר בנפח) גם מאת אביגדור ליברמן, עמר בר לב, קרולין גליק, ישראל אייכלר ואחרים. אגב, שמעתם כבר על ספר המתכונים של מיקי חיימוביץ', "אוכל למחשבה", המציע 100 מתכונים ללא בשר?

באופן טבעי, פוליטיקאים תמיד דאגו להפיץ את כתביהם ברבים, וימשיכו להוציא ספרים כל עוד הדבר יתאפשר  (קריסת תעשיית הדפוס העולמית או אנרכיה כוללת - תחליטו אתם). גם רבים ממנהגי העבר שלנו הקפידו להעלות על כתב ולכרוך את סיפורי חייהם. אך במרבית המקרים, מדובר בכתיבה כתחביב של שעות הפנאי, או במפגן רטורי שתכליתו הנצחה אישית. נראה שרק פעם בכמה דורות קם איש ציבור שנחשב קודם כל לסופר גדול, ורק אז לפוליטיקאי. כאלה היו למשל המשורר אורי צבי גרינברג, הסופר והמחזאי משה שמיר וס. יזהר, שכיהן ב-6 כנסות, ושנחשב בראש ובראשונה לסופר נערץ. האפוס "ימי צקלג", שחיבר על מלחמת יום העצמאות, זיכה אותו בכל פרס אפשרי כמעט: פרס ביאליק, פרס ישראל, פרס ברנר ועוד. עד שיקום לנו עוד אחד בסדר גודל כזה, נסתפק בעיונים חוזרים בתלאותיו של ג'וש שירמן, בלש פרטי.