בשבילה אזרחים עפים (טור מיום הבחירות)

אזרחוש/ "היי אזרחוש", שאלתי את עצמי ביום הבחירות, "האם היא (המדינה שלנו) באמת שווה את זה שאזרחים שחיים בדרך כלל בניו־יורק, בלונדון ואפילו באנגולה, קנו השבוע כרטיס טיסה יקר ועפו בשבילה עד לכאן כדי להצביע?" אז כדי לענות הבטתי סביבי וראיתי את ילדיה, פקקיה, אנשיה, התבאסויותיה, מלחמותיה וחלומותיה ועניתי שכן – היא שווה את זה. כי גם אם היא לא פיקס, היא היחידה שהמצאנו בעצמנו והיחידה שיש לנו בעולם הזה.

אז ביום שלישי, כשהלכנו להצביע עבורה ועבורנו, שאלתי את האיש מוועדת הבחירות אם יש לו מושג מה זה גופיית ספגטי? אבל הוא הניד בכתפיו ולא ידע. ואחר כך נכנסתי אל מאחורי הפרגוד, מודאג ופגיע, שותק ומזיע, אך נחוש להצביע כאילו הקול שלי קובע הכל.

כמו כולכם, התבוננתי באופן לא פעיל במערכת הבחירות הזאת, שעסקה הפעם יותר בהשמצות ובהבלים מאשר במהות חיי המדינה (מערכת הבחילות, כינה אותה חבר שלי). ולמרות שלא פעם התבאסתי ממה שראיתי, גם צחקתי, כי הרי כולנו בסך הכל אנשים מצחיקים מאוד.

אה כן, שכחתי כי זה היה מזמן. את הראיון הראשון שלו נתן בני גנץ לחנוך דאום ולי. אבל גנץ היה אז לדעתי גבוה לפחות בעוד חצי מטר לעומת היום ואנחנו היינו פחות מותשים.

והכי מוזר, שתוך כדי מערכת הבחירות התחילו להגיע אליי הביתה המוני ספרים עם שליחים, בתקווה שאזכיר אותם בטור הזה. ויום אחד כשהייתי באיטליה והטלפון שלי זימזם עשרות פעמים התברר לי שהיה זה השליח משה עם הווספה הדולקת, שלא ויתר על לתת לי את הספר ביד. וכך הגיע אליי גם הספר החדש של חברי דוד גרוסמן, "אתי החיים משחק הרבה". והשם פגע בול. כי הרי גם איתנו החיים שיחקו הרבה בימים האלה.

כוכב אחד מעז/ הנה שלושה דברים. הראשון הוא שבחיים לא היו לי בני דודים. ותמיד קינאתי באלה שיש להם. הדבר השני הוא שהתבאסתי כששמעתי שמיק ג'אגר ביטל סיבוב הופעות של הרולינג סטונס בגלל בעיות לב. כי אם הוא, אז מי אנחנו? והדבר הכי החשוב, שכמו רבים התרגשתי ממציאת גופתו של זכריה באומל ז"ל, בעיקר כי אני מאמין בנדידת הנשמה ובשקט האחרון שהיא מבקשת.

ולפני חודש כשהגיעה אליי שמועה שדני בן ישראל, הזמר של השיר "כוכב הצפון" מת, הצטערתי מאוד ורק התנחמתי שמבקר המוזיקה בן שלו ("הארץ") הקדיש לו ולמתופף והמלחין זוהר לוי שמת גם הוא באותם ימים, טור מרגש וחשוב (המבקרים ואנחנו עומדים לרוב משני צידי המתרס, אבל הנה היה זה רגע שבו הרגשתי שאנחנו סבבה אחד עם השני).

אז מלאך המוות עבד שעות נוספות לאחרונה. ואני נותרתי איפשהו מופתע, כי כשחקרתי אנשים אם מישהו זוכר את דני בן ישראל מהשיר "כוכב הצפון" ואת זוהר לוי מ"העץ הוא גבוה" רובם השיבו בשלילה.

13/ הסיפור שלי עם השיר "כוכב הצפון" מתחיל כשהייתי בן 13, כשדייגים בירקון עוד היו תופסים דגים עם רשתות. ואני זוכר את השנייה שבה נפלתי ברשת קולו הטנורי הגבוה של דני, גם כי נורא רציתי כבר לשיר, ובעיקר כי השיר על הכוכב הצפוני שאורו המנצנץ מסמן דרך לחיילים ולאנשים עשה לי את זה, רומנטית ורגשית. אז אימצתי את השיר והתחלתי לשיר אותו על במת שבט "החורש" בצופי הירקון ולאט־לאט כולם ידעו שאני ו"כוכב הצפון" חד הם.

אבל אחר כך הכל נמחק במחיקון הזמן. ורק מזל ששבט הצופים ההוא עדיין חונה באותו מקום למרגלות הירקון, מול שבילים המוארים באור מנורות ולא רק באור הכוכבים, כמו אז.

ושמעו משהו. לפני כמה זמן, בשיא הדיבור על הסרט "לעזוב את נוורלנד" והפדופיליות של מייקל ג'קסון, כשעברתי ברכיבה על אופניי ליד השבט, שמעתי משם מוזיקה בוקעת ברקע. טוב, כמובן שהחניכים לא שמעו את "כוכב הצפון", אפילו לא את "יאסו סבבה" (שם מומצא), אלא במפתיע את צלילי שיריו של מר "טרילר". ולי זה היה מוזר.

מוזר ולא מוזר, כי הרי הכל היה מוזר פה לאחרונה. ואותי אישית לא ניחמה העובדה שהגל העכור של פייק־ניוז וסרטונים מהסוג שראינו ושמענו, עבר גם על הודו ועוד ארצות אחרות בעולם. כי לו אפשר, היה כדאי לנו לעשות מהר קורס מחודש ומזורז באזרחות (ממש כמו קורס נהיגה מונעת) כדי לתחזק את המדינה, ולשנות את השיח.

זוהר וזוהר/ אבל בינתיים תנו לי להגיד מילה טובה על המתופף, המלחין והמפיק זוהר לוי ז"ל, המנהיג של להקת "אחרית הימים", שעשה בשביל הארץ פי אלף מכל מיני מתיימרים שצצו פה. ובעיקר כי הלחין את השירים "יש לי יומולדת" ו"העץ הוא גבוה" הנהדרים (של רוטבליט וחנוך לוין). כי זוהר המתולתל, יליד עיראק, יחד עם המקביל אליו, זוהר ארגוב מ"הפרח בגני", שימשו כהשראה לי ולארץ הזאת. ככתוב: כזוהר הרקיע.

לא הכרתי את זוהר לוי אישית ונתקלתי בו רק כשחלה, שעה שדורי בן זאב ואנוכי עזרנו לו לעבור את שנותיו האחרונות ביתר קלות, כשהיה מרותק לכיסא גלגלים. וכשזוהר הלך לעולמו כתב לי דורי: "היי צדיק, האיש שלנו מת". משהו כזה. ואני צללתי לתוך מִספְּנות הכאב שלי.

אמא'לה/ כשהיינו זמרים צעירים ניסינו לא פעם לשיר מה שקראו אז "שירי מחאה". נכון שאולי לא שינינו את העולם כמו ששר אריק ב"אני ואתה", אבל לפחות שיחררנו קצת קיטור. ועכשיו? הכל נהיה פה זהיר ואירוויוזיוני מדי. פחד, קרא לזה הנשיא ריבלין, או "אמ’אלה, אל תשאירי אותי לבד", צעקתי פעם לאמי כשהייתי ילד. משהו כזה.

אז לאחרונה הייתי מתעורר בלילות שטוף זיעה בגללה. אולי חשתי היסטרי שיקרה לה (למדינה שלי) משהו. אבל עובדה שפגשתי הרבה כמוני שנעו באי־נוחות מהחיים שהתחילו להיראות כמו משחקי פלייסטיישן מעורבבים עם קנאביס, פוליטיקה ופורטנייט. ובגלל שעמדנו בצד ולא התערבנו, דימיתי את כולנו כמו מעליות שותקות שעולות ויורדות על ריק. "שירים זה לקח לזולת", כתבה פעם משוררת אחת. והלקח לעצמנו ולכולנו מהו?

תובנות ביניים/ אנשים זקוקים לפעמים לפסיכולוג או לכוכב צפון כזה שיאיר להם את הדרך כמו מצפן. הם זקוקים גם למנהיגים שייתנו את המיטב והצנוע שבהם למען עמם. והשבוע, כשהחניתי את אופניי מתחת לעץ הכי גבוה בירקון, חשתי לפתע ביטחון שאנחנו שווים יותר ממה שהפילה עלינו מערכת הבחירות החונקת והרותחת הזאת.

אז הטור הזה נכתב ביום שלישי, בצהרי יום ההצבעה, כשימנים ושמאלנים מעורבבים זה בזה (בלי יכולת להבחין מי הוא מי) כבר בילו בים ובפארקים, וכשכל הטריקים שהעיפו עלינו לאחרונה כבר נגמרו. רק שהטור הזה יודפס בלילה, כשלא יהיה לי עדיין רבע מושג מה תוצאות הבחירות. לכן אני יכול רק לנסות להיות אופטימי או פסימי ולנחש. אבל כיוון שבחיים האלה הרי הכל אולי כן ואולי לא, אולי עכשיו ואולי עוד לא, אז לך תדע.

ומה יהיה אם מחר לא יהיה נפלא? נשאל כמו ילדים שנכנסו לסרט של מבוגרים בחשכה ולא יודעים מה מחכה להם. אני מניח שנצא באמצע, נלך לאכול גלידה ונמצא לנו אולי סרט אחר. ואלה שעפו במיוחד בשבילה כדי להצביע ובטח כבר חזרו הביתה, מה יהיה איתם? אז אני מבטיח לכם שהם ישובו, כי בשבילה היינו כולנו תמיד אזרחים עפים.